עדות ביעקב ו

בעדות דגניבה וטביחה שייך דין הזמה ממש אלא דבזה הפרט ליכא הזמה לא מוקמינן הקרא כה"ג וליכא מלקות כלל [ולפי דבריו הי' אפ"ל עד"פ דבהא דפליגי שם סומכוס ורבנן אם בכה"ג הוי עשאי"ל אזלי לשיטתייהו דנודע דסומכוס הוא מתלמידי דר"מ ור"מ סובר במכות (דף ד') דלעולם לוקים העדים משום ל"ת וא"כ חזינן דבכ"מ קאי הלאו דל"ת גם גבי ממון וממילא אפ"ל דגם היכא דמתקיים תורת הזמה בלא"ה ודלא כד' הש"מ והיינו אחרי דידעינן מבן הכות הרשע וכמו שכתבו שם בתוס' (ד' ע"ב) ד"ה ורבנן דאל"כ הוי לשאב"מ יעו"ש] וא"כ י"ל דמשו"ה סובר סומכוס דחשיב עשאי"ל משום מלקות אבל לשיטת רבנן י"ל כסברת הש"מ ואף דהגמ' מוקי באופן אחר משום דלא רצו לומר דיתלה דווקא בהכי וכן מצינו בכ"מ בש"ס כה"ג דהגמ' רוצה לאוקים אליבא דכו"ע] אולם מדברי התו' מוכח דשיטתם הוא לא כשיטת הש"מ. דלשיטת הש"מ לא קשה כלל גבי נערה המאורסה דליהוי עשאי"ל משום מלקות די"ל דהתם אינו לוקה כלל דהא שם משכחת דין הזמה וכמו דאיתא שם בגמ' וע"כ דשיטת התוס' הוא דאחרי דגלי קרא והיה אם בן הכות כו' דרשינן דבכ"מ היכא דליכא עונש אחר הי' לקי ועמשא"ל בסי' ה' וא"כ לשיטת התוס' יקשה שם בב"ק דליחשב משו"ז עשאי"ל משום מלקות

וע"כ מצד הכרח קושי' זו נ"ל לומר דבאמת שיטת התוס' הוא דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ ומשו"ה לא מיקרי עשאי"ל אלא דווקא אם אפשר לקיים בהם דין הזמה ממש כמו שהם רצו לחייבו אבל היכא דא"א לקיים בהם דין הזמה ממש לא מקרי עשאי"ל אף אם יתחייבו בעונש אחר ואולם הכא בב"ג כיון דבכל לאו עונשו מלקות והכא שהעידו עליו שהוא ב"ג הוי ג"כ דררא דלאו ע"כ בזה שלוקין מקרי דין הזמה ממש אבל לגבי מיתה לא מקרי דין הזמה במלקות כיון דעונש מיתה הוא גדול מלאו והא דהתו' כתבו משום נפש בנפש הוא אך לרווחא דמלתא אבל באמת מכאשר זמם לחוד ידעי' דעדי מיתה לא מקרי הזמה במלקות ואולי' זאת גופא כוונתם. ומשו"ה גבי ממון לא מקרי כ"ז במלקות דהוא גדר אחר כן י"ל כוונת התוס'. ובע"כ צריכין אנו לומר כן דשיטת התוס' כן הוא דהא בתירוץ השני חדשו דהכא ל"ב כלל כ"ז אבל היכא דבעינן תורת הזמה לא נתקיים במלקות א"כ מוכח בבירור דשיטתם בתירוץ האחרון דבעונש אחר לא מקרי עשאי"ל וע"כ דסוברים דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ וע"כ י"ל דבעצם דבר זה סוברים גם בתירוצם הראשון כן אלא דסוברים דזה הוי כ"ז ממש וכנ"ל

ויש לי להביא ראי' לזה דשיטת התו' כן הוא דהנה לכאו' קשה מאד על תירוצם השני שתי' כיון דכאשר זמם לא קאי ע"ז משו"ה ל"ב כלל עשאי"ל מהא דהגמ' קאמר בב"ק (דף פ"ח ע"א) אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב כ"ז לעשות לאחיו וליכא ופי' שם בתוס' וכיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דהו"ל עשאאי"ל וקשה מאד כיון דרך קרא לא קאי כלל על עבד א"כ נימא דבעבד לא בעינן כלל עשאי"ל וכבר נתעורר בזה הגאון בעל פמ"א ולכאו' הי' אפ"ל דשיטת התו' הכא בב"ק הוא לפי תירוץ הראשון שתירצי שם במכות ומשמע דשיטתם שם דבעינן בכ"מ עשאי"ל אבל לפי תי' האחרון דהיכא דל"כ כ"ז נ"ב עשאי"ל נימא דבאמת קושית הגמרא אך מממון לחוד אבל העבד ודאי דנהרג [אף אי נימא דהזוממין לא יהרגו וכקושיית הגמ' כיון דהכא נ"ב עשאי"ל לשיטתם] אמנם באמת אא"ל כן דהנה יש להעיר על קו' הגמ' דלמא באמת זוממי עבד אינן נהרגין וכבר נתעוררו בזה האחרונים ז"ל ותירצו דעיקר קו' הגמ' מהא דא"כ גם עבד לא יהרג וזה ודאי דאינו כמו דמוכח מסנהדרין וד' י"ט פ"א) בעובדא דינאי מלכא וא"כ חזינן דעיקר קי' הגמ' הוא אך מחמת עשאי"ל וקשה כנ"ל לשיטת התוס' בתי' האחרון ומדברי רש"י ז"ל משמע ג"כ דמפרש דעיקר קו' הגמ' הוא אך מחמת עשאי"ל דרש"י כתב שם וז"ל אלמא ק"ל דעבד כישראל לענין מב"ד דתנן במס' מפות וישראל לוקה וגולה ע"י עבד אם כן עיקר הקו' הוא מעבד והיינו משים עשאי"ל והגירסא שגרסו שם לענין מיתת זוממי כו' לאו דווקא דהא לא קאי שם לפי' המסקנא וע"כ דכוונת רש"י דהקו' היא אך מהא דמצינו דישראל גולה ע"י עבד וא"כ חזינן דנידון כישראל לענין הריגה וא"כ עיקר הקו' הוא מחמת עשאי"ל וקשה על שיטת התוס' הנ"ל אמנם כפי שכתבנו לעיל דשיטת התוס' הוא דעשאי"ל הוא מגזה"כ יבא על נכון דכבר כתבנו די"ל שני טעמים על עשאי"ל או מצד גזה"כ או משום החשש שלא ישקרו והנ"מ הוא היכא דיענשו בעונש אחר וע"כ י"ל דכונת התו' כן הוא דכ"ז ליכא הכא ומשו"ה לא בעינן עשאי"ל אבל מכ"מ מצד הסברא החיצונה יש לחוש דלמא משקרים אלא דע"ז מועיל הא דלוקין משום ל"ת אחרי דגלי קרא מוהיה אם בן כו' וכשיטתם שם במכות בד"ה ורבנן אבל אם לא היו לוקין הי' נתבטל העדות משום החשש שמא ישקרו ולפי"ז בעבד לא שייך מלקות דעליו לא קאי לא תענה ברעך לר"י דסובר דאינו נקרא אחיו וממילא גם רעך לא נקרא וכיון דגם במלקות אינו חייב א"כ ודאי דאינו נהרג מצד החשש דמשקרים ואפי' היכא דלא כתיב כ"ז מכ"מ בעינן שיהי' באיזה עונש ובלא"ה לא מהני דו"ח ובעדי נפשות ודאי דבעינן דו"ח לכה"פ משום החשש שלא ישקרו אף זולת הזמה וז"ב בפשט הסוגיא עכ"פ מוכח בבירור דשיטת התוס' הוא דהיכא דבעינן דין הזמה לא מתקיים במלקות וא"כ שפיר יש לקיים דברינו הנ"ל דתליא במחלוקת דסומכוס ורבנן וא"ש דה"ת לפי ההלכתא דקיי"ל כרבנן אולם לפי"ז יקשה שיטת הש"מ שהבאתי לעיל דמדבריו מוכח דסובר דמקרי עשאי"ל אף בעונש אחר ואמאי הא לחכמים צריך להיות דלא יהי' בזה עשאי"ל ודוח"ל דגם הש"מ מודה לשיטת התו' דמשום מלקות לא נתקיים כ"ז אלא דכוונת הש"מ הוא על דברי סומכוס דהא הוי עשאי"ל וכמו דמפרש הטעם לימא משום דמחייב מלקות ולשיטתו ודאי דא"ש דזה דוחק. וגם כפי שכתבתי לעיל דסומכוס סובר דבכ"מ איכא לאו דל"ת א"כ ע"כ דדברי הש"מ לא קאי אליבא דידי' ואינו מוכרח כ"כ אמנם בלא"ה משמע דדברי הש"מ קאי ע"י עונש אחר הרי דמוכח להדיא דהש"מ מודה דגם אליבא דחכמים מקרי עשאי"ל ע"י עונש אחר והנראה דהראשונים ז"ל לא פירשו מחלוקת דסומכוס ורבנן כמו שפירשתי וע"כ בחר הש"מ דרך לומר דכו"ע סברי דגם כה"ג מהני ובאמת משמע דגם התו' לא פירשו כן אף דלפי מש"כ יסכימו דבריכם לפי ההלכתא מכ"מ מדלא הזכירו זאת משמע דהם סוברים להיפך דכו"ע סוברים דהוי גזה"כ והנה אף דהראשונים ז"ל לא פירשו כן בכ"ז מה אעשה דפשטות הדברים משמע דמחלקותם הוא כמו שפירשתי

נחזור לעניננו דבארתי דאי נימא דהוי גזה"כ אינו מועיל בזה שחשבו שיהי' בהזמה ובעינן דווקא דיהי' ממש בהזמה ומעתה קשה לפי באורי דמוכח דלהלכתא דקיי"ל כרבנן הוי מצד גזה"כ וביותר לפי דה"ת שסוברים דהוי מצד הגזירה א"כ הא הוי עשאאי"ל ואולי נימא דאיירי אך שידעו זמ"ז ובעת שהעידו עדי מנה ידעו דהמלוה יפסיד על ידם מנה ומשו"ה הוי עשאי"ל כנ"ל ואף דדחוק הוא אולם לאשר אין לנו נתיב אחר בהכרח לן לומר כן אמנם אחרי העיון ראיתי דאף אם נחליט דהיכא דחשבו שיהי' בהזמה ובאמת לא יהי' בהזמה לא הוי עשאי"ל מכ"מ יש סברא לומר דהכא הוי עשאי"ל אף באופן דנא ידעו. דהנה הכא בעת שמעידים על מנה יש שני פרטים לחייבם בהזמה (א) הא הם רצו להפסידו מנה אחרי דלא ידעו מכת השני' ואף דלסוף לא נגרם לו היזק מכ"מ כיון דהם רצו לחייבו י"ל דהוו בהזמה (ב) דסוף סוף נגרם ע"י היזק להמלוה דאלמלא עדותם הי' גובה מאתים ואף דלא ידעו מזה מנ"מ י"ל דחייבים אלא דלעיל הנחתי זאת ליסודות פשוטים דהיכא דלא ידעו שיופסד אינם מתחייבים וגם כתבתי כיון דהם לא הזיקוהו אף שכוונו להזיקו אינם משלמים [ומשו"ה פטורין מלשלם להלוה המנה אחרי דבאמת לא הפסידוהו ן אמנם כעת ראיתי דיש לספק בזה טובא היינו בפרט דכיוונו י"ל כיון דעיקר החיוב נצמח מקרא דכ"ז א"כ כיון דהם זממו לחייבו אף דלא חייבוהו מכ"מ כשניזומו יתחייבו דשייך לומר כ"ז דהא הם זממו לחייבו ובפרט השני י"ל ג"כ