עדות ביעקב סב

נימא דבגונב ע"מ למיקט ונאנס פטור [עי' קצוה"ח ריש סי' שמ"ח] וא"כ ככ"ג ודאי דחייב מלקות [ובמק"ח בארתי באורך דכ"מ דפטור מתשלומין בם אם רוצה לשלם אינו נפטר עי"ז ממלקות והארכתי מזה לענין החובל בחבירו פחות מש"פ] כיון דפטור מתשלומין. ובמק"א חקרתי לפי"ז בכל גנב הלא יכול לומר דכוונתי רק ע"מ למיקט ויפטור מאונס ואם טען באמת כן מה דינו וגם יש לחקור כעין זה לענין תשלומי כפל דיכול לומר דגנב ע"מ למיקט וגם חם אינו טוען כן נימא דהוי כמו שמודה בזה ויש להאריך הרבה בזה)

והנה כל מש"כ הוא כפי שתפסו כולם דהכוונה דע"מ למיקט היינו דבדעתו להחזירו ומכוין רק נצערו אבל בש"מ שם מבואר שיטה חדשה דהכוונה דע"מ למיקט היינו דהוא נועל שלא ע"מ להחזיר אלא דאינו מכוין להפסידו רק לצערו ע"ש וע' בקצוה"ח סי' שמ"ח ולפי"ז ודאי דגם בגזילה אסור אלא דגוף שיטתו קשה להולמו דהאיך הייתי אומר כלל דכהאי גוונא ליכא הלאו ואי משום דשא"מ [היינו דמחליט דבכל הני עיקר האיסור הוא משום שמפסיד ממון חבירו וממילא אם אינו מכוין לזה הוי דשא"מ] אכתי יקשה למאן דסובר דשא"מ אסור ועוד דהכא הוי פ"ר וגם לא ידעתי כלל אם שייך לדון בעניני ממונות זה הפרט דדשא"מ הן אמת דהש"מ גופא החליט דגם בזה שייך דשא"מ דבב"ק (דף מ"ה ע"ב) בהא דהנזקין שלא בכוונה דר"י מחייב ור"ש פוטר כת' שם דר"י לטעמי' דסובר דשא"מ חייב ור"ש לטעמי' יעויי"ש אך גם שם דבריו צ"ע ובמק"א כתבתי בזה קונט' מיוחד אם שייך להשוות באלו הגדרים דיני ממונות לעניני איסור וכן כתבתי לענין אגלאי מלתא ואכמ"ל ועוד דלפי"ז יקשה כיון דבגניבה בעינן קרא ע"ז א"כ נימא דבכל הני דליכא קרא באמת ליכא האיסור כה"ג אם אינו מכוין לזה וזה ודאי דדחוק ואולי נימא דזה כוי כמו גילוי כללי על כל הענינים וצריך עיון ועוד יש להתבונן בשיטתו דאיך יפרש הא דע"מ לשלח ת"כ וצ"ע ולא קאימנא עתה בזה לבאר שיטת הש"מ והעיקר הוא כמשכ"ל וע"פ דברינו הנ"ל שחדשתי כוונת כגמ' דל"ת ע"מ למיקט הארכתי בתשובתי הרבה מזה לענין הספק שנסתפקתי אם גם בעו"ג שייך אזהרה זו ואכמ"ל הרווחנו מכל מש"כ שבארנו היטב סוגית הגמ' וגם יצא לנו דבגזילה לא שייך זאת ועוד יראה המעיין כמה ענינים מחודשים לפי שיטתי הנ"ל: והנה לא יצאתי ידי חובתי לגמרי בביאור ענין דחידוש כי עוד השארתי כמה פרטים אשר לא בארתים אך אין בידי להעתיק יותר כי כבר יצאתי ממטרתי גם בזה

ועתה נחזור למטרת דברינו בענין דממון וקנס והיינו דכל בענינים שמצינו שהתורה חייבה עליהם י"ל דהוי ממון הגם דאין אנו מבינים הטעם בכ"ז כיון דהתורה חייבה עליהם הוי ממון אלא דדבר הקצוב או היכא דאינו משלם כמה שהזיק מקרי כמו דיש סתירה לזה אחרי דבכל מקום חייבה התורה כפי ההיזק וע"כ אמרינן דבתשלומין כזה כוונה התורה לשם קנס דהוי כמו דמצינו סתירה לזה ומשו"ה בע"ז הגם דהכא ודאי דחלוק הוא מכל החיובים בכ"ז פליגי בזה אם מקרי ג"כ כמו דיש סתירה לזה מצד דהוי רק עבור מחשבה והוי קנס או דבכ"ז י"ל דהכא חייבה התורה מצד ממון כיון דהוי כמה שהזיק דכפי שנתבאר לנו על כל ענין חיוב י"ל דהוי ממון הגם דאין אנו מבינים הטעם. וא"כ לפ"ז סוברים כו"ע דהך חיוב חלוק מכל החיובים דהא באמת הוי רק עבור המחשבה. אלא דפליגי אם בכ"ז י"ל דהתורה חייבה מצד ממון דלא מצינו סתירה מפורשת לזה או דהוי כמו סתירה מפורשת. אבל זה מודו כו"ע דהכא לא הוי חיוב גמור כמו אדם המזיק

ומעתה אחרי דבארנו דלכו"ע אמרינן דע"ז אין להם דין אדם המזיק א"כ ודאי דאין לומר דהא דאמרינן בד"נ דהיכא דאפשר דלא ידעו העדים שיתחייב הנידון ע"י פטורים משום דהוי כמו שוגג כיון דהכא לא הוי כלל הטעם משום אדם המזיק וע"כ דעיקר הטעם הוא כן כיון דעיקר החיוב דע"ז הוא מקרא דכ"ז א"כ חייבם התורה על רוע מחשבתם ולפי"ז ממילא היכא דאפשר דלא זממו לא נכלל בקרא דחייבים וא"כ להאי טעמא ממילא מוכח דגם בד"מ יש לומר כן דהא גם החיוב דע"ז בד"מ הוא ג"כ מקרא דכ"ז וא"כ ממילא היכא דלא ידעו פטורין וזה הוא באמת הטעם דחזינן דכל הראשונים נקטו בפשיטות דגם בממון פטורים הע"ז כה"ג ע' ב"ק (דף ע"ג ע"ב) בתו' ד"ה אמר שהקשו והא יכולין לומר לטובתו באנו וע' מכות דף ג' ע"א ברש"י ד"ה ובכתובתה משום דיכולים לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה הרי דסוברים להדיא דגם בממון אמרינן כן ועוד כמה מן הראשונים סוברים כן והיינו דכפי מה שבארתי יש סברא גדולה לומר כן שלא לחנק

אולם לכאורה עדיין יש מקום לאוקים דברי הראשונים לחלק בזה הפרט בין ד"מ לד"נ ויהי' מוכח דתליא באיזה מחלוקת והוא דהא כבר כתבתי דעפ"י סברא יש מקום לומר שלא לחלק בין אם ידעו או לא כיון דסוף סוף נתחייב הנידון ע"י עדותם ממילא י"ל דחייבין גם הם כשיוזמו [ומחמת שוגג אין לחלק דאין כאן הטעם משום אדם המזיק וכנ"ל] אלא דכתבתי דמשו"ה מחלקינן מחמת דזה לא נכלל בקרא דכאשר זמם וכן פי' רש"י בסנהדרין (דף מ"א) על הא דאמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר כו' דפי' שם רש"י וז"ל דליכא כאשר זמם וכוונתו למש"כ דמשום דכתיב כ"ו ע"כ בעינן דווקא דנדע דהם חשבו כן אבל היכא די"ל דלא חשבו כן פטורים. ולפי"ז ממילא מוכח דאם לא הי' לן הך משמעות דכ"ז ודאי דהיו מחוייבים גם בד"נ כה"ג אלא דממשמעות דכ"ז מוכח דכה"ג פטורים ובזה משמע לכאורה דאין לחלק בין ד"מ לד"נ אבל באמת ראיתי דגם לפי הך טעמא יש מקום לחלק בין ד"מ לד"נ. דהנה מהך תיבה דכאשר זמם מוכח ג"כ דחייבים אך על המחשבה ולא על המעשה כמו דאמרינן כ"ז ולא כאשר עשה ונודע דבממון איכא מחלוקת קדומה אם אמרינן הך דרשא דולא כאשר עשה ויש דסוברים דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה אלא דבכל אופן חייבים והנה הני דסוברים דבממון לא דרשינן ולא כאשר עשה אלא דאף אם שלם חייבין ע"כ דלא דרשי האי כאשר זמם דווקא לענין ממון כמו דדרשינן אותו דווקא לענין ד"נ והני דסוברים דגם בד"מ אמרינן ולא כאשר עשה ע"כ דסוברים דגם בד"מ דרשינן האי כאשר זמם דווקא מעתה ממילא מוכח דגם לענין ספיקא דידן י"ל דיתלה בהנך אשלי רברבי והיינו דהני דסוברים דבממון לא דרשינן ולא כאשר עשה יסברו דכ"כ בממון אפי' היכא דלא ידעו חייבים והני דסוברים דבממון ג"כ דרשינן ולא כאשר עשה יסברו דבממון פטורים ג"כ אם לא ידעו והוא דהני דסוברים דבממון לא דרשינן ולא כאשר עשה ע"כ דסוברים דלענין ממון לא דרשינן האי כ"ז דווקא א"כ ממילא י"ל לדידהו דגם לענין זה מחלקינן ואמרינן דבממון חייבים גם היכא די"ל דלא ידעו אף דלא ידעינן ברור אם זממו מכ"מ כיון דעיקר המיעוט הוא מכ"ז ולדידהו לא הוי הך כ"ז דווקא לענין ממון אבל להנך דסוברים דבממון ג"כ אמרינן ולא כאשר עשה א"כ לא מחלקינן בקרא דכ"ז כלל בין ד"מ לד"נ ואמרינן דקאי הקרא על תרווייהו ביחד א"כ ממילא גם לענין זה אין לחלק ומדברינו אלו יצמח לנו דבר חדש דלדעת הרמב"ם דסובר (בפ"כ מהל' עדות ה"ב) דגם במלקות לא דרשינן האי ולא כאשר עשה אלא דגם אם לקה הנידון חייבים נימא דגם במלקות הדין כן דהיכא דלא ידעו עדות שיתחייב הנידון ע"י מלקות וסוף הדבר הי' דנתחייב ע"י ואח"כ הוזמו חייבין גם הם מלקות דלפי מה שבארנו דבר זה תלי' אי דרשינן התיבה דכ"ז לדוקא וא"כ לשיטת הרמב"ם דגם לענין מלקות לא דרשינן כאשר זמם דווקא ממילא גם לענין זה לא דרשינן ואמרינן דאפי' היכא דלא ידעו מכ"מ חייבין

ובהיות כן נ"ל לומר דבר חדש בע"ה ויבואר ראי' לסברתי הנ"ל אחרי דבאמת יש לדקדק בהטעם דהני דסוברים דבממון לא דרשינן ולא כאשר עשה מנ"ל לומר כן הלא כל דין הזמה הן דד"מ והן דד"נ נכלל בחד קרא וא"כ מנ"ל לחלק הדבר ולימא דבד"מ לא דרשינן ולא כאשר עשה ואף אם נרצה לקבל הני טעמים הנאמרו בזה מפי רבותינו בעלי התו' ז"ל דב"ק ד' ע"ב עיי"ש מה שחלקו בין ד"מ לד"נ בהאי פרט מכ"מ אכתי יקשה מה יענה הרמב"ם ביום שידובר משיטתו דאיהו סובר דגם במלקות לא דרשי' ולא כאשר עשה והני טעמים הנאמרי' בד"מ לא שייך במלקות דהא מלקות ג"כ אי אפשר בחזרה ובמלקות ג"כ אין עונשין מה"ד