עדות ביעקב סג

וכאשר באמת כבר תמהו בזה מפרשי הרמב"ם ז"ל ע"ש בהשגת הראב"ד ועיי"ש בכ"מ ואפי' להטעם הנאמר שם בכ"מ דיש טעם לחלק בין ד"נ למלקות מכ"מ יקשה מאין לקח זאת הרמב"ם לחלק בזה בין ד"נ למלקות אחרי דבגמ' לא מצינו חילוק זה אולם לפי שהראיתי דיש דרך לומר דזה יתלה בזה דאי דרשינן ולא כאשר עשה אזי ממילא יתחייב דהיכא דלא ידעו פטורין והיכא דלא דרשינן האי ולא כאשר עשה יתחייב דאפי' היכא די"ל דלא ידעו מכ"מ חייבין וע"כ נימא דלהרמב"ם הי' הכרח מאיזה מקום להך סברא דבשאר דברים לבד ד"נ חייבים אפי' כשלא ידעו שיתחייב הנידון ע"י וא"כ ממילא חצב מזה שיטתו דגם הא דולא כאשר עשה לא דרשינן בש"ד [כמו במלקות וכ"ש ממון דיש גם טעמים הנ"ל של כתו' לחלק בין ד"נ לד"מ]

וההכרח של הרמב"ם בסברא הנ"ל דלא ידעו י"ל דהוא כן. דהנה יש להקשות בכל חייבי מלקות האיך נתחייב הנידון מלקות והא כל עדות מלקות הוי עדות שא אי"ל דכשיוזמו העדים יפטרו ממלקות משום דיכולין לומר לפוסלו לעדות באנו ובשלמא מכל חייבי מיתות לא קשה דיאמרו ג"כ לפוסלו לעדות באנו משום די"ל דמוכרח הדבר דכוונתם הי' לחייבו מיתה דלפוסלו לעדות הי' להו לומר דעבר על חייבי מלקות דמזה ג"כ נפסל לעדות אבל על חייבי מלקות קשה דיכולים לומר דלפוסלו לעדות באו דהא אינו נפסל לעדות אלא בעבירה דאית בה מלקות וכמו דאיתא ברמב"ם (פי"ב מהל' עדות) ובחו"מ סימן ל' ואין לומר דמשו"ה לא אמרינן כן מחמת דאיכא ראי' דכיוונו למלקות דהא ע"כ מיירי הכא דמעידים שהתרו לו למלקות [דאל"כ ליכא מלקות] וא"כ מוכח דכוונו למלקות דלפסול לעדות למה צריך התראה אמנם באמת אין לומר כן דהא לקמן בסי' ל"ט בארתי בשיטת הרמב"ם שכתב בהל' סנהדרין ובהל' ח"ב דהתראה ניתנה להבחין בין שוגג למזיד ומשו"ה צריך גם חבר התראה דכוונתו הוא כן דסובר דרבנן דריבר"י סברי דכל התראה באה על שני בחינות הבחינה האחת היא להבחין דלמא הי' שוגג בגוף הדין דסבר שאין בזה איסור ומצד זה הבחינה בעי ע"ה התראה. ובבחינה השנית היא להבחין דלמא לא ידע תוכן הדבר בשלימות אם זה הוא דבר האסור כמו בערוה דלמא לא ידע דהיא הערוה או דזה חלב ונבילה וכדומה ומצד זה הבחינה נצרך התראה גם לחבר וכיון דתועלת ההתראה לשיטת הרמב"ם הוא להבחין בין שוגג למזיד ממילא ודאי דאף לפוסלו לעדות מוכרחין לומר דהתרו בו בין שמעידים זאת על חבר ובין על ע"ה דבע"ה צריכין לומר דהתרו בו דלמא יאמר דלא ידע גוף האיסור ואינו נפסל לעדות אלא דווקא באופן דידע דאיכא חיוב מלקות וכמו דאיתא בחו"מ סי' הנ"ל ובחבר צריכין לומר דהי' התראה משום דלמא יאמר דלא ידע תוכן הדבר בשלימות דלשיטת הרמב"ם חיישינן גם לזה והגם דבסי' הנ"ל הוכחתי דהרמב"ם מודה דלפוסלו לעדות לא בעינן התראה על בחינה השנית דלמא לא ידע תוכן הדבר ולא חיישינן אלא דלמא לא ידע גוף האיסור והוכחתי זאת מדבריו דבפי"ב מהל' עדות ה"א ועיי"ש שבררתי סברתי בטוב טעם ודעת אבל מכ"מ אכתי קשה דא"כ בע"ה נימא דליכא מלקות דהא לגבי' ודאי דבעינן התראה גם לפוסלו לעדות דאל"כ דלמא הי' שוגג ולא ידע גוף האיסור [ועיי"ש ברמב"ם בפי"ב מהל' הנ"ל דחילק שם בין דברים הידועים האיסור לכל ובין דברים שאין ידוע לכל ויקשה דבדברים שאין ידוע לכל האיך משכחת מלקות אבל באמת כבר בארתי בסי' הנ"ל דכוונת הרמב"ם דשם הוא על אנשים בינונים וח"כ ממילא יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו וקשה האיך משכחת מלקות (וע' סנהדרין דף מ"א ע"א בתו' ד"ה אי ובדף פ"ו ע"ב תו' ד"ה גניבה] וע"כ דמוכח מכאן דבמלקות חייבין העדות אף כשלא ידעו דיתחייב הנידון ע"י והיינו משום דכ"ז לאו דווקא וממילא מוכח דלא דרשינן הא דולא כאשר עשה לגבייהו ושיטת הרמב"ם מוכרח

שוב ראיתי דאפשר לומר דאין מכאן שום ראי' דאחרי העיון י"ל דקושיא מעיקרא ליתא דאפי' אם נימא דבאמת ליכא כ"ז בכל חייבי מלקות מחמת דיכולין לומר לפוסלו לעדות באנו מכ"מ א"ש הא דכל חייבי מלקות נלקים ולא חשיב עדות שאאי"ל והוא דהא אף אם באו לפוסלו לעדות להדיא ואח"כ הוזמו ודאי דחייבין מלקות אף דליכא מלקות דכ"ז מכ"מ ודאי דחייבים מלקות משום נא תענה ומשום והצדיקו דהכא שייך לומר והצדיקו והרשיעו דהא ודאי עשו אותו לרשע גמור וא"כ ממילא מקרי עשאי"ל כיון דחף לפי מחשבתם ידעו דיתחייבו במלקות ובין אי נימא דהטעם דעשאי"ל הוא מחמת דחיישינן שמא ישקרו ובין אי נימא דהוא מצר גזה"כ יספיק הני מלקות דמתחייבים משום לא תענה להקרא להך עדות עשאי"ל דלהטעם דשמא ישקרו ודאי דיספיק דהא יחושו לשקר אחרי דיודעים דיתחייבו במלקות גם מהך העדאה לכשיוזמו וגם אי נימא דהוא מצד גזה"כ מכ"מ ודחי דכוי עשאי"ל דהלא הכא נתקיים כאשר זמם ממש דמ"ל אם יתחייבו מלקות מחמת כאשר זמם או דיתחייבו מחמת לא תענה כיון דסוף סוף יענשו הם לכשיוזמו בהעונש דמענישים את הנידון ולפי"ז ודאי דהוי עשאי"ל וממילא לא קשה כלל מכל חייבי מלקות אמנם באמת אין לומר כן דהא באמת מצינו דעדי מלקות חייבים מלקות לכשיוזמו מחמת כאשר זמם ולא משום ל"ת וכמו דמוכח ממתני' דמכות (דף ד') דאיתא שם מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות דר"מ סובר לוקין שמונים וחכמים אומרים ארבעים ומשמע דהוא משום כ"ז אבל באמת אין זה דיחוי די"ל דחכמים מחייבים אך משום לא תענה לחוד ולא משום כ"ז דהא לא מפרשי מצד איזה קרא מחייבי אלא סתם וחכ"א אין לוקה אלא ארבעים וא"כ י"ל דהוא משום ל"ת [וסוגיית הגמ' יש ליישב גם עד"ז כמו שיראה המעיין] וליכא ראי' אמנם באמת אכתי לא יספיק דהא ר"מ קאמר להדיא דלוקין שמונים משום ל"ת ומשום ועשיתם לו כ"ז הרי דאיתא להדיא דעדי מלקות לכשיוזמו חייבין מלקות משום כ"ז וא"כ קשה כנ"ל דיאמרו לפוסלו לעדות באנו וע"כ דבמלקות לא אמרינן כן ומוכח כסברת הרמב"ם. זה הסימן נפסק עוד באמצע כי קצרה היריעה פה מהכיל כל הסימן והמותר מזה הסימן יבא אי"ה בראש חלק שני

**(רבות מחשבות בלב איש' ואולם רק עצת ה' היא תקום כי החיבור הנוכחי הכולל שנים וארבעים סימנים לא חשבתי מעולם לחלקו לחלקים, כי לא ניתן לחלק [יען שיש כמה סימנים מאלו הנדפסים אשר הן קשורין ומשולבין עם הסימנים הבאים] אך איזה סבות הפריעו לי עתה מלהדפיסו כולו, והנני מוכרח להפסיק עתה באמצע, ומאד יהמה לבי על סימנים הבאים אשר רוב מהענינים היקרים מחיבורי זה נכללו בהם אולם תקותי חזקה בה' כי בקרב הימים יופיע עלי חסדו ויעזור לי להוציאו כולו לאור, ולה' הישועה: המחבר)**