עדות ביעקב סא

ב) רוב מצות מבין אדם למקום אשר הטעם אינו נגלה בהשקפה ראשונה אבל בכ"ז לא יכונו בשם חידוש אחרי דלא מצינו סתירה לזה משארי חלקי התורה (ג) המצות אשר מצינו סתירה לזה משארי חלקי התורה או מכללי התורה והם הם מכונים בשם חידוש: והנה כבר כתבנו דענין אחד אשר לכאורה נראה דהוא חידוש מצד דבמשקל הראשון נראה דיש סתירה לזה ורק דיש בידינו להשוותו באיזה אופן עם הענין המנגדו באופן דיובטל ממנו שם חידוש אנו מחייבים להשוותו גם באופן רחוק. כי כלל גדול הוא בידינו כל מה שיש לנו להמעיט עניני חידוש הננו מחוייבים להמעיטם. ומזה הגדר גם להקטין החידוש בכל מה דאפשר וכמו שנתבאר ת"ל] מעתה אמינא דכ"כ המצות אשר לכאורה יתראו לעינינו דהם מחלוקה הב' אשר טעמם נעלם ממנו ויש בידינו לבארם באופן שיהיו מחלוקה הא' שיתראו טעמם לעין כל ג"כ ההכרח לנו לדרוש כן כי טוב לנו יותר להעמיד המצוה כי היא מענינים הגלוים מלומר כי היא מענינים הסתומים והחתומים והמשל בזה. התורה אסרה חלב נבילה וטריפה וכדומה אלו הם ודאי מחלוקה הב' [והגם כי לא רחוק לחפש גם ע"ז איזו טעמים בכ"ז משי"ז לא מקרי דטעמם נגלה כמו שנתבאר למעלה בעה"י] וכ"כ מה שהתורה אסרה מלאכה בשבת וביוה"כ וביו"ט הוא ג"כ מחלוקה הב' כמובן והנה מצינו דהתורה אסרה גניבה גזילה אונאה משקולת מדות וכדומה ובזה לכאו' יש לספק דהנה בתורה לא פורש הטעם וא"כ יש מקום ספק אם נימא דהתורה אסרה מלאכת הגניבה והגזילה ואונאה כו' כמו דאסרה מלאכת שבת וכמו חלב נבילה די"ל דמשו"ה אסרה התורה כל אלו משום דהוא מפסיד ממון חבירו ואם נימא דזהו מצד דהוי בעצם איסור א"כ יהיו מחלוקה הב' ואם נימא דהוא מצד הפסד ממון חבירו יהי' מחלוקה הא' דטעם זה הוא נגלה לכל וע"כ לפי כלל הנ"ל ודאי דיש לנו לומר דהטעם הוא משום הפסד ממון חבירו בכדי שיהיו מחלוקה הא'

ואל יהיו הנחות אלו קלות בעיניך. כי על ידן בארתי סוגיא אחת אשר בלעדן היא תמוה וגם הוצאתי על פיהם דין מחודש והסכת ושמע: הנה בב"מ ודף ס"א ע"א) איתא אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה כו' ושקלו וטרו שם הרבה ולסוף אלא לא תגנובו דכתב רחמנא ל"ל לא תגנוב ע"מ למיקט לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל והנה הנוגע לסוגיא זו בעניני פלפול אשר הרבה יש לפלפל בזה אין המקום פה ואולם אנכי דקדקתי דקדוק עצום בזה אחרי דהך ענין דע"מ למיקט וע"מ לשלם כו' נדרש רק מיתורא דקרא ומשמע ברור דלילא היתור לא היינו יודעין אלו לאיסור והנה ידוע דתפשת מרובה כו' וא"כ קשה מאד מאין לקחו לדרוש מהך ל"ת דמיותר תרתי ע"מ למיקט וע"מ לשלם תשלומי כפל הלא יותר מסתברא לאסור ע"מ למיקט דמכוין לרעתו לצערו מע"מ לשלם תשלומי כפל דמכוין לטובתו להרויחו ולולא הקרא המיותר בל נדע גם ע"מ למיקט וא"כ קשה מאד מאין מצא מקום גם עתה ליליף דע"מ לשלם ת"כ אסור ג"כ אחרי דגם אם נאסור רק ע"מ למיקט ליכא שוב שום יתור. וע"מ למיקט יש סברא יותר לאסור כנ"ל ובמק"א רציתי לחזק עוד יותר דמשו"ה ע"מ למיקט הוי סברא יותר לאסור מצד צעב"ח ופלפלתי בזה בענין צעב"ח דאדם וע' חו"י (סי' קצ"א) וע' בס' ארעא דרבנן וע' בס' יעיר אוזן שהביא בזה בשם ס' שארית יעקב שפלפל בזה בסוגיא דפריקה וטעינה וע' חו"מ (סי' רע"ב) בסמ"ע סק"א מה שהביא בשם הרמב"ם ואנכי הבאתי בשם ס' החסידים (סי' תרס"ז) דמדבריו מוכח ברור דהוי דאו' וא"כ ודאי דע"מ למיקט יש יותר סברא לאיסור אלא דלכאו' י"ל להיפוך דא"כ מוכח דעיקר הקרא הוא רק אך בע"מ לשלם ת"כ דע"מ למיקט נדע מצד צעב"ח ונימא דהגמ' קאמר ע"מ למיקט לרווחא דמלתא וגם דלקושטא דמלתא אסור ג"ז אבל עיקר הדרש הוא רק על ע"מ לשלם ת"כ אבל באמת זה דחוק דאין זה מגדר דצעב"ח ולקושייתי הנ"ל לא צריכנא כלל לבא להך פרט דצעב"ח דבלא"ה יראה כ"א דיש יותר סברא לאסור ע"מ למיקט מע"מ לשלם ת"כ וכנ"ל וא"כ קשה מאד מאין לקחו לדרוש שניהם לאסור

וע"כ נ"ל דכוונת הגמ' הוא כן דהנה בשאלתו ששאל ל"ל דכתב רחמנא לאו כו' מוכח דהחליט דבכל אלו ודאי דהטעם הוא משום הפסד ממון דאם נימא דבכל אלו הוי האיסור בעצם דהתורה אסרה מלאכת הגניבה והגזילה וכדומה א"כ הלא לא אפשר למילף חד מחברי' כמו דא"א למילף חלב מנבילה אחרי דכאו"א הוי איסור פרטי ועצמי ורק דבאמת שאלתו נוסד על תכלית דברינו הנ"ל דמסתמא הטעם הוא בכל אלו משום הפסד ממון חבירו וא"כ ניליף חד מחברי' וע"כ מתרץ דהייתי מחלק בין הפסד ממון דגזל מגניבה וכל אלו באופן דכל הני משני דנצרכו לכתוב הגם דהטעם הוא משום הפסד ממון אבל על לא תגנובו לא מצאו שום תירוץ וע"כ הוכרחו לומר דמשום הפסד ממון לא הי' צריך לכתוב דזאת נדע מכל הני והא דהתורה כתבה זאת מוכח דהתורה גלתה דעצם מלאכת הגניבה הוי איסור וממילא גם היכא דליכא הפסד ממון ג"כ אסור והאיך משכחת דלא יהי' הפסד ממון ציירו בהני אופנים בע"מ למיקט וע"מ לשלם ת"כ והעיקר כיונו בתירוצם דעצם מלאכת הגניבה הוי איסור וממילא כל גוונא דנוכל לאשכוחי דנעשה מלאכת הגניבה בלתי הפסד ממון כל אלו הם בכלל האיסור [ואי דיקשה דלימרו רק אופן זה דע"מ לשלם ת"כ ונדע כ"ש ע"מ למיקט זה ל"ק דרוצים ק להראות האופנים דיש גניבה בלתי הפסד ממון וגם הא על עצם הדין לא יקשה עתה ודו"ה] ולפי"ז מוכח דבכל גניבה דגונב להפסיד ממון יש שני מיני איסורים חדא מצד עצם מלאכת הגניבה אשר מקורה היא מחלוקה שבין אדם למקום [כמו חלב ונבילה וכדומה אחרי דזאת גופא אסרה התורה וגם משום הפסד ממון דילפינן זאת מאינך וזה הוי מדברים שבין אדם לחבירו וחקרתי לענין יוה"כ היכא דלא השיב הגניבה אם עצם העבירה דמלאכת הגניבה נמחל לו ואם ע"ז הפרט מועיל התשובה כל עוד שלא החזיר אחרי דלפי"ז בכל גניבה יש שני מיני עבירות (א) עצם מלאכת הגניבה דהוי בין אדם למקום (ב) מצד הפסד ממון חבירו וע"כ יש לחקור אם לענין התשובה הן אגודין זה בזה או לא [הגם דבכל ענין שבין אדם לחבירו יש גם בין אדם למקום דהא דכיון דהקב"ה אסר זאת ממילא מיקרי בין אדם למקום אמנם שם ודאי דתליא זב"ז כיון דהם שניהם ממקום אחד דהקב"ה צוה שלא להפסיד ממון חבירו אבל הכא הם שני דברים נפרדים ודו"ה] ועפי"ז נ"ל לחדש דבגזילה ליכא האיסור דע"מ למיקט דהא שם ליכא קרא מיוחד ע"ז וא"כ ליכא לן למימר דבגזילה ג"כ יש איסור פרטי ויתיישב לי בזה הא דבב"ב (דף ט"ז ע"א) איתא ברכת אובד כו' מלמד שהי' גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן ולכאורה קשה מאד דהאיך הותר לו זאת הא הוי כמו ע"מ לשלם תשלומי כפל וכבר הקשה כן בת"ח ועי' בבאר יעקב ביו"ד (סי' קס"א) שרצה להביא ראיה מזה לשיטת הרמב"ם בריש הלכות גניבה דע"מ למיקט וע"מ לשלם ת"כ לא הוי אלא איסור דרבנן וע"כ ביתמי הותר זאת וכמו ברבית אולם לדברי הנ"ל מיושב מאד בלא"ה דבאמת בגזילה ל"ש זאת וליכא כלל האיסור בזה ומשו"ה דקדק ואמר שהיה גוזל ולא שהי' גונב. הן אמת דלכאורה יש להקשות דא"כ מדוע לא קאמר הגמ' דלא תגזול קאי ע"מ למיקט דהא התוס' הקשו דלוקמי בגזל ולעבור בשני לאוין ותירצו משום דלא לקי ע"ז ע"כ אין לומר דקאי לעבור כו' אבל לדעתי יקשה כנ"ל אחרי דכפי שנתבאר לנו אמרינן כיון דהקרא גלי בגניבה לא ידעינן בגזילה וא"כ קשה דנימא באמת דהקרא דלא הגזול קאי ע"ז ואולי נימא אחרי דזהו דבר חדש לומר דזהו איסור פרטי ע"כ כל עוד דאין אנו מוכרחין לזה אין לן לחדש זאת ורק דבגניבה דליכא שום תירוץ על יתרון הקרא מוכרחינן לומר דאתי להורות דזהו הוי איסור פרטי ואיסור עצמי וע"כ דמוכרחינן לומר כן דגם בלא דברי יקשה כנ"ל דזה כמה אשר רציתי להעיר דבלאו דל"ת ע"מ למיקט יהי' מלקות דהכא ל"ש לומר דמתקן הלאו בזה שמחזיר כיון דע"ז גופא הוי הלאו גם אם יחזור ועי' רמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ה"ד) שכתב כעין סברא זו לענין מלקות דמשכון ובזכרוני שמצאתי אח"כ בס' ד"ח שהעיר בזה הספק ואינו כעת ת"י לעיין בו מבואר גם אם ניחא דלא כדברינו אלא דגם בגזילה אסור ע"מ למיקט דילפינן מגניבה קשה ג"כ כנ"ל דהא מלקות בל נוכל למילף וביותר אי