עדות ביעקב ה

אחת אומרת מן הצרור מנה ובד"נ כגון דכת אחת אומרת במקל הרג וכת אחת אומרת בסייף הר' ובהכחשות האלו אם הי' בכת אחת בין ע"א לחבירו סוברים כו"פ דבטלה העדות. ובשתי כתי עדים פליגי רב ור' יוחנן ולכאו' קשה כיון דאמרינן דזה הוי הכחשה א"כ האיך סובר רב דבשתי כתי עדים חין עדותן בטילה והיינו משום דכת אחת ודאי כשירה וקשה כיון דאנן לא ידעינן איזה כת היא הכשירה אלא דנגמר הדין ע"י שניהם אם כן ממילא לא נודע ע"י איזה כת נגמר הדין ולא שייך הזמה והוי עסאחי"ל והאיך סובר רב דכוי עדות וכקושית הנתיבות והכא לא שייך תירוצו דבממון לא בעינן עשאי"ל דהא הכא פליגי גם בד"נ והכא ודאי בעינן עשאי"ל. ואף דלסוף מסיק הירו' דלא פליגי בד"נ הוא מטעם אחר אבל זולת זה יתכן פלוגתתם גם בד"נ וקשה דהא הוי עשאאי"ל וכבר נתעצם בקושיא זו הנו"ב במ"ק חחה"ע (סי' מ"ו) והעלה בזה דברים דחוקים מאד אמנם עפ"י דברי הנ"ל ח"ש והיינו דנימא דאיירי דלא ידעו זמ"ז וכת אחת באה והעידה בפ"ע ומשו"ה כיון דבעת העדאתם סברו דיהי' בהזמה דהא דימו דע"י יוגמר הדין מקרי עשאי"ל אף דאח"כ אינן בהזמה משום דליכא גמ"ד מכ"מ מקרי עשאי"ל דהא יראים מלהגיד שקר [ולפי מה שא"ל דאיכא מחלוקת בזה הפרט אם כה"ג הוי עשאי"נ י"ל דבזה גופא פליגי רב ור' יוחנן דרב סובר דבכה"ג מקרי עשאי"ל ור"י סובר דנא הוי עשאי"ל] והא דאיתא בירושל' (בפי"א דיבמות) לענין כהנת שנתערב ונדה בוולד שפחתה דמבעי' הירושלמי אם עדות של שניהן מעלה להן לעדות אחת חרי דאחד מהן ודאי כשר וקאמר הירו' ע"ז או ייבא כההיא דמר ר' זעירא ר' יצחק בכם ר' אסי מאחר שילו ימצאו העדים זוממין חין נהרגין ואין ההורג נהרג אף הכא כן ובארתי במק"א דכוונתו משום דלא ידעינן ע"י איזה עד נגמר הדין וליכא גמ"ד משו"ה ליכא הזמה והוי עשאאי"ל י"ל דאתא אף אליבא דרב דמכשיר שם עדות הסותרין דף דלא ידעינן ע"י איזה מהן נגמר הדין והכא שאני דהכא גם בעת שהעידו ידעו דנא יהי' בהזמה דלא נעלם מהם דכל אחד בפ"ע הוי ספק עד פסול ולא חשבו כלל שיהי' בהזמה ומשו"ה הוי עשאאי"ל ושם העיקר משום דלא ידעו בעת מעשה שלא יהי' בהזמה והכא ל"ל כן וא"ש: וראיה גדולה יש להביא לדברי הנ"ל דהנה בב"ק (דף ע"ג ע"ב) בסוגיא דמיפך והזמה דמוקי שם רבא בשלשה כתי עדים דאתו כי תרי ואמרו הפיל את שינו וסימא את עינו דבעי מיתב לו הרב דמי עינו ואתו כי תרי מציעא ואמרו עינו והדר שינו דלא בעי מיתב לו אלא דמי שינו דקא מכחשי ליה קמא למציעא והיינו כו' ונמצאו זוממים והנה הכא ג"כ תרי כתי עדות הראשונים הכחישו זא"ז ונפסק הדין כפי הכת שמחייב להרב פחות ולפי"ז קשה האיך איתנהו בהזמה והא חד כת הוו פסולין ולא ידעינן ע"י איזה מהן נגמר הדין והכא קתני להדיא דיש דין הזמה ובלא"ה בקנס ודאי בעינן דין הזמה וע"כ דיתיישב כנ"ל דאי דלא ידעו א"כ חשבו שיהי' בהזמה ומשו"ה הוי עשאי"ל ואי דידעו ובאו להכחישם וא"כ ידעו דע"י הכחשתם יפסידו להעבד וממילא יהי' בהזמה להעבד וכנ"ל והוא ברור ונכון אמנם בגוף הדבר שהחלטתי דהיכא דלפי העדאתם ולפי כוונתם חשבו דיהי' בעונש הזמה אף דלקושטא דמילתא אינן בהזמה הוו עשאי"ל ראיתי דיש לספק בזה דאולי לא הוי עדות שאי"ל אלא דווקא היכא דבאמת הם בהזמה אבל במה שחשבו שיהי' בהזמה לא הוי עשאי"ל הן אמת דכפי משכ"ל הטעם דעדות שאי"ל בכדי דיפחדו להעיד לשקר מסתברא דכה"ג מקרי עשאי"ל אבל לא ידעתי אם האמת כן דאולי הוא גזה"כ ג"כ דבעינן דווקא עשאי"ל וא"כ יהי' באיזה אופן שיהי' כיון דלקושטא אין באפשרי להזימם לא הוו עדות והוא ספק גדול

והנראה בזה דחקירה זו יתלה במחלוקת שנוי' והוא דבב"ק (דף ע"ה ע"ב) מסיק הגמ' דפלוגתייהו דסומכוס ורבנן הוא כגון דאתו סהדי וא"ל גנבת וא"ל גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא כו' ואתו כו' דרבנן סברי דה"ל עשאאי"ל וכל עשאאי"ל לא הוו עדות וסומכוס סבר ה"מ היכא דלא ידעו באיזה יום ובאיזה שעה דליכא לערות כלל אבל הכא סיוע דקא מסייע להו. והמתבאר מזה דבזה פליגי סומכוס ורבנן דרבנן סברי דכללא דמלתא דעשאאי"ל נה"ע אף באופן דהא דאינן בהזמה הוא לאו משום גריעותא דאיכא בגוף העדות אלא אדרבה מצד אלמות כח העדות אינן בהזמה כמו הכא דאינן בהזמה משום דהבע"ד בעצמו מודה להם] בכל זה מקרי עשאאי"ל וסומכוס סובר דדווקא היכא דאינם בהזמה מצד דהוי גריעותא בגוף העדות אז מקרי עשאאי"ל ופסולין. אבל היכא דאדרבה מצד אלמותם אינם בהזמה הוי עדות מעליא ויש להתבונן בטעם מחלקותם. וע"כ דפליגי בזה דסומכוס סובר דהטעם דעשאאי"ל לא הוי עדות הוא מצד דחיישינן שמשקרים וא"כ היכא דליכא הטעם הזה הוו עדות אף דאינם בהזמה אבל רבנן סברי הא דבעינן עשאי"ל הוא מצד גזה"כ [דהתורה גלתה דעשאאי"ל לא הוו עדות אף זולת הטעם דחיישינן דמשקרים] וא"כ היכא דאינן בהזמה אף דאין מזה גריעותא בגוף העדות מכ"מ ל"ה עדות וא"כ נענין זה נמי היכא דחשבו שיהי' בהזמה ובאמת אינן בהזמה י"ל דיתנה בזה דלרבנן נ"ה עדות כיון דהוי גזה"כ] ולסומכוס הוי עדות דהא יראים מלהגיד שקר ולדעתי הוא מקור טהור לספיקא דילן

אמנם באמת אי אפשר להחליט כן דהא אי עשאי"ל הוא מצד גזה"כ או משום החשש דמשקרים יתלה במחלוקת דסומכוס ורבנן דהנה לדעתי נראה דאיכא עוד נ"מ בין שני הטעמים הנ"ל. דהנה יש לספק עוד ספק אחד בדיני הזמה: והוא היכא דהעדים יתחייבו בעונש כשיוזמו אבל בעונש אחר לא באותו עונש [כמו דהם מעידים לחייב הנידון ממון והם יתחייבו מלקות ולא ממון] אם הוו עשאי"ל מי נימא דבעינן דווקא שיענשו באותו עונש או אף אם יענשו בעונש אחר מקרי עשאי"ל ואחרי העיון נראה דזה יתלה בטעמים הנ"ל דאי נימא דהטעם הוא מצד החשש דלא ישקרו א"כ הוי עשאי"ל דה יחושו עבור זה העונש אבל אם נימא דהוא מצד גזה"כ י"ל דבעינן דווקא הזמה ממש באותו עונש ולפי דברינו הנ"ל יהי' מוכח דזה יתלה ג"כ במחלוקת דסומכוס ורבנן הנ"ל ולפי"ז יקשה דה"ת דהנה התו' בריש מכות בד"ה מעידין כתבו דמשו"ה מקרי עדות בן גרושה עשאי"ל משום דמתחייבי מלקות ואחר כך הקשו א"כ גבי עדי נערה המאורסה הוו ג"כ עשאי"ל ותירצו דגבי מיתה דכתיב נפש בנפש לא מקרי אי"ל אלא דווקא כשמחוייבים ג"כ מיתה אבל הכא בזה שלוקין חשיב שפיר אי"ל וא"כ מדבריהם נראה ברור דסוברים דבכ"מ הוי עשאי"ל אף בזה שיענשו בעונש אחר ואך גבי מיתה מצד הגזה"כ וקשה הא שם קי"ל דהלכתא כרבנן דסומכוס וממילא מוכח דהטעם הוא לח משום חשש שישקרו אלא דהוי גזה"כ דבעינן דווקא שיענשו באותו עונש וא"כ קשה דה"ת

אולם באמת דה"ת מוקשין גם בלא"ה בהא שכתבו דאך גבי מיתה בעינן כאשר זמם דווקא אבל לא בשאר עונשין. והוא דהנה זה ברור לדעתי דבעדות שהעידו על אחד לחייבו מנה ואחר כך הוזמו באופן דא"א לחייבם בעונש הזמה ממש [בממון] מכ"מ חייבין מלקות משום לא תענה ברעך כו' וזה נ"ל ג"כ דאף דאמרי' דהיכא דהבע"ד מודה לדברי העדים ליכא הזמה הכוונה אך עונש דכ"ז אבל מלקות מלאו דל"ת אינם נפטרים דהא באמת העידו לשקר דהלא הע"ז נאמנים לגבי עדים הראשונים אנא דמעונש דכ"ז פטורים אחרי דהבע"ד בעצמו פטרם אבל לענין הלאו דל"ת ודאי דל"מ זאת וע"ל (בסי' ו') שבארתי דבר זה היטב] ולפי"ז יקשה מדוע סוברים שם רבנן דהוי עשאאי"ל הלא נתחייבו במלקות וא"כ נימא דמשו"ז הוי עשאי"ל לשיטת התוס' וכקושייתם גבי נערה המאורסה והכא לא שייך תירוצם והיא קו' גדולה ונפלאה שוב ראיתי דכבר הקשה קו' זו בש"מ שם דנימא דהוי עשאי"ל משום מלקות והחליט ג"כ דמלקות איתא אף בהודאת בע"ד ותירץ דמשו"ה אינם מתחייבים מלקות משום דהקרא דוהיה אם בן הכות כו' לא מוקמינן אלא דווקא היכא דל"ש כלל דין הזמה אבל הכא כיון דבכ"מ