עדות ביעקב נט

והקטן אשר היא נקראת הקדמה קטנה והנה אם כי חקירתי זו על אדני ההגיון הוטבעה בכ"ז תשלח פארותי' בין הלכות עמוקות וגדולות וכמו שנבאר

הנה מצינו בב"ק (דף כ"ט ע"ב) דאמר ר"א שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן כו' חמץ משש שעות ולמעלה והנה תכלית כוונתו הוא דמה דעוברים בב"י על חב"פ הוא ענין חידוש עי' ר"ן ריש פסחים] אמנם החידוש הזה הוא מצד דסותר לתולדה משני הקדמות והיינו דמצינו דכל דבר האסור בהנאה מקרי דאינו שלו [ובמק"א הארכתי מזה לענין החקירה דאיסורי הנאה אם הוי שלו ואכמל"ב] ועוד מצינו דדבר דאינו שלו אינו עובר בב"י מצד שלך אי אתה רואה וזאת ידענו דחמץ אסור בהנאה ועתה אם נצרף ההקדמות הנ"ל ע"פ דרכי ההגיון יש לנו לומר כן (א) חמץ אינו שלו [דהא חב"פ אסור בהנאה] (ב) כל דבר שאינו שלו אינו עובר בב"י ויתחייב מזה התולדה (ג) דבחמץ אינו עובר בב"י ובכ"ז הלא ראינו דעובר בב"י א"כ מוכרח דהוי חידוש והנה המשפט אשר נושא עליו שם חידוש הוא משפט הזה: חמץ יש בב"י וע"כ יש לספק במה הוי פה עיקר החידוש אם בענין דחמץ בנושא המשפט [מהחידוש] או בענין דב"י בנשוא וסותר לההקדמה הגדולה והוא דאם נימא דהחידוש הוא בנושא בחמץ נימא כן הגם דכפי דרכי ההיקש הנ"ל מתחייב דלא יעבור על חמץ בכ"ז תפשה התורה הכא דחמץ חלוק בזה משארי איה"נ ועובר עליו בב"י ואי נימא דהחידוש הוא בנשוא בב"י נימא כן הגם דכפי דרכי ההיקש מתחייב דלא יעבור בב"י בדבר האסור בהנאה בכ"ז חדשה התורה דעובר בב"י גם באיה"נ ולדינא יהיה נ"מ גדולה בב' ענינים שונים והוא דאם נימא דהחידוש הוא בחמץ א"כ י"ל דכ"כ לענין שארי דברים נוכל לדון ולומר דחב"פ הגם דאסור בהנאה בכ"ז חלוק מכל אי"ה ומהני לו קני' בזה ויתיישב מה שהקשו בהא דכתב הרמב"ם אלא א"כ קנה חב"פ והקשו והא לא מהני קני' בזה דאין קניה באי"ה אבל להנ"ל נימא דהא התורה גלתה דשאני חב"פ מכל אי"ה [ובמק"א הרחבתי הדבור בזה בענין אם נוכל לחלק דבר אחד לשנים וכ"כ ה"נ אחרי דהוא ברשותו לענין ב"י ממילא גם לענין זה ואכמל"ב] אמנם להיפך היכא דיש עוד איזה איסור הנאה על הך חמץ י"ל דאינו עובר כיון דהתורה גלי רק בחב"פ א"כ י"ל דדוקא חמץ ולא שארי איה"נ ואי נימא דהחידוש הוא בב"י אבל חמץ כדקאי קאי א"כ ממילא נשאר אי"ה דחב"פ לענין כל הדברים כמו לענין קני' וכדומה כמו כל איה"נ. ולהיפוך אם הי' עוד איה"נ על החמץ בכ"ז עובר בב"י אחרי דאמרי' דהחידוש הוא בב"י דעובר גם באיה"נ הגם דאיה"נ לא הוי שלו והגם דבמה שכ"ל דעיקר הספק הוא אם החידוש הוא מה דסותר לההקדמה הגדולה או לההקדמה הקטנה יש לעיין בזה. דזה היה ניחא אם הי' הדבר מוחלט דחמץ אינו שלו ורק דאנו רוצין להוציא התולדה הזה דאינו עובר ע"ז מצד ההקדמה השני' דעל שאינו שלו אינו עובר אז הי' שייך לומר כן הספק אבל באמת הכא הלא ע"ז גופא אנו דנין אם חמץ אינו שלו והדברים הידועים לנו בחמץ בלתי התולדות המתחייבות מההקישים הוא רק דחמץ אסור בהנאה ועל שאינו שלו אינו עובר וגם ידענו במק"א דמה דאסור בהנאה אינו שלו וא"כ יש לנו הכא שני הקישים דמתחילה יש לנו להוציא דחמץ הוי אינו שלו מאלו שתי ההקדמות (א) כל דבר דאסור בהנאה אינו שלו (ב) חמץ אסור בהנאה ויולד מזה דחמץ אינו שלו ואחרי שידענו זאת תוכל התולדה הזה לשמש במקום הקדמה ולעשות כן ההקדמות (א) חמץ אינו שלו: (ב) כל דבר שאינו שלו אינו עובר וא"כ יולד מזה דעל חמץ א עובר וא"כ הכא עיקר החקירה הוא רק באיזה תולדה מההיקש הוי החידוש אם בהיקש הראשון או בהיקש השני ואם נדחה הכא התולדה מהיקש הראשון או מהיקש השני ויש להאריך בזה אמנם איך שיהיה הכוונה הכל אחד אם החידוש הוא בב"י או בחמץ

והנה במה שכתבנו דיהי' נ"מ לענין אם יש על חמץ עוד איה"נ אם עובר ע"ז או לא לכאו' י"ל דהכא אינו עובר גם אם נימא דהחידוש הוא בב"י דהנה מגדרי החידוש הוא להקטין בכל מה דאפשר החידוש וכמשכ"ל והנה זה ודאי דנקל יותר שלא לפקע רשות בעלים מאיזה דבר אשר כבר היה ע"ז רשות הבעלים מכפי שנצטרך לעשות איזה מעשה שיכנוס ברשות בעלים ומעתה אחרי אשר דחמץ אסור בהנאה וכפי כל ההקדמות הנ"ל מתחייב שלא יעבור בב"י רק דגלי הכתוב דעובר וע"כ די לנו לומר דהגזה"כ הוא שלא יפקע רשות בעלים מזה ובכ"ז יעבור בב"י ולא דנימא דהיכא דכבר יצא מרשותו אז כשיגיע העת של ב"י יעבור בב"י דמנ"ל לאלם כ"כ החידוש ולומר דחמץ אשר כבר יצא מרשותו יכנס עתה ברשותו לענין ב"י זה ודאי דלא אמרי' כ"ז דליכא הכרח לזה וא"כ לפי"ז בדבר שאסור בהנאה גם זולת אי"ה דחמץ כבר יצא מרשותו ונצטרך לומר דאח"כ נכנס לרשותו שיעבור בב"י זה ודאי דלא אמרינן כ"ז דליכא הכרח לזה

הן אמת דלפי"ז הקשה לנו קושי' עצומה בעיקר הענין הזה אשר הוא דבר מוחלט דעל כל מיני חמץ עוברים בב"י דתינח להני דסוברים דענין ב"י מתחיל מלאחר שש וא"כ באו בהדדי התחלת לאו דב"י עם הפקעת רשותו מהחמץ וע"כ בעת אשר תתחיל הפקעת רשותו מהחמץ אשר בכחה לפעול שלא יעבור בב"י אז עומד לנגד הלאו דב"י ואינו מניח לפקע לגמרי רשותו אולם להני רבוותא דסוברים דאינו עובר בב"י אלא מתחילת הלילה ואיסור הנאה גם מדאו' מתחיל מלאחר שש א"כ הלא בתחילה כבר נפקע רשות בעלים ואיך יחול אח"כ הלא דב"י ואי מצד דהוי גזה"כ דהא התורה גלי דעובר בלאו דב"י נימא דענין הלאו שבתורה הוא באופן דבאו בהדדי כגון שקנה חמץ בפסח או שחימצו בידים וכמו שהרמב"ם מצייר דמלקות לא משכחת רק באופן זה וביותר להני דסוברי' דמזה דאיכא ב' לאוין ב"י וב"י מוכרח הדבר דאיכא מלקות בזה ועפ"י דברי התו' דב"מ ד' ס"א בד"ה לעבור וע' בספרי הגאון בעל פמ"ג וע' בספרי עב"י חלק הדרוש ד' ב' וא"כ כיון דלא דחוק לן לומר דאופן דמלקות הוא אך באלו שני אופנים כ"כ נימא דכל ענין דב"י הוא דווקא באופן זה אבל היכא דהי' לו חמץ מתחילה כיון דכשהגיע אחר חצות נפקע רשותו ממנו אז נימא דשוב לא נכנס לרשותו ואינו עובר בב"י והיא הערה עצומה ומעתה נראה דעל חמץ של שאר אי"ה יש לנו להסתפק שלא יעבור בב"י מצד שני ענינים חדא מצד דכבר יצא מרשותו וע"כ י"ל דלא אלים כ"כ הלאו דב"י שיכנס אח"כ ברשותו וגם מצד די"ל דדוקא מצד אי"ה דחמץ גופא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ולא היכא דגם בלא"ה אסור בהנאה והנה לו הי' לנו הכרח דהא דהתורה אסרה חמץ בב"י הוא גם בכל המיני חמץ ונימא דב"י מתחיל מתחילת הלילה א"כ יופשט לן חדא ספיקא דהא דכבר יצא מרשותו אינו מועיל שלא יעבור בב"י דהא כל חמץ נפקע מתחילה רשותו ובכ"ז עובר בב"י. ויהי' מקום להסתפק רק מצד ספק השני אולי שאני שאר אי"ה מאי"ה דחמץ

ועפ"י דברינו הנ"ל יופתח לנו שערי בינה להבין דברי הירוש' התמוהים מאד והוא דבירו' פסחים (פ"ב ה"ב) איתא הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר מתיב ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר והנה בדברי הירו' הזה נתלבטו רבותינו האחרונים ז"ל ולא העלו דבר ברור כי פירושו של הגאון בעל ק"ע הוא דחוק מאד וגם פירושו של הגאון בעל נו"ב במ"ק חאו"ח (סי' י"ט) הוא ג"כ דחוק יעוייש"ה: אמנם לדברינו הנ"ל יאירו דברי הירו' הנ"ל כאור בהיר דהנה בהך ענין דהפקיר חמצו יש לנו ג"כ להסתפק בב"י מצד שני טעמים חדא מצד דכבר יצא מרשותו מקודם וע"כ י"ל דהלאו דב"י לא אלים כ"כ שיחול על החמץ אשר כבר יצא מרשותו וכנ"ל וגם י"ל כיון דהכא לא הוי שלו מצד פרט אחר זולת מצד אי"ה דחמץ ע"כ י"ל דלא אמרינן בזה עשאו הכתוב כו' [וכהספיקות שכ"ל לענין שארי איה"נ] והנה ר"י ודאי דסובר דהני שני הטעמים ביחד ג"כ אינם מועילי' כז יעבור בב"י דסובר תרתי דהלאו דב"י חל גם על חמץ שכבר יצא מרשותו וג דאין לנו שום נ"מ אם יש ע"ז החמץ עוד איזה ענין דלא הוי שלו כיון דהכא גלי הכתוב דעובר גם על שאינו שלו מצד דהוי כאלו הוא ברשותו וע"כ אין לנו לספק מאומה בדעת ר"י אולם בדעת ר"ל יש לספק אם טעמו הוא מצד דכבר יצא מרשותו או מצד דסובר דלא אמרינן עשאו הכתוב אך דווקא היכא דהפקעת רשותו יכול להיות רק מצד חמץ גופא ולא היכא דיש עוד ענין אחד המחייב שיפקע רשותו ממנו ומעתה נבא