עדות ביעקב נח

דאיכא על שבת כמו מאך את שבתותי השמרו וממילה כו' ואם ילפינן מזה י"ג דהוי היתר ורציתי להכריח כן דזולת זה יקשה מנין לן דמותר לחלל שבת לאחר בשביל החולה וע"כ י"ל דלענין שבת קיימו הני לימודים ומועילים לענין זה דגם אחר מותר לחלל שבת וכן דהוי היתר אמנם באמת זה דחוק דהא שם משמע דנשאר רק הלימוד דוחי בכם ולא שארי הלימודים וגם שם משמע דאם הו הילפותות האלו מספיקים היינו למדים גם שתרי ענינים הלא ודאי דנשאר רק זה הלימוד ובכ"ז י"ל דגם מלימוד זה מוכח דמותר לאחר לחלל שבת דכוונת הכתוב הוא שכל דיני התורה לא ניתנו באופן שיהי' על ידם ענין מיתה גם נאחר וע"כ נ"ל דהתיר ץ היותר נכון הוא דמשו"ה אין עושין לא כו' ואין ממתינים בשבת עליהם רק שנעשים ע"י גדולי ישראל הוא מצד דחששו בזה לספק נפשות עייש"ה וע"כ מוכח זה גופא ג"כ מהלימוד דוחי בהם שלא ימתינו רק שיעשו תיכף ע"י גדולי ישראל ובמק"א הארכתי בזה גם לענין מחלוקת הראשונים הידוע אם מותר למסור נפשו בשארי מצות וכתבתי דלכאו' יתלה בזה דאם הותרה א"כ מעולם לא נאמר ע"ז האיסור ע"כ ודאי דאסור לו למסור נפשו אבל אם נימא דדחוי' א"כ נאמר ע"ז ורק דנדחה ע"כ י"ל דמית להחמיר על עצמו ואח"כ דחיתי זאת ופלפלתי הרבה בכל הענינים הנוגעים לזה ואחרי כ"ז הראיתי דכה"ג מצינו הענין דאהדרי לאיסורא קמא דעיקר החקירה הוא אם אמרינן דזכו ענין פרטי או דאחרי דידעינן דזה לא הוי בכלל היתר חוזר למקורו הראשון וכ"כ ה"נ י"ל דהוי החקירה להיפוך דכל הענינים שלח נאסרו בתורה הם בתורת היתר והנאסרו נחסרו וע"כ היכא דמצינו דענין אחד נאסר ומצינו אח"כ דהתורה חלצה מה מהאיסור יש לחקור אם חוזרים למקור הראשון ודמי כמו שנא נאסרו מעולם או לא דזה הוי היתר בפ"ע וא"כ מתקיימים תרווייהו האיסור וההיתר ולא דחוזר עי"ז להיתר הראשון ויש בזה אריכות גדול ובארתי בזה באורך בע"ה בחיבורי הגדול על הכללים במערכת א' ערך אהדרי לאיסורא קמא ובענינים הנ"ל הארכתי גם בענין עומר בסוגיא דמנחות ובעוד כ"מ

והנה החקירה שחקרו האחרונים ז"ל לענין אם עשה דוחה תרי ל"ת י"ל דתליא ג"כ בזה דאם נימא דהוי בתורת היתר א"כ מה לי חד ל"ת רו הרבה ל"ת אחרי דכל ל"ת לא נאמר על עשה אבל אם נימא דהוי בתורת דחי' א"כ קאי גם ע"ז הלאו אלא דהעשה מתגבר נגד הל"ת וע"כ י"ל דהאיסור מתלי תלי וקאי וממילא כשיש עוד איסור ל"ת מצטרפים שניהם ביחד דנשאר עוד רושם מאיסור ל"ת הראשון ומזה [והוא כמו ענין דחוזר וניעור אלא דהכא החקירה הוא היכא דבאו שניכם ביחד]. והנה יש שכתבו דתליא זה החקירה במחלוקת דר' ישמעאל ור"ע בנזיר (דף מ"ח ע"ב) בהא דמ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי דלר' ישמעאל דסובר מ"ל חד לאו כו' אמרינן דעשה דחי תרי ל"ת כמו דדחי לחד ל"ת ולר"ע י"ל דלא דחי וגם אנכי כתבתי במק"א כן וכתבתי עד"פ דמשו"ה לא יליף ר' ישמעאל בפסחים ודף ה') דהך תשביתו קאי מעיו"ט מצד דמצינו להבערה כו' כמו ר"ע והיינו דאזיל לשיטתו [ונוכל לומר דבכל הני סובר כמו ר"ע וכמו שיש להוכיח עד"פ כ"ז וע' יבמות ו' ע"ב ועי"ה במג"א סי' תקי"ח ובביעור חמץ ליכא הכרת ובכ"ז יותר טוב גומר דיכול לסבור ג"כ בזה כמו ר"ע ובכ"ז לא יליף מזה הלימוד] דלכאו' קשה על לימוד דר"ע דלמא עשה דביעור חמץ דוחה ל"ת דיו"ט אלא די"ל דהוי ל"ת ועשה ובמק"א בארתי דכו"ע סוברים כן והנה העשה ביו"ט הוא שבתון והוי לאו הבא מכלל עשה ולהסוברים דלאו הבא מכלל עשה יש להם דין ל"ת לענין דחי' ממילא ל"ת ולאו הבא מכלל עשה הוי כמו תרי ל"ת וע"כ לר' ישמעאל דסובר מ"ל חד כו' י"ל דדחי הכא עשה דביעור חמץ לל"ת דיו"ט אבל לר"ע לשיטתו ודאי דלא דחי ומשו"ה יליף שפיר ועפ"ז הארכתי הרבה בסוגיא דשבת (דף כ"ד ע"ב) ופסחים וגם פלפלתי בזה ביבמות (דף כ"א ע"ב) בהא דאמרו אלמנה מן הנשואין כו' והארכתי בזה בדברי חדודים ופלפולים ובגוף הקו' על ר"ע דלמא הוא מצד דחי' האחרונים הערו בזה ואנכי הראיתי בע"ה דכבר קדמם בזה בס' אור זרוע הגדול ע' בח"א ח' שו"ת (דף ק"י ע"א) עייש"ה כי הרבה יש לפלפל בדבריו נחזור לעניננו דלכאו' י"ל דזה החקירה יתלה בהמחלוקת דר"י ור"ע בנזיר אמנם לדברינו הנ"ל מבואר דמשם ליכא ראי' דהא שם קאי בכהן ונזיר ולשיטת רש"י הוי זאת בתורת היתר וע"כ י"ל דמשו"ה סובר ר' ישמעאל דאמרינן מ"ל חד לאו כו' ובאמת לכאו' יקשה על שיטת רש"י הנ"ל דהכא הוי בתורת היתר ח"כ מדוע פליג ר"ע על כך סברא דמ"ל חד לאו כו' ויהי' לכאו' ראי' מזה לשיטת התו' דהוי רק בתורת דחי' וע"כ ח"ש שיטת ר"ע ושיטת ר' ישמעאל ג"כ יתיישב דנימא דסובר בכל דחי' דעשה דחי תרי ל"ת דגם אם נימא דדחוי' בכ"ז י"ל דדחי גם תרי ל"ת דההכרח הוא רק דאי נימא דהוי בתורת היתר אז ודאי דליכא נ"מ בין חד ל"ת לתרי ל"ת אבל להיפך ליכא הכרח וא"כ יקשה לשיטת רש"י ואולי נימא דבזה גופא פליגי ר"י ור"ע אם הכא הוי בתורת היתר או בתורת דיחוי וכעין המחלוקת של רש"י ותו'. עכ"פ איך שיהי' ליכא מזה ראי' לחקירה דעשה דוחה תרי ל"ת והאחרונים הביאו בזה ד' התו' בנזיר (דף מ"א ע"ב) וד' ס' הכריתות ואנכי בע"ה הארכתי ג"כ בזה ואכמ"ל

ועתה אחרי אשר כליתי דברי מעט בענין דדחוי' והותרה נזכה להתבונן בתוכן סברת המחלוקת דאביי ורבא והיינו דסברת אביי י"ל דהוי כן דהיכא דמצינו דהתורה התירה ענין זה בהיתר גמור כמו במצורע שחל שמיני שלו כו' דהא באמת הלא במצורע איכא איסור ביאת מקדש ובכ"ז ביום ח' הותר לו [וזה הוי היתר גמור דהא זה הוי דבר תמידי דכל מצורע מוכרח לעשות כן ביום שמיני] וא"כ חל עליו אז שם היתר וע"כ אמרינן דאין אח"כ בכח בשום דבר שגורם תמיד איסור ביאת מקדש לגרום גם עתה אחרי דהכא הוסר איסור ביאת מקדש מחמת מצורע ממילא כיון דחל מצד זה שם סותר ממונא לא חל אח"כ שום איסור וגם י"ל דהוי כמו זלזול לענין מצורע אחרי דמצד מצורע חל עליו ההיתר ומשום קרי יופקע ובאמת הלא בכ"מ אסור למצורע כמו לבעל קרי ומשו"ה בעינן דווקא שיחול עליו מתחילה היתר דמצורע אבל אם ראה קרי בליל שמיני לא הותר והיינו דלא חל כלל עליו שם היתר ובעינן אח"כ דיופקע איסור קרי הקדום ואמרינן דאין בכח היתר המצורע שיפקיע איסור דקרי הקודם וגם אין בזה שום זלזול כיון דלא חל כלל מעולם ההיתר וי"ל דהתורה לא התירה חלא מצורע לחוד אבל לא מצורע וקרי וכה"ג לא התחיל ההיתר כלל. וזהו באור הסברא דהואיל ואשתרי כו' אבל הואיל ואדחי אדחי סובר דלא אמרינן והיינו דהא כפי שבארנו בכל דיחוי יש האיסור אלא דנדחה וע"כ י"ל דבהצטרף לו עוד איסור לא אלים למשרי אחרי דבאמת גם עתה נשאר עוד רושם וע"כ י"ל דגם זה גופא רק בקושי נדחה אבל בהצטרף לו עוד ענין אחד לא נדחה ורבא סובר להיפך דמצד זה אינו חושש דאדרבה כיון דהותר א"כ דמי כמו דליכא איסור בזה וע"כ לזה אשתראי ולזה לא אשתראי ולא שייך לומר דהוי זלזול בזה אחרי דהכל יודעין דהותר מתחילה אבל בדיחוי אחרי דבאמת חל אלא דדוחה א"כ חזינן דענין זה יש בכחו לדחות איסור וע"כ הוי כמו דאמרינן מ"ל חומרא רבה כו' ובחידושי לשבועות (דף י"ח ע"א) צדדתי דהא דאביי ורבא פליגי שם במשמש מת כו' הוא דאזלי לשיטתייהו במחלקותייהו דהואיל ואדחי אדחי וע"כ לרבא אי נימא דחייב וא"כ הרי בהכרח לו לדחות האיסור לא הי' חייב משום תוספת הנאה דהואיל ואדחי כו' ולאביי לשיטתו יש לחייבו גם משו"ז דלא אמרינן הואיל ואדחי כו' וע"כ י"ל דהמשמש מת כו' חייב ובכ"ז חייב משום תוספת הנאה ודחיתי זאת מצד דשם הוי בשני ענינים והכא הוי בחד ענין ופלפלתי בזה עוד הארכתי בקונ' בעצם באור הענין דהואיל ואדחי אדחי וגם בהא דקדושין (דף כ"א ע"ב) בענין דיפ"ת ובהא דיבמות (דף כ' ע"ב) דאמרינן גזירה ביאה כו' ושם בדה"ת ד"ה אטו ובע"א בדה"ת ד"ה יבוא עשה וקצרה היריעה מלהעתיק פה כ"ז

ועתה אמרתי להעלות עוד ענין יקר אשר יסתעף ויתגלה מדברינו הנ"ל [שכתבנו דעיקר ענין חידוש הוא מה שמצינו סתירה לזה משארי חלקי התורה והיינו דלפי"ז ודאי דהיכא דמצינו משפט אחד שהוא סותר לתולדה המתחייבת משארי שני משפטים נקרא ג"כ חידוש אלא דהכא יהיה ספק באיזה ענין הוי החידוש בתולדה הסותרת אם בנשוא אשר הוא מתנגד להקצה הראשון והגדול והיינו לההקדמה הנקראת הקדמה גדולה או דהחידוש הוא בנושא התולדה יען כי הוא מתנגד להקצה האחרון