עדות ביעקב נז

דוחה לחבירו כ"כ אמרינן בזה הגם דלכתחילה נאמר ה"ת גם בזה מכ"מ מצד דקיום העשה עדיף יותר ע"כ דוחה אז הל"ת והוא ענין דגזה"כ עי' יבמות (דף ז' ע"א) אטו פשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה כו' ועי' רמב"ן בפ' יתרו והארכתי במק"א בביאור ד' כרמב"ן] ולפי"ז ודאי דאם אפשר לו לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת ודאי דאין לו לעבור הל"ת ובקונטרס הנ"ל הראיתי דבאמת יש מחלוקת בזה הפרט דאלקיי"ש אם דוחה העשה לל"ת. וכ"כ הבאתי דיש שסוברים דכל הענין דאלקיי"ש הוא רק מדרבנן ולא מדאו' והבאתי בזה מאיזה מקומות מדה"ת והארכתי בזה ולהנ"ל נימא דהסוברים דמדאורייתא גם היכא דאלקיי"ש דוחה הוא משום שסוברים דהל"ת לא קאי מתחילה על מקים מצוה והסוברים דהיכא דאלקיי"ש אינו דוחה מדחו' הוא שסוברים דע"ז קאי ג"כ הל"ת [ושם בארתי היכא דעבר וקיים העשה ע"י דחיית הל"ת במקום דהי' יכול לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת אם מקרי דקיים מצוה להני דסוברים דהיכא דאלקיי"ש אינו דוחה ואכמל"ב]

עכ"פ זה ברור דהיתר נקרא רק מה דא דאמרינן דמתחילה נכלל האיסור גם ע"ז ודיחוי מקרי מה דאמרינן דמתחיל נכלל האיסור גם ע"ז אלא דזה הוי דבר פרטי בפ"ע דנדחה העשה מפני האיסור ל"ת אמנם לכאו' י"ל דסוף סוף אחרי דבאמת ידעינן דעשה דוחה ל"ת ואם כן גם אם נניח דהוא דוחה רק היכא דאאלקיי"ש מכ"מ סוף סוף אגלאי מלתא דע"ז לא קאי האיסור וא"כ נימא דדמי כמו באמרה התורה בעת הלאו דבמקום עשה היכא דא"א לקיים באו"א ליכא עבירת הל"ת. וא כ בעת דניתן נדחית נימא דמקרי בם היתר ע"ז אחרי די"ל דמתחילה כוונה התורה דבאם שיזדמן דקיום העשה נא תתכן בלתי עבירת הל"ת אז ליכא ע"ז הל"ת ואולם אחרי רעיון נ"ל לומר כן דזה ודאי דכלל הדברים הוא כן דהיכא דנוכל לומר דלכתחחלה לא כונה התורה ע"ז ממילא כוי היתר אמנם היכא דמתחילה נכלל גם זה אלא דאח"כ גלתה התורה בעוד מקום אחד דאם אתרמי באופן כזה יש בידו לבטל האיסור כמו קיום העשה אשר א"א לקיימה רק בעבירת הל"ת גלתה התורה דמותר אז לעבור על ל"ת זה נקרא דחי' כיון דגם על ענין זה נכתב מתחילה הלאו ולא שייך לומר דאולי כוונה התורה גם ע"ז מתחילה דאם יתרמי כן דהעיקר נ"ל דגדרי הדברים הוא כן דהיכא דהענין דנפרד מהאיסור הוא ענין שיש לו שם בפ"ע כמו שכולל איזה דבר המסומן אם על איזה מין או סוג או איזה פרט או על איזה עת המיוחדת אז נוכל לומר דבעת שכתבה התורה הלאו חוצה מענין הזה אחרי כי הוא ענין מסומן אמנם היכא דהענין הזה ליכא להסמין על איזה סוג בבירור או על איזה פרט או על איזה עת רק דיכול היות שיהי' לפעמים איזה מקרה ועי"ז יהי' מוכרח לעבור הל"ת באופן כזה ודאי דלח שייך לומר דמתחילה לא קאי ע"ז הלאו והוא מגדר דכל דאי לא כתבה תורה וכן מצינו דעל צד הספק לא נחתה התורה וע"כ ודאי דמתחילה קאי גם ע"ז הלאו ומעתה הענין הוא כן דאם נימא דבכל מצוה ליכא עבירת ל"ת א"כ י"ל דמתחילה לח קאי ע"ז הלאו והיינו כחרי די"ל דעל סוג המצות לא קאי הל"ת ח"כ אמרינן דע"ז לא קאי הל"ת ולפי"ז יתחייב דגם באלקיי"ש ג"כ דחי כיון דעל סוג המצות לא נכתב אבל אם נימא דהיכא דאלקיי"ש לא דחי ה"כ קאי גם על מצית ונצטרך לומר דהתורה חנצה מתחילה אופן זה אם יזדמן לפעמים אשר לא יהיה בידו נקיים מצוה בלתי עבירת הך ל"ת אז כה"ג לא חסרתי אסרתי לך ע"ז אמרי' דהתורה לא נחתה מתחילה לזה כיון דבאמת מוכרחין לומר דהל"ת קאי גם במקום מצוה א"כ חזינן דגם ע"ז קאי הל"ת וא"כ ממילא זה הוי דיחוי כיון דליכא לן להסמין דבר ברור לומר דבזה האיש או בזה רעת לא יהיה הל"ת ואם כן ממילא קאי ע"ז הל"ת

ועפי"ז הסברתי גם המחלוקת של רש"י ותו' בברכות (דף כ' ע"א) בהא דשוא"ת שאני וכתב שם ברש"י דמשו"ה לא ילפי מטומאת מה מצוה מכהן גדול ונזיר דהתם לאו כבוד הבריות הוא אלא דמעיקרא כשנכתב הלאו דטומאה לא נכתב על מת מצוה כשם שלא נכתב על הקרובים ועי"ש בתוס' שהקשו דא"כ כ"מ דאמרינן שפשה דוחה ל"ה האיך נקרא דאי' נימא דלכתחילה לא קאי ע"ז הלאו [ובקרובים מודו כו"ע דלא נכתב ע"ז הלאו והנה שיטת רס"י צריך באמת באור ואמרתי דהענין הוא כן דהנה בטומאת קרובים ידעינן ברור הגדר אצלם דהכהן מטמא תמיד לקרובים וא"כ ודאי דלא נאמר כלל לאו דטומאה ע"ז כיון דנוכל להסמין וע"כ ההיתר דטומאת קרובים מגלה דנא נאמר כלל ע"ז הלאו אמנם במת חציה יש סברת לכאן ולכאן דהנה מגדרי דמת מצוה הוא אם אין לו מי שיתעסק עבורו נמצא דבאמת ליכא בזה גדר ברור דהא גם בזה המת נו היה אחר שיתעסק אצלו אז לא ניתן לו לטמאות וא"כ לא שייך לומר דאיכא גדר ברור לומר דע"ז לא קאי הלאו דטומאה כמו בקרובים דנוכל לומר דעל קרובים לא הוזהרו בטומאה ולא נכתב כלל ע"ז הלאו. אמנם הכא ליכא דבר ברור דנימא דע"ז ליכא הל"ת וע"כ יש לן לומר דהוא מגדר דחי' דהתורה גלתה דענין דקבורת המת הוא גדול מאד עד שמפני זה נדחה הל"ת דטומאה אמנם בכ"ז יש סברא לומר דהכא הוי בתורת היתר והתורה כוונה מתחילה בעת שהזהירה על הטומאה דאם יהיה מ"מ ליכא הלאו והגם דמתחילה כתבנו דהיכא דליכא גדר ברור דנוכל לומר דזה לא כוי בכלל אז ממילא קאי גם ע"ז הלאו. מכ"מ י"ל דהכא לא דמי דהכא ענין קיום המצוה הוא מעין העבירה דהמצוה הוח זה גופא שיטמא וא"כ המצוה הוא ע"י העבירה וע"כ נוכל לומר דמתחילה בעת שהזהירה על הטומאה כוונה רק היכא דנא הוי מצוה אבל היכא דהוי מצוה כמו דליכא אחר אז לא שיך האיסור אחרי דהוי מצוה אבל בכ"מ קיום העשה הוא לאו עי האיסור ורק דמזדמנים שניהם ביחד וע"כ י"ל דלא נחית התורה מתחילה לזה דהא הוי אופן רחוק אבל הכא דהאיסור יתהפך למצוה ודאי דיש סברת לומר דלכתחילה לא קאי פ"ז הגם דליכא בזה גדר ברור ולפי"ז צדקו שני השיטות שיטת רש"י שיטת תוס' דרש"י סובר דלא דמי לכל דחי' הגם דהכא ג"כ לא הוי גדר ברור בכ"ז הוי היתר דהכא יש יותר סברא לומר דלא כוונה התורה לזה ורבותינו בעלי התו' חולקים ע"ז וסוברים כיין דסוף סוף לא הוי בזה גדר ברור הוי כמו כל דחיית עשה לל"ת דאמרינן דמקרי דיחוי מצד דמתחילה כוונה התורה ע"ז. ולא דמי לטומאת קרובים דשם הוי גדר ברור אבל הכא המקרה גורם וע"כ הוי כמו כל עשה ול"ת כ כיון דהדחי' באה רק ע"י מקרה ולא בתמידות אמרינן דלא חנצה התורה מתחילה זאת וקאי ע"ז הלאו ורק דהוי ענין דיחוי בפ"ע

ועפי"ז ישבתי הסוגיא דיומא ודף מ"ו ע"ב) דחיתא שם לר"ת ל"ק סופו כתחלתו נ"ל שבת דהותרה הוא בצבור כו' טומאה דדחוי' הוא כו' ותמהו כולם דסוף סוף יקשה כיון דתרוייהו ילפינן מבמועדות א"כ מ"ש שבת דהותרה וח"ש טומאה דדחוי' אולם להנ"ל מבואר הסברא היטב דהנה הך במועדו מגלה על היתר דשבת וטומאה בציבור אילם שבת כיון דזה הוי דבר תמידי ע"כ ממילא אמרינן דלא קאי כלל ע"ז האזכרה והוי היתר אבל ענין דטומאה הוי ע"י מקרה ולא בתמידות. וליכא שים דבר תמידי וגדר ברור דנימא דע"ז לא קאי וכנ"ל והוא ברור והארכתי בזה גם בענין מילה ועי' שבת (דף קל"ב ע"א) ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה כו' והארכתי בזה ובענין פק"נ משמע דהוי דחוי' וכמו דאיתא ברמב"ם (פ"ב הל' שבה) וכן מוכח מזה דאמרינן מאכילין אותו הקל הקל תחילה והענין הוא כן דהנה כתיב וחי בהם ולא שימית בהם והיינו דבענין שיכול לבא לידי מיתה לא ניתך ע"ז דיני התורה וא"כ י"ל דהוי כמו היתר אולם בכ"ז אימת שייך לומר ולא שימות בהם דוקא אם א"א לקיים בהיתר אבל אם אפשר לקיים בהיתר א"כ היי לא שייך לומר שימות בהם דגם. אם ישמור דיני התורה בכ"ז לא ימות עי"ז וא"כ היכא דאפשר לקיים בהיתר ליכא הוראה בתורה דמותר והא דלענין שבת אמרינן דגם אם אפשר ע"י עו"ג בכ"ז שרי ע"י ישראל וכמו דאיתא ביומא ודף פ"ד ע"ר) ואין עושין דברים הללו כו' רציתי לומר מתחילה דלענין שבת ילפינן מהלימודים הנפרדים