עדות ביעקב נד

על עצם הדבר דזהו עפ"י כללי התורה ממילא מוכרח דהשני הוי חידוש וזהו הענין דמחלטינן דחלב הוי חידוש מצד דדם נעכר כו' ולא אמרינן להיפך דאיסור דדם היי חידוש והוא ג"כ מצד זה דדם הוי מתחילה בעצם וישתנה אח"כ לחלב וע"כ יש לנו לומר דאיסור דם הוי כפי כללי התורה והיתר דחלב הוי חידוש והוא כלל ברור וע"ל (בסי' ז') שחקרתי בכל ענינים הסותרים זא"ז האיך לדון אך שם ליכא הכרח מאיזה להתחיל אבל הכא יש הכרח מאיזה להתחיל

ועתה אחרי אשר יצא לנו לאור על מה נוסד כוונת חז"ל בענינא דחידוש אמרתי להראות אשר כמה סוגיות יתיישבו עפ"י דברינו הנ"ל וכמה ענינים יתחדשו לנו בזה וכמו שיבואר לפנינו

הנה בחולין (דף ק"ח ע"א) בהא דאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאו' דאי ס"ד דרבנן מבו"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא כו' ופי' רש"י שם דהחידוש הוא משום דכאו"א בפ"ע שרי וכשנתערבו נאסרו ובתו' בד"ה דחידוש הוא השיגו ע"ז דהא בפסחים (דף מ"ד ע"ב) ובנזיר (דף ל"ז) מקשי הגמ' ע"ז כלאים נמי האי לחודה כו' ומסקו דהחידוש הוא דאי תרו לי' כולה יומא כו' ובאמת היא פליאה גדולה אמנם לדברינו הנ"ל נראה דדברי רש"י באו בדקדוק גדול והוא דכפי שבארנו דעיקר ענין חידוש הוא מחמת דמצינו סתירה לזה במק"א וא"כ לפי"ז יש לעיין בהא דאמרינן דהחידוש הוא משום דהאי לחודה כו' דהלא ההיתר הוא כשהם כאו"א בפ"ע והאיסור הוא כשנתערב ביחד וע"כ דמוכרחין אנו לומר דאין שום סברא לומר דהתערובות יגרום האיסור בשני חלקי היתר וע"כ זה הוי כמו סתירה ומשו"ה פריך כלאים נמי האי לחודה כו' פי' וא"כ אנו רואין דג"ז הוא מגדרי איסור התורה אשר התערובות יגרום האיסור וע"ז משני דאי תרו לי' פי' דבאמת החידוש הוא מצד דהאי לחודה כו' ולא שייך להקשות מכלאים דשם חזינן דהתורה אסרה התערובות וא"כ תיכף שנתערבו נאסרו אבל הכא הלא הוי שני חלקי היתר. וגם בהתערבם ביחד ג"כ יש עוד שם היתר עליהם וכזה לא מצינו בשום מקום שיתהווה איסור משני חלקי היתר כאלי אשר גם בהתערבם ביחד יש עדיין שם היתר ע"ז וגם ע"י שרי' דבכ"מ אסור וא"כ ודאי דהכא הוי חידוש משום דהאי לחודא כו' כיון דאא"ל הכא דגדר האיסור הוא התערובות וא"כ צדקו ד' רש"י דהך אי תרו לי' כו' הוא חוזר למעלה ליישב דבכ"ז הוי חידוש מצד דהאי לחודה כו' ולכאו' רציתי לומר דיתיישב בזה מה דלכאו' קשה לשיטת רש"י דכבוש הוא רק בחומץ א"כ האיך אמר הכא דהוי חידוש מצד דאי תרו לי' כו' אמנם להנ"ל נימא דהכא העיקר רוצה רק להראות דאא"ל דגדר האיסור הוא התערובות דא"כ הי' מתחייב דתיכף שנתערבו גם בלי נתינת טעם יאסור וכמו בכלאים אבל באמת דהכא ודאי הי' צריך להיות דגדר האיסור יהי' בטעם ול"ד לכלאים כנ"ל ואי דיקשה לשיטת רש"י מכבוש י"ל דרש"י מודה היכא דאית בה פילי וכדומה וע"כ דקדק רש"י שם בפסחים בד"ה תרי לי' וכתב ואפי' יהיב בי' טעמא וכן תירץ בהשיב משה חיו"ד (סי' ל"ו) עיי"ש ובמק"א כתבתי דאביי ורבא אזלי לשיטתייהו דהא באמת יש לדקדק דהאיך רוצה אביי להוכיח דבב"ח לא הוי חידוש הלא באמת מסקו שם דהוי חידוש מצד דאי תרו לי' כו' אבל לדברי שכתבתי דהך דאי תרו לי' חוזר על דבריו הראשונים ועיקר החידוש הוא מצד דהאי לחודה כו' וע"כ י"ל דלאביי לשיטתו לא הוי זה חידוש והוא דבמק"א צדדתי עד"פ דאביי סובר דח"ש מותר וע' בר"ש פ"ב דטבו"י מ"ב משכ"ב וא"כ כיון דח"ש מותר הרי כל איסור הוא מחובר מחלקי היתר וע"כ י"ל דמשו"ז לא הוי חידוש אלא מצד דיש לחלק מזה לכל איסור ע"כ הייתי אומר דבכ"ז היי חידוש וע"כ מכריח זה מהא דלא הוי חידוש והוי כמו כל איסור דמעורב מחלקי ההיתר אבל רבא דסובר ה"ש אסור א"כ מוכרח לומר דהוי חידוש והארכתי בזה ואח"כ דחיתי זאת בכמה אנפי וע' ספרי עב"י על דרוש דרוש ב']: הן אמה דבעיקר הדבר אני תמה במה ספי' רש"י דמחלוקת דאביי ורבא הוא בגוף הדבר אם הוי חידוש או לא ולדעתי י"ל דלא פליגי כלל בזה וי"ל דכו"ע מודו דהוי חידוש ומחלוקת דאביי ורבא הוא באופן זה והיינו דאביי סובר דבכ"ז יש למילף דטעכ"ע מבב"ח והוא אחרי דחזינן דהתורה הקפידה דכ"ז דאיכא טעם אסור ואי ליכא טעם שרי א"כ מוכח מזה דטעמא מלתא הוא דאי נימא דבאמת טעם אינו אוסר ורק דהכא אוסר הטעם מצד דהוי חידוש א"כ ל"ל כלל טעם אחרי דנימא דטעם לא מעלה ולא מוריד וע"כ דטעמא מלתא הוא וא"כ נהי נמי דהוי חידוש בכ"ז יש ליליף מכאן דטעכ"ע דאל"ה והי' אסור גם בלי טעם וע"כ דטעם הוא דבר חשוב ורבא א"ל דרך בישול אסרה תורה היינו דלעולם טעם בשארי איסורין לא הוי כעיקר והא דהכא הקפידה התורה על טעם לאשר זאת ראינו כי אחד מגדרי האיסור הוא דוקא בישול ע"כ י"ל דדוקא בטעם דאל"כ איזה תועלת יש מהבישול ויש לומר עוד יותר דכוונתו הוא כן דמזה דחזינן דדווקא דרך בישול אסרה תורה ולא בכבוש מוכח דליכא למילף מכאן דבכ"מ טעכ"ע וטעם האיסור אוסר רק דנהפוך הדבר דמכאן מוכח דהכא לא קפיד התורה דווקא על טעם דאם נימא דעיקר הקפידא הוא על טעם א"כ יאסר גם בכבוש וע"כ י"ל דג"ז חידוש דדווקא בבישול ובטעם וא"כ ליכא למילף מכאן דטעמא מלתא הוא והיינו דאל"כ מדוע קפדה התורה על טעם אחרי דטעם לאו כלים הוא הלא כ"כ יקשה מדוע קפדה התורה על בישול ולא בכבוש וא"כ אין למילף מאומה מזה דחזינן דהתורה הקפידה על טעם דע"כ בכ"מ יש חילוק בין היכא דנותן טעם לאין בנו"ט א"כ נימא דכ"כ יש נ"מ בכ"מ בין בישול לכבוש ובאמת הלא בכ"מ ליכא נ"מ בין כבוש למבושל א"כ ממילא כ"כ אין להוכיח לענין טעם ואביי סובר דמכ"מ יש להוכיח אחרי דהתורה הקפידה על טעם וע"ז ליכא לן ראי' ממק"א דהוא חידוש וא"כ מדהקפידה התורה על טעם מוכח דטעמא מלתא הוא [ובחידושי לפסחים (דף ה' ע"ב) הארכתי כה"ג בהא דאיתא שם הניחא למ"ד דבר הגול"מ כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי כו' שא"ה כו' עייש"ה ולכאו' למ"ד גול"מ לאו כממון דמי א"כ אין שום יתרון מגורם כזה וא"כ נימא דעובר גם בלא גורם לממון ובארתי שם באורך ואכמ"ל] והוא פי' נכון בגמ' ולפי"ז לא פליגי כלל אביי ורבא בזה אם הוי חידוש רק דכו"ע מודו דהוי חידוש אלא דפליגי אם בכ"ז שייך למילף או לא ויש לכוין זאת היטב בכוונתם בגמ' אולם מדברי רש"י לא משמע כן ואולי בדוחק יש לכוין זאת גם בדברי רש"י וצ"ע עכ"פ מבואר לפי"ז דמיושב מאד ד' רש"י שפי' דהחידוש הוא משום האי לחודה

והנה לכאו' י"ל דרש"י הוכרח לזה לפרש כן דלפי שיטתם דעיקר החידוש הוא משום דאי תרו לי' כו' א"כ הוי חידוש לקולא ואפשר למילף חומרא ע' מו"ק (ד"ח ע"א] בתד"ה נפקא לי' ובסנה' (דף כ"ז ע"א) בתו' ד"ה אין לך וע' חולין ודף צ"ח ע"ב) והדברים ארוכים בזה וע' משא"ל בזה באורך אמנם לשיטת רש"י א"ש דעיקר החידוש הוא עצם האיסור שוב ראיתי דמכאן ליכא הכרח דגם אם נימא דהאי אי תרו לי' אינו חוזר לחזק סברתו הראשונה משום דהאי לחודה כו' ורק דזה הוי תירוץ בפ"ע בכ"ז מקרי חידוש לחומרא והוא דהא הכא בבב"ח מצינו שני דברים שסותרין זא"ז דבשרי' מוהר ובבישול אסור א"כ ודאי דיש לט לספק איזה הוי חידוש ואיזהו עפ"י סברא ולא כמו שהחליטו דהחידוש הוא מה דכבוש מותר משום דבכ"מ כבוש אסור דזה הי' שייך אם הי' כלל מונח דעיקר האיסור דבישול הוא מחוייב מצד הסברא וע"כ אח"כ כשאנו רואין דהתירה התורה כבוש י"ל דזה הוי חידוש אבל הכא מזה דמצינו שני דברים שסותרין זא"ז יש לנו לחקור על עצם הדבר איזה הוי חידוש ואיזהו עפ"י סברא וא"כ בלא שום כלל יהי' לנו ספק ואם נרצה לצרף כלל הקדום דכל דבר שהיא תבוא קודם יש לנו לחקור מתחילה ע"ז ולומר דזהו עפ"י סברא ואח"ז כשאנו חוקרין על המאוחר מוכרחין אנו לומר דהוי גזה"כ א"כ ממילא י"ל דכבוש הוא קודם דהא