עדות ביעקב נג

שקבל עליו ז' מצות וע"כ י"ל דלר"מ לא הוי הסברא פשוטה להקדים ולר"י הוי הסברא פשוטה והגם דשם גופא הוי המחלוקת לענין להחיותו מכ"מ י"ל למאן דסובר דגר הוא שקבל עליו יותר מצות הוי הסברא יותר פשוטה להקדימו ועיי"ש בע"ג בתו' ד"ה להקדים והארכתי בזה ואכמל"ב. עכ"פ מבואר מכל זה דהתורה ניתן לדרוש במדות הנדרשות וע"פ סברא וכנ"ל. אולם כ"ז הוא היכא דלא מצינו סתירה לזה אבל היכא דאנו רואין סתירה לזה גופא משארי דיני התורה או היכא דאנו רואין אשר ע"פ כללי התורה הי' מתחייב שיהיה להיפך מכפי האמת א"כ מוכרחים אנו לומר דזהו חידוש פי' דהוי רק גזה"כ אחרי אשר אין לזה שום מבוא ע"פ סברא וע"פ שכל האנושי וממילא מובן דאין לילף מזה הדין לשארי ענינים ע"פ המדות אשר התורה נדרשת בכ"מ אחרי דכפי המדות שהתורה נדרשת יתחייב סתירת דין זה לגמרי א"כ א"א למילף מכאן לעלמא ע"פ כללי התורה אחרי דזהו חלוק מכל כללי התורה וכפי כללי התורה יוסתר לגמרי דין זה

אמנם לפי כלל זה יש לחקור איך נוכל לידע לעולם איזה הוי חידוש והיינו דהוי גזה"כ כיון דעיקר נעשה חידוש מזה דמצינו דהתורה גופא צותה במק"א להיפך וא"כ יש לספק דלמא הוי שם חידוש והכא הו' ע"פ כללי התורה וע"פ סברא ושכל האנושי ומי יכיל להחליט איזה הוי חידוש ואיזה הסותרו לא הוי חידושי הן אמת דבמקום דראינו דהתורה שינתה הדין רק במקום אחד ובמקום פרטי מרוב המקומות שבא ענין זה בתירה במקום הזה נוכל לידע דרק הך מקום יחידי ומקום פרטי הוי חידוש וכמו דאמרינן בבכורות (דף ו' ע"ב) הואיל וליכא מידי דאתי מה"ת ושרי כו'. דהא נודע דיש למשוכי נפשין כל מה שבידינו להמעיט החידוש אמנם עדיין יקשה במקום דראינו דרק ענין אחד סותר לענין השני בזה ודאי דיקשה מאין לנו להכריח איזה הוי חידוש וכמו בבו"ח דאמרינן דהחידוש הוא מצר דהאי לחודא שרי והאי לחודא שרי והיינו דמהיתר דבשר לחוד וחלב לחוד יש סתירה לאיסור דבו"ח ביחד [דסוברים דאין שום סברא לומר דהתערובות גורם האיסור ורק דהוי ממש כמו שראינו דבמקום אחד התירה התורה בב"ח ובמקום אחד אסרה וע' משאל"ב] וא"כ הכא ודאי יקשה דלמא ההיתר דבשר לחוד וחלב לחוד הוי חידוש והנה לכאורה י"ל גם בזה דמשו"ה י"ל דהאיסור כוי חידוש דבזה נמעיט החידוש דנימא דהחידוש הוא רק במקום אחד במקום האיסור אבל אם נימא דחידוש הוא בהיתר נצטרך לומר דהוא בשני מקומות היינו בבשר לחוד וחלב לחוד וע"כ יש לנו להמעיט החידוש וכנ"ל אבל אא"ל כן דהא ההיתר דחלב הוי באמת חידוש בין כך וכך וכמו דמסקינן שם בבכורות וח"כ נשאר לנו רק לשקול אם לימא דהיתר דבשר הוי חידוש או א סור דבו"ח וזה הוי חד לגבי חד ות"כ נימא באמת דהיתר דבשר הוי ג"כ חידוש כמו היתר דחלב [ובמק"ח חזקתי זאת רצד דמצינו דבשר תחה נאסר להם ודחיתי זאת] ואיסור דבו"ח הוי עפ"י כללי התורה והסברא וכמו כל האיסורים שבתורה

ועד"פ רציתי ליישב במק"א עפי"ז הא דהמג"א הקשה על הרר"י בהא שהתיר המוסק ואע"פ שמתחילה הי' דם סובר דלא חיישינן לזה דבתר השתא אזלינן והקשה המג"א מהא דבכורות דהגמ' אמר שם דחלב חידוש הוא משום דדם נעכר ונעשה חלב וא"כ מוכח דאזלינן בתר מעיקרא אמנם להנ"ל י"ל כן דהכא הכוונה כן הוא דמזה דהתירה התורה חלב מוכח דאזלינן בתר השתא ולא דהכוונה הוא דבאמת הוי חידוש אלא דהייתי טועה לומר כן אמנם אחרי דהתורה גלי דחלב טמא אסור אמרינן דלא הוי חידוש ומוכח דלפי האמת אזלינן בתר השתא וי"ל דהוכרח לזה מזה דאמרינן דבב"ח הוי חידוש וקשה נימא להיפוך דההיתר הוי חידוש וע"כ משום דהכא יהי' החידוש בתרתי וכנ"ל וא"כ מוכח דלפי האמת חלב לא הוי חידוש וע"כ דאמרינן דאזלינן בתר השתא אך כ"ז הוא רק עד"פ אבל אליבא דאמת יש לדחות דהא בין כך וכך הוי חידוש מצד דליכא מידי דאתי מה"ח כו' אך בלאו הך הכרח י"ל כך דהכוונה דהייתי טועה בזה אבל באמת ליכא איסור מצד דדם נעכר ונעשה חלב ויש להאריך בזה וע' או"ח (סי' רט"ז) ובמג"א (ס"ק ג') ובסי' תס"ז ובאחרונים ובתשובתי הארכתי בזה וכתבתי דיש מחלוקת בש"ס בזה וע' מו"ק (דף ב' ע"ב) ובחי' הריטב"א שם ובשבת (דף צ"א ע"א) ובפסחים (דף פ"ד) ובברכות (דף ל"ו) ובמנחות ואכמל"ב נחזור לעניננו דלפי הכלל שכתבתי בענינא דחידוש צ"ע ממה ידעינן דאיסור דבו"ח הוי חידוש דלמא ההיתר הוי חידוש ולכאו' י"ל דמשו"ז אמרינן דאיסור דבו"ח הוי החידוש ולא ההיתר מצד דההיתר מובן תמיד והאיסור אינו מובן וע"כ היכא דההיתר סותר להאיסור יש לן לומר דהאיסור הוי חידוש אולם לבד דזה גופא דחוק מאד דכבר כתבתי דאנחנו בל נוכל לידע מעצמנו הטעמים עד שנחליט איזה הוי חידוש ואיזה הוא עפ"י סברא עוד זאת דלפי"ז יקשה בהא דאמרינן שם בבכורות דמשו"ה הוי חלב חידוש מצד דדם נעכר ונעשה חלב וא"כ בהא ודאי יקשה דנימא דאיסור דדם הוי חידוש (אחרי דעתה סוברים דמצד שנשתנה אין בזה שום היתר והוי ממש כמו דבמקום אחד התירה התורה דם ובמקום אחר אסרה] והכא ג"כ סותר חד לחבירו ובכ"ז אמרינן דההיתר הוי חידוש

שוב ראיתי דיתיישב מאד מדוע מחלטינן דאיסור דבו"ח הוי חידוש מצד סתירת ההיתר דבו"ח ובחלב מחלטינן דהוי חידוש מצד סתירת האיסור דדם והוא דהא כל דבר דנתהווה ע"י שינוי יתאחר זאת לעצמות הדבר ועצם הדבר יוקדם להשינוי והמקרה והכא הסתירה הוא משינוי ומקרה לעצם ד"מ בשר וחלב כאו"א בפ"ע הוי עצמית הדבר כהולדם דכן יהי' תחילת הווייתם לעולם והסתירה לזה הוא אם עשה בזה פעולה ושינוי היינו שערבם אז אסרה התורה וזה סותר להיתר דבו"ח [דעתה קיימינן דאין שום סברא לומר דהתערובות יגרום האיסור דאל"כ אין שום סברא לומר דמשו"ז הוי חידוש] וכן בדם בעצם הדבר הוי דם ואח"כ ישתנה ונפשה חלב וא"כ אנו רואין דמצד השינוי [היינו התערובות דבו"ח וכן השינוי מדם לחלב] שנתה התורה הדין ואנו מחלטינן דהוי סתירה ממש דאין שום סברא לומר דהשינוי בדבר יגרום שינוי הדין רק דאנו אומרים דזה הוי סתירה ממש וא"כ כשאנו מתחלינן לחקור איזה הוי חידוש ואיזו הוי עפ"י כללי התורה ודאי דיש לנו לומר דכפי שהונח הדין על עצם הדבר כן הוי עפ"י סברא ומה שע"י שינוי נשתנה הדין היינו דסותר לזה זה הוי חידוש כיון דכל עצם קדם לשיני וא"כ בתחילה יש לנו לחקור על העצם ויש לנו להחליט דזהו כפי כללי התורה הנוסדת כפי הסכם הסברא משכל האנושי ואח"ז כשאנו באין לחקור על המקרה המאוחרת יש לנו לומר דזה הוי חידוש אחרי דאין לנו הוכחה איזהו גזה"כ ואיזהו עפ"י סברא וא"כ אחרי דכל עצם קדם למקרה ע"כ תיכף כשאנו באין לעצם הדבר י"ל דזהו לא הוי גזה"כ ואח"כ כשאנו רואים אשר אם יעשה בזה איזה שינוי ישתנה הדין י"ל דזה הוי חידוש וכמו בו"ח דבעצם הוי בשר בפ"ע וחלב בפ"ע והתירה התורה ויש לנו לומר דזהו עפ"י כללי התורה ועפ"י הסברא ואח"ז כשאנו רואים דאם נתהווה בזה מקרה שנתערב ביחד אסרה התורה יש לנו לומר דזה הוי חידוש ולא לעשות החידוש מן המאוחר אל המוקדם היינו לומר כיון דבב"ח אסור א"כ מדוע בו"ח כאו"א שרי וע"כ דזהו חידוש דזה הי' שייך אם הי' לנו איזה הכרח להכריח דאיסור דבו"ח הוי עפ"י סברא ושכל האנושי ואז היינו מוכרחין לומר דמצד איסור דבו"ח נעשה היתר דבו"ח חידוש אבל אחרי דאין לנו במה להכריח זאת ואך דיש לנו לומר דאחד מהן הוי כפי הסברא ואחד מצד גזה"כ ואחד מכריח לחבירו דבאיזה דנחליט דזהו עפ"י סברא ממילא מכריח דהשני הוי חידוש וכן להיפוך אם נחליט באחד דזהו חידוש מוכרח דהשני הוא עפ"י סברא. ואחרי דאין אנו יודעין להחליט איך לדון ע"כ ראשון הבא לידינו לחקור ע"ז יש לנו לומר דזהו עפ"י כללי התורה וא"כ תליא רק על איזה שנתחיל לחקור וא"כ כיון דעצם הדבר הוא קודם להשינוי והמקרה ודאי דמתחילה החיוב לחקור על עצם הדבר ואח"כ על ההשתנות וא"כ כיון דמתחילה מחלטינן