עדות ביעקב נא

דהם מותרין רק שהקב"ה מעצמו שמע ואמר היטיבו אשר דברו דלפי מחשבתם צריכין היתר אחרי דהם סבורין דנאסר בלא זמן וע"כ צריכין היתר דדבר שנאסר במנין צמא"ל והגמ' משני ההוא למצות ע נה כו' ולפי"ז נימא דהקב"ה אמר להם זאת גם לפי דבריו שאסר להם רק לזמן ואינם צריכים היתר בכ"ז י"ל דאמר להם זאת בתורת חיוב

ועפ"י דברינו אלה יתיישב מאד דברי הגמרא דסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) דהגמ' פריך שם והרי פו"ר כו' ומשני ההוא לדבר שנאסר במנין כו' ולכאו' קשה מאד פשטות דברי הגמ' הנ"ל דקארי לה מאי קארי לה הלא ודאי הוא משום דבר שנאסר במנין כו' דכיון דבאמת מסקינן בביצה דדבר שנאסר במנין צמא"ל. וכן הוא ההלכה וא"כ לפי"ז ודאי דהכונה דלך אמור להם כו' הוא מצד דבר שנאסר במנין כיון דבאמת צריך היתר וכן פי' המהרש"א שם דהא דאמר שם וכ"ת למצות עונה כו' הוא רק כפי ההו"א אי נימא דדבר שנאסר במנין א"צ מנין אחר כו' אבל לפי האמת דמסקינן דדבר שנאסר במנין צריך כו' ודאי דהכוונה דלך אמור להם הוא לגופה מצד דבר שנאסר במנין וא"כ האיך מקשי כלל להוכיח מזה דמצות פו"ר הוי דבר שנאמרה ונשנית והיא קו' עצומה אמנם לדברי הנ"ל יתיישב מאד דבאמת כפי שהקב"ה אמר היום ומחר כו' ודאי דלא שייך בזה דבר שנאסר במנין ואי נימא דהוא משום דבר שנאסר במנין מוכרחין אנו לומר דהוא אך מצד דבני ישראל שאלו זאת לפי דברי מרע"ה וע"כ גם להמסקנא י"ל דבאמת אתי זאת למצות עונה והקב"ה אמר זאת לפי דבריו גופא ובכ"ז דחי הגמ' ההוא לדבר שנאסר במנין כג' היינו דנימא דהקב"ה השיב להם רק לפי שאלתם על דברי משה והגם דבגוף הדבר הי' משה מתירם גם בלתי תשובת הקב"ה דהא משה ידע דהי' האזהרה רק לזמן ולא נאסר אח"כ אלא דבכ"ז רצה להראות לו הקב"ה דהדין הוא כן דדבר שנאסר במנין כו' וע"כ אמרו ההוא לדבר שנאסר במנין ולא אמרו ההוא משום דבר שנאסר במנין כו' דבגוף הדבר לא צריך היתר והגם דלכאו' צ"ע דבאמה למה שינה מרע"ה הלשון ואמר לשלשת ואולי כדי שישאלו וידעו דדבר שנאסר במנין צמא"ל או אולי לא רצה לשנות מכל וכל מדברי הקב"ה ואחרי דהקב"ה אמר ג"כ והיו נכונים ליום השלישי דכוונתו בזה דמראה להם הטעם דמשו"ה הזהירם וקדשתם היום ומחר בכדי אשר יהיו נכונים וע"כ רצה משה ג"כ לבאר להם הטעם אלא דקצ"ע בזה שמתרצו שם בביצה ההוא למצות עונה כו' דהלא זה ממילא ידעינן דאחרי דלא נאסרו משום דבר שבמנין כו' א"כ ממילא מוטל שוב החיוב עונה ואולי מצד דלא נאמר עוד שם זה המצוה וצ"ע

עכ"פ נחזור להנ"ל דלכאו' צ"ע אי נימא דלא דרשינן עד"ק וכ"כ צ"ע בלימוד השני מהא דבמשוך היובל דהא שם ג"כ אינו מפורש הטעם ואי נימא דלא דרשי' טד"ק ליכא למילף מזה ואולי נימא דבהנך כולהו הוי כמו דמפורש הטעם דהא ידעינן ברור דזהו הטעם ויש בזה עוד להאריך הרבה בפשט הסוגיא אמנם זאת עיינתי אחרי דאנו מוכרחין לומר דכל ענין דדבר שנאסר במנין צריך כו' הוא גם במקום דאמרינן דהתורה פירשה הטעם ומכל מקום אמרינן דגם כשבטל הטעם בכ"ז נוהג האיסור וא"כ יל"ד באמת הלא זאת חזינן דמודו כו"ע דהיכא דמפורש טעם הקרא אז היכא דליכא הטעם ליכא האיסור ומשו"ה סובר ר"י דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור"ש סובר דעשירה ממשכנין אותה משום דהוי כמו שמפורש הטעם וממילא היכא דליכא הטעם ליכא האיסור וא"כ מדוע בדבר שבמנין אמרינן דאף דבטל הטעם מכ"מ לא בטל האיסור רך באמת ג"ז לא קשה דלא דמי זל"ז דשם הי' האיסור מתחילה כולל לכל דטעם האיסור הי' על הכל ורק דבאיזה זמן נתבטל הטעם וע"כ אמרינן דלא בטל האיסור כיון דמתחילה הי' האיסור על הכל אבל היכא דגם מתחילה בא הטעם להוציא איזה פרט כמו במשכון עשירה ובריבוי נשים כשירות ודאי דע"ז מועיל הטעם דהיכא דליכא טעם זה ליכא האיסור ועפי"ז נראה בעליל האיך צדקו רבותינו ז"ל בחילוקם שחלקו לענין דבר שנאסר במנין דהיכא דבתחלת כגזירה היו איזה ענינים שנחלצו מכלל גזירה זו מחמת דלא הי' שייך אצלם אז טעם הגזירה אז לא שייך דבר שנאסר במנין כו' פ' בע"ג (דף ל"ה ע"א) בתו' ד"ה חדא קתני לענין מים מגולין (ובדף נ"ז ע"ב) בתו' ד"ה לאפוקי לענין יי"נ והיינו כיון דמתחילה חזינן דטעם הגזירה הועיל לחלוץ איזה מקומות דלא יהי' אצלם הגזירה מצד דליכא אצלם הטעם א"כ ממילא כשנתבטל אח"כ הטע' לא גרע מהנך דברי' דהותרו מתחלה מצד דליכא אצלם הטעם

וכשאני לעצמי הסברתי כל הענין הזה עפ"י סברא נכונה. דהנה כבר כתבתי לעיל דענין אחד סובל כמה טעמים וא"כ לכאו' צ"ע גם היכא דמפורש הטעם בכ"ז ניחוש אולי יש עוד טעם לזה אלא דהסברא הוא כן כיון דהתורה כתבה הטעם וטעם זה לא יספיק על איזה ענינים א"כ ודאי דשם באמת מותר דאל"כ כמו דהתורה חששה לכתוב ע"ז טעם כ"כ הכתוב התורה טעם על אידך ד"מ התורה כתבה דריבוי משום הסרה וטעם זה יספיק על שאר נשים ולא על כשירות ואם נימא דיש עוד טעם זולת טעם זה אשר מצד טעם זה שייך האיסור גם על כשירות א"כ הי' להתורה לבאר הטעם גם על כשירות כמו על שאר נשים אבל היכא דעתה מספיק טעם זה על הכל ורק באיזה זמן נפקע טעם זה אמרינן דאולי יש עוד טעם באיסור ה ומה דהתורה לא כתבה לאשר אז הספיק הך טעם ולא חששה התורה לכתוב גם טעם השני שיספיק גם על אח"כ אחרי דאז הספיק טעם הגלוי ומשו"ה צריך היתר חדש דלולא ההיתר י"ל הגם דעתה נתבטל הטעם בכ"ז אוני יש עוד טעם לזה אשר מצד הטעם ההוא יתחייב דגם עתה יהי' האיסור וזהו התירוץ הנכון ומעתה להיפוך נימא דיש לנו להכריח דכן הוא דרך התורה דהיכא דטעם זה לא יספיק גם עתה על איזה ענינים ודאי דליכא טעם אחר והיכא דעתה יספיק ורק אח"כ לא יספיק טעם זה י"ל דאיכא עוד טעם דהא באמת חזינן דדבר שבמנין כו' והגם דבטל הטעם בכ"ז כתבה התורה רח"כ היתר חדש משמע דלא סמכינן על טעם זה ועוד חזינן דהתורה כתבה באיזה מקומות טעמים ואין ספק דהוא בכדי אשר במקום דליכא הטעם ליכא האיסור דאל"כ לאיזה צורך כתבה התורה הטעם וא"כ מסתירת אלו שני ענינים מוכח דזהו עיקר היסוד דהיכא דבעת מעשה הספיק טעם זה על כל הענינים שאפשר לחול האיסור י"ל דבאמת איכא עוד טעם ורק דהתורה לא גלתה הטעם לאשר אז לא נדרש עוד טעם אחר אבל היכא דגם עתה יש איזה ענינים שאי אפשר לחול האיסור עליהם לפי טעם זה ובכ"ז כתבה התורה הטעם מוכח דבאמת ליכא שום טעם אחר ורק דטעם זה לחוד גורם האיסור וממילא במקום דליכא טעם זה ליכא האיסור

והנה חז"ל בכל תקנתם וגזירתם ואיסורם הלכו על דרך התורה וכמו שאמרו כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וע"כ י"ל דגם לחז"ל הי' זה הדרך דהיכא שגזרו איזה דבר והיה להם בזה איזה טעמים ורק טעם אחד הי' להם בזה אשר טעם הזה יספיק על זמן הגזירה על כל הענינים אשר אפשר לסוב גזירה זו אז גילו רק טעם הזה והסתירו שאר הטעמים אחרי אשר אז הספיק הטעם הזה לחוד ומדוע יבארו עוד טעמים ולפעמים יכול להיות עוד מכשול דאולי יסברו דרק טעם השני הוא עיקר והוא אינו כולל כמו טעם הזה] ואי דיהיה איזה זמן אשר זה הגזירה יבוטל לפי טעם זה בכ"ז לא חששו בזה יען כי הכל ידעו כי יכול היות דיש עוד טעם בזה אשר טעם ההוא יחייב גם עתה גזירתם. ומה שלא גלו אז גם טעם הזה יפן כי אז לא הי' נדרש טעם אחר ובזמן שיבטל טעם ההוא אז ודאי כי יצטרכו לעיין ויאספו קבוץ גדול מחכמי התורה והתעודה וישיתו לבם לחקור אם יכול היות אשר יש על גזורה זו עוד טעם אחד כיון דהכל יודעים דחז"ל הלכו בזה על דרך התורה ודרכי התורה ידוע לכל אחד כי לא גלתה רק הטעם אשר יספיק על ענין זה בעת האיסור ולא חשה על אח"כ א"כ ודאי די"ל דכ"כ עשו חז"ל בעניני התקנות והגזירות וזהו הענין דדבר שבמנין צריך מנין אחר כו' גם בדרבנן אף היכא דבטל הטעם משום דחיישינן אולי יש עוד איזה טעם לזה או איזה כוונה