עדות ביעקב נ

יען כי ידעו כי לא זהו בלבד מטרת המצוה והטעם דרשו רק ליפות ולפאר המצות והאזהרות אבל לא סמכו ע"ז הטעם לבטל לפעמים מצוה זו לפי טעם זה כי ידעו כי דעת אנוש אנוש בזה להגיע עד תכלית הדבר ולסמוך ע"ז וע"כ שם הכוונה דהיכא דהתורה כתבה הטעם יש מקום לומר דיש בזה רק טעם זה ולא יותר וממילא במקום דליכא הטעם יש מקום למר דיובטל לגמרי מצוה או אזהרה זו וע"כ נכשל בהן גדול העולם אבל היכא דחכמים דרשו טעם של מצות התודה ליכא מקום לטעות בזה כי הכל יודעים דאין כוונתם דליכא בזה רק טעם זה רק דנוכל לומר ג"ז הטעם וע"כ גם במקום דיתחייב דיובטל כל הדין מצד טעם זה בכ"ז ודאי דלא נבטל הדין אחרי דאין כוונתם דליכא בזה רק זה הטעם וא"כ אחרי דאין לסמוך לקולא על טעם המצוה שדרשו חז"ל ודאי דשבח גדול הוא להדורש אחרי דאין כוונתו לסמוך ע"ז לגמרי וכוונתו רק לפאר מצות התורה שלא יהי' כהלכה בלי טעם וכמו דאיתא בסנהדרין (דף ל"ז ע"א) מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן דהיינו דנהנין מזה שמראין להם הטעם והוא ענין שנמשך לבו של אדם לזה ונהנה מזה כמו שנהנה מחטים. [ובדרשותי המתקתי הדבר יותר דחלקי התורה והמצות הם נחלקים לב"ח חלק הא' הוא המצות הנגלות לנו והכל מבינין טעמן ונהנין מעריבת המצוה ומתיקתן וחלק הב' הוא המצות אשר אנו אין יודעין טעמי המצות. רק כי אנו מאמינים שיש בזה ענין טוב וכ"כ יש בעניני עוה"ז ב' מיני תשוקותי א) למאכל ומשתה אשר הגוף נהנה מזה (ב) לכסף וזהב אשר הוא רק מצד ההסכם והאמונה כי זה הוא דבר יקר אבל גופו אינו נהנה מזה מאומה וע"ז אמר המשורר הנחמדים מזהב ומפז רב' נגד המצות אשר לא נגלו לנו הטעמים "ומתוקים מדבש" כו' נגד המצות שהוא נהנה מטעמן ובמק"א כתבתי דדרך חז"ל הוא דבמקום שהם רוצים לדמות איזה דבר לדבר מאכל היותר טוב מדמים לחטה יען כי חטה היא הראשונה משבעת המינים ן והארכתי בזה בביאור מאמרם בברכות (דס"א ע"א) ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה כו' וע"כ אמרו דבזה שהסנהדרין מגלין טעמי המצות עושין כל המצות שיהנו מהן וידמו למיני מאכל אשר הגוף נהנה מהן ולא מצד האמונה לחוד וע"כ אמר כחטה] וכן איתא בסנהדרין (דף ק"ב ע"א) וא"ד שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה והיינו דבאמת הוא ענין גדול להתבונן בטעם המצוה רק כי יש לידע כי אין לסמוך רק על טעם זה זולת במקום דהתורה גלתה הטעם ובחולין (דף ק"א ע"ב) בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם לאסר להם דהתורה רצתה פה לגלות הטעם וע"כ כל אלו אשר נותנים לב לגלות טעמי התורה שכרם גדול כי עי"ז מקרבין בני אדם לתורה אחרי כי נהנין מטעמיהן אולם באופן שידעו כי לא זהו בלבד המטרה האמיתית רק כי י"ל גם טעם זה ובאמת י"ל כי אלו ואלו דברי אלהים חיים כי ענין אחד סובל כמה טעמים וכמו דאיתא בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וזהו טעם חז"ל הסוברים דלא דרשינן טעמא דקרא היינו גם היכא שעפ"י משקל הראשון משמע דזהו טעם המצוה בכ"ז סוברים כי אין לסמוך ע"ז הטעם לחוד ולבטל דין זה. באיזה מקום אשר לפי טעם זה צריך להבטל שם המצוה יען כי אין לסמוך על דעתנו בזה ומשו"ה סוברים בב"מ (דף קט"ו ע"א) דאלמנה בין עני' בין עשירה אין ממשכנין אותה והגם דכפי הנראה משמע דבאמת הוי הטעם משום דאתה משיאה שם רע בשכנותי'. מכ"מ סוברים דאין לסמוך על טעם זה לחוד ולומר דבעשירה מותר למשכן אלא דאנו אומרים דאולי יש בזה עוד טעם הנעלם מאתנו ומצד טעם ההוא יש להיות איסור זה גם בעשירה. ובכ"ז י"ל דזאת מודים גם רבנן דפליגי על ר"ש דדרשינן גם טעם הנגלה לנו רק דסוברים דאין לסמוך על טעם זה לחוד דאולי יש עוד איזה טעם הנעלם ממנו ומצד דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים ויתיישב בזה מה דלכאו' קשה מאד בהא דסוברים בסנהדרין (דף כ"א ע"א) מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ומפרש בגמ' הטעם משום דבעלמא לא דרשו טד"ק וא"כ ל"ל למכתב ולא יסור פ"כ להורות דהטעם הוא דוקא משום ההסרה אבל הרבוי לחוד היכא דליכא לא יסור שרי וקשה מאד דמנ"ל זאת דאולי בא הטעם להורות דאחת ומסירה ג"כ אסורה לו דלולא הטעם דולא יסור לא הייתי דורש טעמא דקרא והייתי אומר דדוקא הריבוי אסור אבל אם אינו מרבה מותר ואחת ומסירה שרי וע"כ בא הטעם הזה להורות דגם ההסרה אסור אבל הריבוי לחוד אסור גם בלתי ההסרה וא"כ מנ"ל למדרש לקולא והלא קולא וחומרא לחומרא דרשינן אבל לפי משכ"ל יתיישב מאד דהלא גם אם לא גלתה התורה הטעם הייתי דורש מעצמי טעם הנגלה לחומרא והייתי יודע דאחת ומסירה אסורה ומהתגלות הטעם דלא יסור מוכח דרק זה לחוד הוי הטעם והריבוי לחוד שרי והיינו דהתגלות הטעם מוכח דדרשינן לקולא דלחומרא הייתי דורש מעצמי [אלא דקצ"ע דלמא אחת ומסירה ג"כ אסור וי"ל ואכמל"ב] עכ"פ מבואר מזה כדברינו והוא משום דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים ור"ש סובר דאין לחוש לזה דלמא יש עוד טעם הנעלם מאתנו ורק דאנו דרשינן טעם המובן לנו וסמכינן על טעם זה גם לקולא

ובתשובתי לענינים הנוגעים לענין דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו חקרתי גם בענין דדבר שבמנין מענין דדרשינן טד"ק ובתחילה הקשיתי שם בביצה (דף ה' ע"ב) דילפו דדבר שבמנין צמא"ל. מהא דהיו נכונים לשלשת ימים והתו' שם בע"א בד"ה כל דבר כתבו דהלימוד הוא מחמת דכתיב לשלשת ימים והוי הכוונה למה דיהי' לסוף שלשת ימים ובכ"ז היו צריכים אח"כ היתר א"כ מוכח דדבר שבמנין צמא"ל אף דבטל הטעם והקשיתי דאי נימא דלא דרשינן טד"ק א"כ האיך מוכח מזה דדבר שבמנין צמא"ל אף היכא דבטל הטעם הא הכא לא נכתב בתורה בפירוש דהטעם הוא רק' משום קבלת התורה דיהי' מוכח להדיא דהוא רק על זמן קבלת התורה וא"כ י"ל דבלא ההיתר שאח"כ הייתי אומר דמן שלשה ימים ואילך יהי' האיסור לעולם. ומשו"ה צריך היתר ואי נימא דדרשינן טד"ק יתיישב דמן הסברא י"ל דהטעם הוא רק על זמן קבלת התורה דבאותו עת יהיו טהורים ומופרשים מכל שמץ טומאה מחמת כי אז נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה אבל אח"כ י"ל דשרי וא"כ מדכתיב לך אמור להם מוכח שפיר דדבר שבמנין צריך מא"ל וא"כ לכאו' מוכח נחה דדרשינן טד"ק ורציתי לומר דהכא הוי כמו דמפורש הטעם מחמת דבתתילה שם בפ' יתרו כתיב ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר כו' והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי כו'. א"כ מבואר דרק על זמן זה אסרם הקב"ה ומצד דאז ידבר עמהם ה' וע"כ הוי כמו דמפורש הטעם דהוא רק משו"ז שידבר עמהם ולא אח"כ הן אמת דלפי"ז יסתער קו' גדולה על שיטת התו' כיון דסוברים דדבר שנאסר לזמן לא הוי בכלל דבר שנאסר במנין ולא צריך אח"כ מא"ל א"כ האיך מוכיחים מזה דשובו לאהליכם דדשב"מ צמא"ל והא ע"כ דהאי שובו כו' הוא רק למצות עונה: דהא הקב"ה אמר להם וקדשתם היום ומחר וא"כ לדברי הקב"ה אינם צריכים כלל היתר דהא הוי לזמן וא"כ ע"כ דהאי שובו כו' דאמר הקב"ה הוא רק למצות עונה והיא קו' גדולה ודוח"ל כיון דהקב"ה הרכיב הנך שתי לשונות ביחד דאמר וקדשתם היום ומחר כו' וגם והיו נכונים ליום השלישי דהכוונה לדבר שיהי' ביום השלישי וע"כ לא מיקרי דאמר להם לזמן דסוף סוף הלא אמר בפי' וקדשתם היום ומחר וא"כ אסר להם רק לזמן ואולי נתרץ כן דהנה הם שמעו ממשה ומשה אמר להם בלשון דצריך היתר אח"כ והם דימו דהקב"ה אמר ג"כ בזה הלשון ומשו"ה שאלו היתר והקב"ה ידע דמשה שינה ואמר בלשון דבאמת צריך היתר ורצה לגלות דבגוף הדבר צודקים הם במה ששואלים היתר וע"כ הוטב זאת בעיני הקב"ה ואמר לו לך אמור להם כו' דכפי שאתה אמרת להם צריכין היתר ולך ותתיר אותם וזהו הכוונה שם בפ' ואתחנן וישמע ה' היינו כי משה לא שאל כלל ע"ז מהקב"ה כי הוא ידע