עדות ביעקב מט

ושפיר חייבין אבל היכא דלא ידעו הוי שוגג ובד"נ פטור בשוגג ולפי"ז ודאי דיש לחלק בין ד"מ לד"נ דבד"נ דיש חילוק בין שוגג למזיד ממילא גם הכא היכא דלא ידעו שיהרג עפ"י עדותם פטורין אם הוזמו משום כיון דלא ידעו דמי כאלו הרגו אותו בשוגג ובד"נ פטור בשוגג אבל בממון דגם בשוגג חייב וכמו דאיתא בב"ק (כ"ו) אדם מועד לעולם בין כו' א"כ י"ל דחייבין אף אם לא ידעו דלא גרע משוגג ולהשקפה ראשונה ודאי דהוי סברא נכונה

אמנם אחרי העיון ראית דגוף הדבר אינו כן דכ"ז הי' דד שייך אם היינו אומרים דע"ז יש להן דין אדם המזיק אז שייך לחלק כנ"ל אבל באמת הדבר אינו כן דהאיך אפשר לומר דחייבין מצד מזיק דהא לא הזיקו בידים ועוד דהא עיקר החיוב הוא עוד קודם שנהרג והיכא אשכחן כה"ג שיהרג איש עבור המחשבה וע' מכות ודף ב' ע"ב). וא"כ ודאי דלא הוי כמו אדם המזיק אלא דהוי כמו גזה"כ ובעינן דוקא כאשר זמם. וא"כ אין לחלק בין ד"מ לד"נ דהא בממון ג"כ חייבין אך על המחשבה. לא מבעי' להני דסוברים דבממון ג"כ אמרינן ולא כאשר פשה ע' בנמוק"י (דף נ"ו) וע' ריטב"א במכות ודף ג') וע' ברבינו ירוחם (נתיב ב' ח"ו) א"כ חזינן דבממון אמרינן ג"כ דהחיוב הוא אך על המחשבה אלא אפי' להנך דסוברים דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה [ע' ב"ק (דף ד' ע"ב) תו' ד"ה ועדים זוממין וברמב"ם פ"ה מהל"ע הב'] אלא דגם לאחר עשי' חייבין אבל מכ"מ מודו דאם לא שלם עוד ודאי דחייבין ועוד דהא בממון אפי' אם שלם ג"כ חייבין אך על המחשבה דהרי יתחייב להחזיר לו המעות וא"כ מה הפסידו לו ואפי' תורת גרמי לא שייך הכא כיון דלא נעשה כלל ההיזק וגרמי אינו אלא היכא דנעשה ההיזק אלא דההיזק לא נעשה בידים ממש אך ע"י גרם דיני' וא"כ מדחזינן דחייבים אף על המחשבה לחוד ע"כ דהוי גזה"כ ולא מצד אדם המזיק וא"כ ממילא לא שיך החילוק הנ"ל: ולכאורה הי' אפשר לומר דזה יתלה במחלוקת דר"ש ולכאורה ורבנן אי ע"ז קנסא או ממונא. דלר"ע דסובר קנסא א"כ ודאי דלא שייך לומר דהוי כמו אדם המזיק וממילא לא שייך לחלק בין ד"מ לד"נ אבל לרבנן דפליגי על ר"ע וסוברים דע"ז ממונא א"כ סוברים דמה"ד חייבין המוזמין וע"כ דיש להן דין אדם המזיק וכיון שכן יש לחלק שפיר כנ"ל

אבל אחרי העיון נראה דאי אפשר לומר כן דבאמת הדבר פלא דהאיך אפשר לומר כלל דהוי ממונא והיינו דמצד הדין הם חייבים אחרי דהם חייבים אך על המחשבה ולא על המעשה והאיך אפשר לומר דכה"ג הוי חיוב גמור אולם לבא אל ביאור הדברים יש מתחלה עוד להתבונן באלו הענינים דהנה באמת מצינו הרבה חיובם בתורה דהוי ממון ובכ"ז אי לא כתבה התורה לא הייתי יודע דחייב כמו כל החיובים דקרן ושן ורגל ובור ואש ודומיהם דודאי אי לא הוי כתיב בתורה לא הייתי יודע דחייב ובהם גופא יש פרטים דהם פטורין כמו דשו"ר פטור בר"ה וכן בכל דבר ודבר יש הרבה פרטים דפטורים וא"כ חזינן דאינו מצד השכל וא"כ נימא ג"ש דהחיובים הם בתורת קנס ובאמת הרי אינו כן וע"כ יש לחקור בכ"מ ענין הגדר של ממון וקנס אחרי דיש כמה ענינים אשר לולא שנכתבו בתורה לא היינו יודעין זאת ובכ"ז אמרינן דהוי ממונא ונעלם ממנו גדר הנכון בזה וע"כ מהראוי לבאר זאת

והנה זה הענין דממונא או קנסא נגבל עם עוד ענין אחד הצריך באור והיינו הא דמצינו בכ"מ דאמרו חידוש הוא דענין קנס בממון הוא כמו בשארי מצות חידוש והענין דחידוש ג"כ דורש ביאור ארוך דיש להתבונן מאד בגדריו ובכ"מ מצינו דנפל להם ספק על איזה ענינים אם הוי חידוש או לא וכן בכ"מ אמרו אין לך בו אלא חידושו ובכ"מ אמרו להיפך דכיון דחידוש הוא יש לדון בזה עוד ענין חידוש ובכ"מ מצינו דהיכא דהחידוש הוא לקולא יש למילף מזה חומרא ובכ"מ משמע להיפך ומבוכה גדולה יש בענין הזה: וע"כ ראיתי כי טוב לי לבאר מתחילה ענין דחידוש והגם כי אצא פה מעט ממטרת עניני אשר אנכי עוסק בזה בכ"ז אקוה כי לא יקוץ המעיין באריכות דברי אחרי כי הם דברים הכרחיים בבאור ענין זה ומבאורי יתגלה כמה ענינים מחודשים ובאורים בכמה סוגיות חמורות וכמה דינים מחודשים וחקירות חדשות והכל בדרך ברורה וסלולה. ואחרי אשר נגמר דבריו בענין דחידוש נשוב לדברינו הנ"ל בקצרה בענין דממונא וקנסא

הנה לכאו' בהשקפה ראשונה משמע דענין חידוש הונח על אנו המצות והאזהרות אשר הם נגד השכל אשר בל נוכל להתבונן בטעמם וקצרה דעת אנוש בזה וע"כ נקראו בשם חידוש אמנם זה ודאי אי אפשר דלפי"ז הי' צריך להיות דכל המצות אשר אינם מחלוקה דמצות השכליות יקראו בשם חידוש דידוע דבכלל נחלקים המצות לשתי חלקים מצות שכליות ומצות שמעיות והמצות אשר מצד השכל נוכל להתבונן בטעמם נקראים מצות שכליות והמצות אשר מצד השכל לא ידענו טעמם ורק מצד כי נשמעים לעשות מאת הקב"ה נקראים מצות שמעיות ורוב המצות מחלק שבין אדם למקום הם מחלק מצות שמעיות. וא"כ איפא הי' צריך להיות דכל המצות שמעיות יקראו בשם חידוש כיון דאנן לא ידעינן הטעם ואם לא שמענוה מחת הקב"ה לא היינו יודעין זאת ודוח"ל דבכ"ז יתכן החלוקה גם במצות שמעיות והי נו דמצות שכליות הם מצות כאלו ששכל בני אדם הי מחייבם גם זולת ציווי הקב"ה ומצות שמעיות בכלל הם מצות כאלו אשר לולא הציווי לא היינו יודעין זאת אונם רוב מנות אנו הם מצות אשר עתה אחרי שנכתבו נוכל להבין הטעם ואולם המצות והאזהרות הפרטיות אשר כינו חז"ל בשם חידוש הם ענינים כאלה אשר גם עתה אחרי שידענו כי הננו מוזהרים כ"ו ואנו חוקרין על הטעם בכ"ז בל נוכל לבא בסוד טעם, הדבר אמנם זה ודאי דאא"ל כן דהלא טעמי המצות לא נתגלו בתורה וגם מפי חז"ל לא שמענו מעם על כל המצות והאזהרות ורק כאו"א חוקר ודורש כפי שכלו ומוצא רמז על כל מצוה ומצוה וגם באלו המצות והאזהרות אשר בהשקפה הראשונה בל נוכל להבין הטעם בכ"ז שערי טעמי המצות לא ננעלו ויכול היות אשר ימצא מי שידרוש טעם ע"ז וכאשר באמת יש מרבותינו האחרונים שכתבו רמזים וטעמים על כל מצוה ומצוה גם על המצית היותר נעלמים ואשר נקראו בשם חוקים בכ"ז הראו ברוחב לבם טעם ע"ז. אמנם מי בא בסוד ה' ומי יכול לומר זכיתי לבי וכוונתי אל מטרת האמת וע"כ ודאי דמשו"ז לא היו מכנים זאת בשם חידוש אחרי דבכלל נא נתגלה טעם כל המצות ואם ניתן רשות לנו לחקור יכול היות כי נמצא טעם ורמז על כל מצוה ומצוה וע"כ נ"ש לומר משו"ז חידוש דהעיקר דאין אנו צריכין לחקור כלל על הטעם ואדרבה כפי הנראה מדחז"ל משמע דהתורה הסתירה באמת הטעם בכדי שלא נכשל עי"ז וכמו דאיתא בסנהדרין ודף כ"א ע"ב) וא"ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כו' והא דאמרינן בפסחים (דף קי"ט ע"א) מאי למכסה עתיק זה המכסה דברים שכסה עתיק יומין וא"ד זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין מאי נינהו טעמי תורה משמע דהוא ענין מעולה לגלות טעמי התורה שם י"ל דהכוונה הוא כן כי זה ודאי דהוא תפארת התורה בזה שדורשים טעמיה ונותנים לב להתבונן בטעמה ומראים לכל חין יקרת ערך התורה אשר על כל דבר ודבר יש טעם נגלה המקובל לכ"א אמנם העיקר כי יש להדורש לידע כי לא זה בלבד מטרת התורה עד שנימא דהיכא דלפי טעם זה יחוייב שיתבטל במקום אחד דין זה נסמוך ע"ז לבטל זה ודאי דאי אפשר כי גבהו שמים מי ידע ויאמר כי כוונתי אל האמת אלא דגם במקום אשר הטעם זה לא יסבול הדין בכ"ז לא יבוטל אז הדין וכאשר מצינו כמה ענינים אשר כפי שדרשו חז"ל הטעם הי' צריך להיות דיבטל באיזה מהזמנים. בכ"ז לא סמכו על טעם זה להקל ולבטל המצוה במקום אשר לפי טעם זה יתחייב הביטול מהמצוה