עדות ביעקב ד

ועל ענין דניחא לי' דליקום בהימנותא מאיזה טעם אמרינן כן. ורציתי לחדש דבעו"ג ל"ש שני הטעמים לא הטעם דניחא לי' כו' כנודע ולא הטעם דמחילה מצד דלאו ב"מ נינהו כמו דאיתא בסנהדרין (דף נ"ז ע"א ודף נ"ט ע"א) ודברתי בזה באורך אם הכוונה דנחסר להם כל הפרט דמחילה או דאצלם נחשב פחות מפרוטה כמו פרועה אבל בכ"ז שייך לומר אצלם ג"כ פרע דמחילה והארכתי בזה הרבה [וכן הארכתי בד' הריב"ש דסובר דב"נ מקנה דשלב"ל] אך מה שאינו נוגע לעניננו לא אעתיק פה אולם בתוך דברי שם רציתי לומר דעצם הסברא דניחא לי' לאינש דליקום כו' יתלה במחלקת דר"י ורבנן הנ"ל אם צפרא עדיף או בזיוני וענין דניחא לי' כו' הוא כמו בזיון וענין הממון הוי כמו צערא דגופא והבאתי בזה דברי הגמ' דחולין (דף צ"א) וסוטה (דף י"ב) מכאן לצדיקים שחביבים עליהם ממונם כו' ודה"ג דב"מ (דף נ"ח ע"ב) גדול אונאת דברים מאונאת ממון כו' ורא"א זה בגופו וזה בממונו ודה"ג דברכות (דף ל"ב ע"ב) אר"א גדולה תענית יותר מן הצדקה מ"ט זה בגופו וזה בממונו וי"ל דר"א אזיל לשיטתו מהא דב"מ הנ"ל וד' הגמ' דב"ק (דף קי"ט ע"א) ממון כו' ר"ה ור"י ח"א מותר כו' מ"ד מותר כו' לא יהא ממונו חמיר מגופו וע' שער משפט (סי' ת"ח ס"א) והבאתי שם ג"כ מה שחקרו לענין אם מחוייב אדם לפזר ממונו בשביל עבירת ל"ת עי' או"ח (סי' תרנ"ו) ובאחרונים כם וביו"ד (סי' קנ"ז וסי' רל"ב) וחקרתי לענין צערא דגופא וחלקתי בין צער לצער וכמו דאיתא בכתובות (דף נ"ג ע"ב) אלמלי נגדוה כו' ובאמת יש לחקור בכל אלו שלשה דהרג וא"י בצער כזה מאי יעוי"ש בתו' וביותר יש לחקור בש"ד דכל הטעם הוא משום מאי חזית כו' וא"כ אם רוצים לצערו כנ"ל אם לא יהרגנו יש לחקור טובא והארכתי בעיקר הסוגיא דאם מלקות חמיר או ממונא ואכמל"ב

עכ"פ מבואר מכל הנ"ל דאיכא מחלוקת בזה אמנם מכ"מ י"ל דהכא שאני דשם יהי' בכ"ז עונש ג"כ ועוד דהלא היכא דאיכא עונש לא נעדר גם הבזיון. וע"כ היכא דהוי על"ג ממש חש גם על הבזיון אבל היכא דלא הוי על"ג ממש אינו חש משום הבזיון לחוד דעל ספק בזיון לא קפדי אבל אם יענשו אז ודאי דחוששים גם על ספק [דאצלנו הוי ספק וגם לדידהו הוי ספק דדלמא לא יבואו המזימין] ומשו"ה בעינן שיהי' עשאי"ל דגם לשני עדים לא האמינה הורה אך באופן דיהי' בהזמה ואם יזומו יענשו נמצא דעיקר הטעם דבעינן עשאי"ל הוא משום דאמרינן כיון דיהי' בהזמה יפחדו להעיד לשקר וע' ב"ק (דף ע"ה ע"ב) ברש"י ד"ה היכא דאמרי והנה הכא בעת שהעידו שחייב מנה כיוונו לחייבו דהא לא ידעו מעדים השניים א"כ אף דאח"כ הי' המעשה שלא חייבוהו בעדותם מכ"מ כיון דבעת שהעידו כיוונו לחייבו וא"כ לפי מחשבתם הוי עשאי"ל ממילא מקרי עשאי"ל כיון דלפי מחשבתם יענשו אם יתזמו וא"כ אף דאח"כ נתהווה דהעדאתם הי' לטובת הלוה מכ"מ מקרי עשאי"ל וע' ב"ק (דף ע"ג) ובתו' ד"ה א"ל אביי שהקשו דיכולים לומר לטובתו באנו היינו דאם לא ידעו מעדים הראשונים ח"כ הוי העדאתם לטובה יעויי"ש מה שתירצו

ובדברינו אלה יתיישב גם מה דלכאורה יש להקשות עוד קושיא כעין זו דהנה בשבועות (דף מ"ז ע"ב) איתא איתמר שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ר"ח אמר בהדי סהדי שקרי ל"ל שני מלוין ושני לוין ושני שטרות היינו פלוגתייהו. מלוה ולוה ושני שטרות יד בעהש"ט על התחתונה וקשה ג"כ דהא הוי עשאאי"ל דהא בנא עדותם הי' גובה השט"ח הגדול וא"כ כשיוזמו לא שייך לומר שישלמו כולן דהם לא הפסידוהו ויקשה ג"כ להנך דסוברים דגבי ממון בעינן עשאי"ל [וכן נתקשיתי מח"א] אמנם להנ"ל א"ש כיון דבעת שחתמו כיוונו להפסידו חשיב עשאי"ל כנ"ל. הן אמת דהכא יש לתרץ בנקל גם בלא"ה כיון דהכא איירי בשטר ונודע דרבו האומרים דבעדות בשטר ליכא הזמה והוי מדרבנן ולא בעינן עשאי"ל [וע' משכ"ל בסי' כ"ג] אולם לא צריכנא לזה דמיושב בלא"ה וע' כתיבות (דף ק"י ע"א) גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז וי"ל ג"כ דבהעדאתם יוגרם לו טובה אבל להנ"ל א"ש אמנם שם בלא"ה לא דמי להכא כמובן

אולם אחרי העיון ראיתי דהא שתירצתי בסוגיא דסנהדרין אינו עולה יפה דזה לא שייך לתרץ אלא אי נימא דהנך עדים שהעידו על מנה לא ידעו מעדים השניים אבל אי נימא דידעו ובאו להכחישם ודאי דכיוונו לטובה וידעו בעת העדאתם ג"כ דלא יהי' בהזמה והוי עשאאי"ל ופשטות הסוגיא דסנהדרין משמע דאיירי בכל גווני גם באופן דהעידו זה בפני זה והדקל"ד. ודברינו הנ"ל יספיקו לתרץ כקו' דשטרות הנ"ל משום דשם ודאי כוונו לחייבו אבל הכא קשה והגם דהגמ' גופא יש לדחוק ולומר דאיירי באופן דלא ידעו מעדים השניים אמנם גוף הדבר תמוה דנימא דהך דינא דקתני סתם יהי' אופן דאינו גובה בשני כתי עדים כלל אתמהה

שבתי וראיתי דגם באופן דידעו זמ"ז י"ל דהוי עשאי"ל דנ"ל לדון בזה דבר חדש דהנה בלא העדות של כת המנה הי' גובה מאתים כולו עפ"י העדות של מאתים וא"כ עדותם באו על שני דברים לחייב הלוה מנה ולפטור לו ממנה שני' וא"כ כשיוזמו ממילא ישאר הנך עדות ויגבה המלוה מאתים וע"כ י"ל דיתחייבו להמלוה מנה וע"כ נחשב עדותם מצד זה עשאי"ל אמנם עתה יש להקשות להיפך דהא אופן זה דהזמה לא שייך אלא בשהכחישו זא"ז והנך עדים דמעידים על מנה ידעו שאינך עדים העידו שזו ההלוואה באותו יום ובאותה שעה ובאותו רגע הי' מאתים והם באו להכחישם דהלוואה זו לא הי' אלא מנה אבל אי נימא דאיירי דהם לא ידעו מכת הבני' א"כ כשיוזמו אמאי ישלמו מנה להמלוה הלא הם לא כיוונו להפסידו אלא אדרבה שירו ח ויגבה מנה ואח"כ כשיוזמו מוכח דכוונו אך להפסיד הלוה וא"כ אמאי ישלמו להמלוה וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"א ע"א) עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך כו' אלמא היכא דלא ידעו מזה אין חייבין ח"כ ה"נ כן וכבר כתבתי דפשטות הסוגיא משמע דאיירי בכל גווני וממילא ע"כ דאיירי גם באופן דלא ידעו. ומדברי התו' שם (בדף ל"א) בד"ה שב"ש שכתבו דאיירי בזא"ז משמע דכוונת התו' דהם לא ידעו כלל מזה ולפי"ז ל"ל כהך תירוצא דיחייבו להמלוה מנה אמנם בכ"ז ניחא כיון דהם לא ידעו מאותן הראשונים א"כ ודאי דהוי עשאי"ל כיון דהם סברו שמחייבין אותו וע"כ יפחדו להעיד שקר וכמשכ"ל ומעתה א"ש ממ"נ אי דידעו והכחישום מקרי עשאי"ל משום המנה שיפסידו להמלוה. ואי דלא ידעו א"כ אף דהם לא יתחייבו באינך מנה להמלוה וגם להלוה לא יתחייבו כיון דבאמת לא הפסידוהו מכ"מ כיון דהם סברו שיתחייבו אם יתזמו מקרי משו"ז עשאי"ל וכמשנ"ת: וארווח לן בדברינו אלה ליישב עוד קושיא גדולה דהנהיבות (בסי' ל' סק"ב) הקשה בכך שמעתתא קו' גדולה על הנך דסוברים דבממון בעינן עשאי"ל דהא הכא הוי חד עדות עדות פסולין אלא דע"י שניהם נגמר הדין והנה בע"ז אין חייבין עד שיגמור הדין עפ"י והכא הלא לא ידעינן ע"י איזה עדות נגמר הדין וממילא לא הוו בהזמה והוי עשאאי"ל ומחמת קו' זו הכריח דהעיקר דל"ב בממון עשאי"ל אמנם כפי שבארתי א"ש דאי דלא ידעו כת המנה מכת השני' א"כ כיון דהם סברו שיתחייבו מקרי עדות שאי"ל אף דלסוף אינן בהזמה ואי דידעו זמ"ז ג"כ הוו בהזמה דהלא ידעו דעפ"י עדותם יפסיד המלוה מנה וע"ז נגמר הדין עפ"י וממילא יתחייבו מנה להמלוה כשיוזמו ומשו"ה הוי עדות מעליא ודו"ה

ויתיישב לן בזה עוד קו' גדולה דבירו' פט"ו דיבמות איתא מחלוקת דרב ור' יוחנן בשתי כתי עדים דמכחישין זא"ז וז"ל רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה העדות ור' יוחנן אמר הכחיש עדות בתוך עדות, בטלה העדות עייש"ה והמתבאר משם דזה מודו כו"ע דהיכא דבכת אחת מכחיש עד אחד לחבירו דבטלה העדות אלא דפליגי היכא דשתי כתי עדים מכחישין זא"ז ומפרש הירו' דמחלקותייהו הן בממון והן בד"נ בממון כגון דכת אחת אומרת מן הכיס מנה וכח