עדות ביעקב מו

מצטרפין וזהו האמת הברור בפי' הסוגיא וכיון שכן ממילא קמה הקושיא שהקשיתי בעדות מיוחדת מחמת דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי כיון דבארנו דאפילו מאן דסובר דמצרפין מכ"מ סובר דע"א לשבועה קא אתי [אבל הפי' בסוגיא דשבועות קם כמו שפי' לעיל בשני האופנים מעתה נחזור לספיקנו לענין ע"מ דהגדה בד"נ דלפי מה שבארנו עתה משמע לכאורה ברור דע"מ דד"נ חד דין יש לו עם ע"מ דד"מ [ע"מ דהגדה] ומאן דסובר דע"מ [בהגדה] כשר בד"מ יסבור דגם בד"נ כשר כיון דבארנו דמאן דסובר דע"מ בד"מ כשר הוא לאו משום דסובר דאתי לממונא אלא משום דסובר דמצרפין כמו בכל עדים שמצרפין וזו ההוכחה איכא גם גבי ד"נ [דדוח"ל דגם לפי זה הטעם הא דמצרפינן הוא משום דלכה"פ ע"א מועיל לשבועה ומשו"ה מועיל אפי' היכא שלא הזכיר השני אבל הכא אינו מועיל דהא זה ההוכחה איכא גם גבי ד"נ וכנ"ל]

אמנם אחרי העיון נראה דגם לפי מה שבארנו עתה עדיין יש סברא גדולה לומר דע"מ דהגדה פסול בד"נ לכו"ע דהנה זה ודאי אי נימא כלשון האחרון דמחלקותייהו הוא אי מקשינן הגדה לראי' שייך לומר דגם בד"נ פליגי בזה גופא אי מקשינן הגדה לראי' ולא עוד אלא דיתיישב עוד יותר המחלוקת בד"נ מבד"מ דהא בממון מוכרחינן לומר להך אוקימתא דפליגי אם מקשינן הגדה לראי'] דסוברים כו"ע כרבנן דפליגי על ריב"ק והוא שלא כהלכתא אבל בד"נ אם נרצה לומר דפליגי אם מקשינן הגדה לראי' נוכל לומר דסוברים כהלכתא דהא בד"נ כו"ע מודו דבעינן דהראי' יהי' כאחת והנה זה ודאי דבד מ פסקינן כלשון הראשון דהא בלשון האחרון מוכרחינן לומר דסוברים כרבנן דפליגי על ריב"ק והלכתא הוא כריב"ק וע"כ דהלכתא כלשון ראשון דהמחלוקת הוא בסברא והנה יש לנו לחקור בלשון הראשון האיך תפסינן אם מקשינן הגדה לראי' או לא והנראה בזה הגם דהכרח ליכא לזה מכ"מ אחרי דבלשון אחרון חזינן דהוי מחלוקת אם מקשינן הגדה לראי' מוכח דאיכא סברא דנקיש הגדה לראי' א"כ בלשון הראשון דליכא הכרח יש לן לומר דכו"ע סברי דמקשינן הגדה לראי' אלא דבלשון ראשון תפסינן דכו"ע סוברים דלא בעינן הראי' כאחת וכריב"ק כהלכתא וקצת ראי' לזה דהנה כבר העירותי לעיל דמהא דקאמרו בלישנא אחרינא ודכולי עלמא כרבנן דפליגי עלי' דריב"ק מוכרח דבלשון הראשון סברו דכו"ע כריב"ק ומשו"ה שייך לומר דללשון אחרון הוא ההיפך וא"כ לפי"ז משמע דמלשון ראשון מוכרח דסוברים כריב"ק וכתבתי לעיל ההכרח אבל לפי מה שבארתי עתה אין הכרח וע"כ נימא דזה גופא ההכרח דבלשון ראשון תפסו דכו"ע מקשו הגדה לראי' וממילא מוכח דבלשון ראשון תפסו דכו"ע סוברים כריב"ק דאל"כ משו"ז לחוד יפסול [ולהכשיר לא שייך ההיקש כיון דיש סברא להיפך ודו"ה] וממילא י"ל דהלכתא כן ואי כן כיון דבד"נ ע"מ דראי' פסול לכו"ע ממילא י"ל דגם ע"מ דהגדה פסול כיון דמקשינן הגדה לראי' והיא הערה עצומה לדינא

כלל היוצא מכל המקובץ דאיכא שני מיני עדות מיוחדת ע"מ דראי' וע"מ דהגדה מעתה אחרי כל זה א"ש הקושיא שהקשיתי בראש דברי למה לן קרא לפסול ע"מ בד"נ דהא דבעינן קרא הוא על ע"מ דראי' וא"כ י"ל אף בגוונא דההגדה הי' כאחת וידעו זה מזה דהוה עשאי"ל וע"מ דהגדה ל דבאמת ידעינן דפסול גם בלא קרא מחמת עשאאי"ל או דשם פסול אף באופן דהעד הראשון הזכיר דראה עם חבירו דודאי בא להריגה וממילא הוי עשאי"ל בכ"ז פסול מחמת דמקשינן הגדה לראי' עכ"פ איך שיהי' אין מזה שום קושיא על דברינו

הן אמת דלפי מש"כ עתה הי' אפשר לתרץ הך קושי' [בעדות מיוחדת דממון דהא הוי עשאאי"ל] בנקל היינו דמאן דסובר דע"מ [דהגדה] כשר בד"מ הוא דווקא באופן דידעינן דהעד הראשון אתא לממון [וליכא למימר לחיוב שבועה באתי] כגון דראו כאחד ובעת שהעיד עדותו אומר דראה עם עוד ע"א ורוצה לחייבו ממון [כשיבא השני דכיון דראו שניהם עלול הדבר שגם השני יבא] כיון דלפי מש"כ פליגי גם כה"ג דמאן דפוסל ע"מ סובר דאפי' כה"ג דהעד הראשון אומר דבא לחייבו ממון ג"כ פסול ממילא י"ל דהמכשיר לא מכשיר אלא בכה"ג ואזל כל הקושיא אבל מסתימת הגמ' והפוסקים לא משמע כן אלא דמכשירין בכל גוונא ע"מ אפי' אם לא הזכיר שראה עם עוד ע"א [ובפרט כיון דהלכתא דלא בעינן בממון ראי' כאחת ודאי דדחוק הוא לומר כן] ושפיר קמה הקושיא דהוי עשאאי"ל ומוכרחין לכל דברי הנ"ל ודו"ק

נחזור לעניננו דגם מהא לא תברא ונשארו דברי קיימים די"ל דמשי"ה ע"מ כשר דמקרי ישנו בהזמה משום מלקות וכמו שהארכתי בסי' הקודמים כנ"ל ובזה נשלם לע"ע כל השלשה ספיקות וההערות שהערנו על האי כללא דידן: סימן ח

יחקור בהטעמים דעשאי"ל ויבאר די"ל או דהוי גזה"כ או דהוא משום החשש שמא ישקרו. ויחקור אם הא דערות מיוחדת כשר יתכן לשני הטעמים הנ"ל

אחרי אשר דהארכנו בע"ה בסימנים הקודמים בהך ענינא דע"א כשהוזם אי חייב מלקות והוכחנו דחייב מלקות משום לא תענה ומשום הקרא דוהצדיקו] וישרנו בע"ה כל הרכסים אשר התראו בראשית ההשקפה על סברא זו מעתה ממילא יתחזק הקושיא שהקשיתי (לעיל בסי' ד') אמאי אמרינן דעדות מיוחדת כשר הא הוי עשאאי"ל. דהלא העד הראשון כשיוזם לא יתחייב ממון משום דיאמר לחייבו שבועה באתי. דהא לפי מה שבארנו עתה אין לומר התירוץ שרציתי לומר בסי' הנ"ל דמשו"ה ע"מ כשר משום דהוי עשאי"ל דמוכח דגם הראשון בא לחייבו ממון [דדעתי' הי' אולי יבא עוד ע"א או אולי ידע בבירור מהעד השני] דאל"כ הי' לו לומר דא"י או דהי' לו להבין מדעושים אצלו דו"ח ע"כ דכוונתם אולי יהי' חיוב ממון מעדותו [שיבא עוד ע"א] וע"כ דבא לחיוב ממון דהא לפי מה שכתבתי עתה דגם ע"ח המחייב שבועה והוזם חייב מלקות א"כ בעי ע"א דו"ח גם לשבועה וליכא ראיה דבא לחייב ממון וא"כ ממילא קמה הקושי' הנ"ל וע"כ דמוכח מכאן דאף דלא ידע שיתחייב הנידון ממון ע"י עדותו בכ"ז כיון דלסוף נתחייב הנידון ע"י ממון הוי העד בהזמה וכהחילוק שכתבתי בראש דברי בסי' הנ"ל דבזה הדין היכא דלא ידעו העדים שיתחייב הנידון ע"י ובכ"ז נתחייב חלוק ד"מ מד"נ ובד"מ אמרינן דאף אם לא ידעו העדים שיתחייב הנידון ממון ע"י עדותם ולבסוף נתגלגל הדבר דנתחייב הנידון ממון ע"י עדותם ואח"כ הוזמו חייבים העדות הממון שנתחייב ע"י וכפי הסברא שבארתי בסי' הנ"ל ומשו"ה א"ש דעדות מיוחדת כשר משום דגם העד הראשון מקרי עשאי"ל דאם יוזם יתחייב ממון אחרי דלסוף נתגלגל הדבר דנתחייב הנידון ממון ע"י והיא באמת ראי' גדולה

אמנם אחרי העיון ראיתי דאף אם נחליט כסברא זו [דבעדות ממון חייבין העדים כשיוזמו אף כשלא ידעו מתחילה שיתחייב הנידון ממון מעדותם] מכ"מ לח יספיק לתרץ הכא הקושיא דעדות מיוחדת דנימא דמשו"ז חשיב עשאי"ל דהנה כבר העירותי לעיל (בסי' א) דבגוף הדבר דהצריכה התורה עשאי"ל י"ל שני דברים או מצד דהוי גזה"כ דהתורה גזרה כן דבעינן עשאי"ל ומשו"ה בעינן ז' חקירות כדי שיהיו בהזמה כמשנת"ל בסי' י"ז] או די"ל דמשו"ה הצריכה התורה עשאי"ל משום דאל"כ חיישינן שמא ישקרו והתורה לא האמינתם אלא דווקא באופן דנענשים אח"כ ובכ"ז מגידים עדותם אז מאמינים להם דמוכח דאינם משקרים ובלתי זה הפרט לא האמינתם התורה [בדברים דבעינן עשאי"ל] וחיישינן דלמא משקרים ומעתה גם הך תירוץ יתלה בזה דאי נימא דהוא מצד גזה"כ הרי לא אמרינן כלל דחיישינן שמשקרי דזה ודאי דשני עדים נאמנים אלא דהוי