עדות ביעקב מה

קו' כיון דעתה קיימינן דמאן דסובר דע"א לממונא קא אתי דמי כמו דהוא חייבו ממון. וגם בארנו דמאן דסובר ע"מ כשר סובר דע"א לממונא קא אתי ולפי"ז אין ביד העד לומר לחייבו שבועה באתי כיין דאנו דיינינן דדמי כאלו חייבו ממון גרידא. אשר אין בזה שום התנצלות לפטור מזה ומאן דסובר דלשבועה קא אתי הלא סובר דע"מ פסול ונוכל לומר דזאת כוונתו דע"א לשביעה קא אתי ומשו"ה לא מצרפינן משום דהוי עשאאי"ל דלדידי' ודאי דהעד אינו בהזמה אמנם זה התי' לא יעלה כהוגן אלא לפי הדרך הפשוט שהנחתי דלפי זה הדרך אמרינן דזה דמי לממון. אבל לדרך השני עד"פ שכתבתי לא יעלה זה דכל הסברא דאמרינן דהעד הי' צריך לשפוט דבודאי לא ישבע הנידון לשקר וישלם. וא"כ כ"ו הוא כשאנו קיימינן דהעד מעיד על אמתת הדבר. אבל אח"כ כשהוזם אגלאי מלתא דשקר ענה בו וא"כ שפיר יכול לומר לחייבו שבועה ואי דהי' לו להבין דלא ישבע כיון דהאמת הוא כדברי הנידון ודאי דישבע ואולי לפי מה שחקרתי לקמן (בסי' כ"ה) דיש סברא לומר דכל ההזמה יהי' דווקא כשהעדים המוזמין מכחישים את העדים המזימין א"כ כיון דעתה העד מכחיש ואומר דהעיקר כדבריו א"כ ממילא יש לנו לדונו כאילו בא לחייבו ממון דלדבריו ודאי דלא ישבע וכיון דעתה ניזום ודיינינן אותו ששקר העיד חייב כפי מחשבתו וכפי דבריו אבל הוא דוחק לאחוז החבל בתרי ראשין דממ"נ אם דיינינן אותו לשקרן א"כ ממילא מוכח דלא חייבו אלא שבועה ואם נדין אותו לחוש אמת האיך מחייבינן לי' כלל ודוק היטב כי היא חקירה נפלאה]. דלזה הדרך לא שייך לומר לממונא קא אתי כ"ז שאנו מחזיקים אותו לאיש אמיתי ומעיד האמת אבל לדרך השני יתכן דברינו: ואולי יש לדחוק גם לזה הדרך כמו שכתבתי ודחוק. ובאמת משמע יותר כדרך הפשוט וניחא ודאי] וא"כ י"ל דעיקר מחלקותם הוא תלוי בזה גופא אי כוי עשאאי"ל או לח ואף אי נימא דלא זהו עיקר מחלקותם. אבל ודחי דיש ליישב כן. כיון דסוף סוף מוכרחינן לומר דמאן דסובר דמצרפינן סובר דע"א לממונא אתי ומאן דסובר דאין מצרפינן סובר דע"ח לשבועה אתי וא"כ מיושב הקושיא שלי

ובהיות כן ממילא מוכח גם ספיקנו לענין ע"מ דד"נ בהגדה. דודאי לפי שבארנו נוכיח דבד"נ ע"מ בהגדה לא מהני לכו"ע דהא לפי מה שבארנו עיקר הטעם דמאן דסובר דע"מ בהגדה מצרפינן משום דסובר דגם ע"א פועל לממון בעדותו אבל היכא דע"א אינו פועל כלל בעדותו מודה ג"כ דאין מצרפינן ולפי"ז בד"נ דע"א אינו פועל כלל [דהא אפי' גדר שבועה לא שייך] ברור דלא מצרפינן לכו"ע ולפשט ספיקנו

אולם אחרי העיון אין מכאן מקום גינוי לספיקנו דכ"ז הוא לפי ההנחה שהנחתי דהפי' שם בסנהדרין דמאן דסובר דמצרפינן סובר דע"א לממונא קא אתי אבל לקושטא דמלתא אינו כן [ויהדר גם הקושיא שלי מחמת עשאאי"ל לדוכתה] דלפי"ז יוקשה הלכתא על הלכתא דהא בשבועות נ"ב מפרש הגמ' דמחלקותם אם משביע ע"א חייב או לא תליא אם ע"א לשבועה קא אתי או לממונא ומאן דסובר דלממונא סובר דמשביע ע"א חייב ומאן דסובר דע"א אתי לשבועה סובר דמשביע ע"ח פטור ובלישנא אחרינא מפרש שם הגמ' דכו"ע סברי דע"ח כי אתא לשבועה הוא דקא אתי אלא דמאן דסובר דמשביע ע"א חייב משום דסובר דהגול"מ כממון דמי עכ"פ זה מוכח אליבא דתרי לישני דאי נימא דע"א לממונא הוא דקא אתי צריך להיות דמשביע ט"א חייב והנה לדינא פסקינן דמשביע ע"ח פטור ע' רמב"ם (בפ"י מהל' שבועות ה"ה) ולפי"ז ממילא מוכח הדבר דתפסו להלכתא דע"א לשבועה קח אתי ולענין עדות מיוחדת פסקו כולם כר"נ דשומעין דבריו של זה כו' וכשר ע"מ. ע' רמב"ם (בפ"ד מהל' עדות ה"ד) ובחו"מ (ס ל ס"ט) ולפי"ז לפי דברינו ובאורנו דמאן דסובר ע"מ כשר הוא משום דסובר דע"א לממונא קא אתי וא"כ כשפסקו דע"מ כשר מוכרחים לסבור דע"א לממונא קא אתי (וצ"ע גם מפסק הלכה דחשוד אממונא ע חו"מ (שי' צ"ב) אבל כבר דחיתי זה הדרך והעיקר כדרך השני ע"כ לא רציתי להאריך בזה] והוא תרתי דסתרי אהדדי עם הפסק הלכה לענין משביע ע"א ואין לומר דמשום לענין עדות מיוחדת פסקינן כאידך לישנא דפליגי באקושי הגדה לראי' דהא זה ודאי אי אפשר דהא להך לישנא סוברים כו"ע כרבנן דפליגי על ריב"ק ואנן פסקינן כריב"ק דע"מ בראי' כשר בד"מ ועוד דלפי מש"כ מוכרח הדבר דלפי דפסקינן דע"מ כשר בד"מ נפסוק דע"א לממונא אתא דאל"כ קשה מחמת עשאי"ל ואולי נימא דע"ז הקושיא נתרץ באמת תירוץ אחר אבל איך שיהי' יקשה לן פסקי הלכה אהדדי

אברא דכד נדייק היטב נראה דע"כ אינו סובל פשט הגמ' כמו שבארנו דכא לפי מם שבארנו עיקר הסברא של מאן דסובר דע"מ פסול משום דסובר דע"א אתא לשבועה ומשו"ה ל"ש לצרפינהו לממון וא"כ לפי"ז יסתעף לנו דין חדש דאם ראו העדים כאחד אלא דהגדתן הי' בפ"ע ובעת שהעיד העד בפ"ע אמר שראה עם עוד ע"א ואולי יבא השני לפי"ז חזינן דלממון קא אתי דמתחייב הנידון ונצרפם וזה דבר המתמיה דכל כי החי הי' להם לפרש ועוד דהא אי נימא דבעינן דווקא עדות שראו כאחת ח"כ ע"כ דהעידו ג"כ שראו כאחת דאל"כ ת"ל דבלא"ה פסול מחמת שהראי' לא הי' כאחת וא"כ ממילא מוכח דלממון קא אתי אך ע"ז אפשר דבאמת סוברים בהך לישנא כריב"ק דלא בעינן הראי' כאחת וממילא לא העיד שראה עם עוד ע"א אבל אם הי' מעיד שראה עם עוד ע"א באמת הי' מהני לכו ע [ויתפשט לפי"ז קמט גדול מה דלכאורה אינו מדוקדק לשון הגמ' דקאמרו בלישנא אחרינא ודכולי עלמא כרבנן דפליגי עלי' דריב"ק והכא באקושי כו' דמהלשון ודכו"ע משמע דבלשון הראשון הזכיר דאינם סוברים כו"ע כן ובאמת צ"ע היכן מוזכר זאת אמנם לפי מש"כ מוכרח הדבר דבלשון הראשון סוברים כו"ע כריב"ק ומשו"ה שייך לפרש בלשון האחרון ודכו"ע כרבנן והוא נכון] אבל גוף הדבר הוא דוחק גדול דנימא דכה"ג [דהעיד שראה עם עוד ע"א] מהני לכו"ע אחרי אשר דזה לא נזכר כלל ועוד דלפי"ז צ"ל דבד"נ ודאי דכשר ע"מ בהגדה (ודלא כמו שכ"ל] לכו"ע. דהא כבר בארתי דבד"נ ע"מ דראי' פסול ולפי"ז צ"ל בד"נ כן דכל עד דבא להעיד על ד"נ צריך להעיד שראה גם את חבירו [כיון דע"מ דראי' פסול] וא"כ ממילא מוכח דאתי להריגה וממילא מצרפינן לכו"ע דהא לפי מה דקיימינן עתה סוברים כו"ע אי הי' אתי העד הראשון ג"כ לחייב ממון הי' מצרפינן אותו אלא דמאן דסובר דאין מצרפים משום דסובר דע"א לשבועה כו' חבל בד"נ דע"כ בא להריגה ודאי דמצרפינן ובגוף הדבר אם בעינן שיעידו שראו זא"ז ע"ל בסי' כ"ט] וג"ז הוא דבר זר ומתמיה ועוד יקשה יותר דלפי מש"כ הפי' דאטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי היינו דבא ליתן הכרח דע"כ ע"א לממונא קא אתי וממילא אף אם העידו בשני ימים כל אחד ביום בפ"ע דאם נימא דע"א לשבועה קא אתי א"כ אפי' אם באו שניהם ביחד מכ"מ הא לא בחד פומא מגידין וע"כ דמוכרח מכאן דגם ע"א לממונא קא אתי ויקשה מאד הא משכחת דראו כאחת ואומר דראו כאחת או דקא מרמזי רמוזי ולפי משכ"ל משכחת גם בע"מ דיהי' מוכח דבא לחיוב ממון וא"כ איזה הוכחה שייך הכא

וע"כ דהאמת יורה דרכו דביאור הגמ' הוא כן דמאן דסובר דאין מצטרפין סובר כיון דע"א לשבועה קא אתי א"כ אי אפשר לצרף העדאתו לממון דאיך נימא דמהעדאת העד דאין בכחו לחייב יותר משבועה יסתעף מזה חיוב ממון: ולפי"ז אפי' אמר להדיא דבא לחייב ממון מכ"מ לא מצרפינן דהא אין בכחו לחייב יותר משבועה ואידך מביא ראי' דכה"ג מצרפינן והיינו דהא אפי' כי אתו בהדי הדדי מכ"מ הא כל חד וחד מעיד בפ"ע והאיך שייך לצרפינהו לממון כיון דהתורה אמרה דע"א אינו מחייב ממון וא"כ כל אחד ואחד לא הוי אלא ע"א והאיך מחייבים ממון וע"כ דכוונת התורה כן הוא דהיכא דליכא אלא ע"א אינו מחייב אלא שבועה אבל היכא דאיכא שני עדים הגם דכל חד וחד בפ"ע הוא ע"א מכ"מ מצטרפין כ"כ היכא דבאו בשני ימים ג"כ מצטרפין ולפי"ז אין הכוונה דסובר דלממונא קא אתי אלא דמוכיח דאפי' כה"ג