עדות ביעקב מד

הענינים בלא דברי העד לא נתעורר לנו שום ספק ואך ע"י העד נתעורר לנו ספק והבע"ד מכחישו או שאינו מכחישו. אבל עכ"פ עיקר הספק מעורר לנו העד אמנם בממון הנה גם בלא דברי העד יש לנו ספק. האמת עם מי דהאחד טוען כן והאחר מכחישו והעד מסייע לאחד וע"כ לא דמי למיתה וממון ושארי דברים והוא טעם נכון ויש להמתיק הדבר עוד יותר עפ"י מש"כ דענין דס"ס הוי כמו רובא והיינו מצד דע"י ספק' אחד הוי כמו מחצה על מחצה וע"י ספק השני הוי כמו רובא והאחרונים האריכו בזה וא"כ ה"נ י"ל בתחילה הוי כמו ספק השקול וע"י ע"א הוי כמו רובא וה והארכתי בזה בעיקר המחלוקת דאם הולכין בממון אחר הרוב דיתלה בזה ואך אי נימא דהוא מגדר דס"ס א"כ הא להרבה פוסקים ע"י ס"ס מוציאין ממון הגם דע"י רובא אין מוציאין ממון ע' כתובות (דף ט' ע"ב) בתו' ד"ה אי למיתב ועיי"ש בפ"י וע' חו"מ (סי' כ"ה) בש"ך הנוגע לזה ובס' ת"כ ובאו"ת ובקצוה"ח ובנתיבות והאחרונים האריכו בזה מאד ויש לתלות דברי הנ"ל בהא אם נאמן אדם לומר ברי נגד חזקה ורובא ובעיקר המחלוקת דבו"ש ובעניני חזקות בזה ואכמ"ל הנה בארנו דאיכא קצת סברא להסביר אופן הנ"ל וכ"כ יש להסביר הא דבקרקע אינו מועיל זה מצד דחזקת קרקע הוי חזקה היותר אלימתא ומשו"ה קרקע אינה נגזלת וע"כ אין נשבעין על הקרקע דהספק אטר נתעורר עי"ז לא אלים נגד חזקה כזו וגם אם ע"א נאמן לגמרי בכ"ז לא אלים כ"כ כמו ב' עדים ונגד קרקע אינו מועיל ומאן דסובר דקרקע נגזלת סובר דנשבעין ויש בכ"ז להאריך וכן יש להאריך עפי"ז בזה שנחלקו רבותינו ז"ל בטוענו ספק עפ"י ע"א אם חייב שבועה דאו' ע' טוחו"מ (סי' ע"ה) דהובא שם המחלוקת ובשו"ע (סי' ע"ה סכ"ג) ובש"ך שם והיינו דהני דסוברים דאינו חייב מצד דעיקר הסברא הוא היכא דהוי ספק בלא ד' העד אבל היכא דהספק נתעורר ע"י העד פטור ואינך חולקים ע"ז ויש בכ"ז להאריך הנה מבואר דמתורץ הך אופן וכ"כ יש לתרץ גם אופן הראשון הגם דהכא בל נוכל לומר דהוא ממש כמו שם בע"א בחלב מכ"מ י"ל דהוא מזה הגדר והכא יהי' כן כיון דלפי תכונת העדאת העד יש לו להאמינו ממילא גם אם יהי' מזה חיוב ממון בכ"ז לא מבטלינן הנאמנות שלו והנאמנות תליא בזה דאם העד רצה לחייבו שבועה נאמן ואם העד רצה לחייבו ממון אינו נאמן כלל ויתיישב מאד ויתיישב גם ד' הג"מ הנ"ל ודו"ה בזה עוד הארכתי בזה עפ"י יסודי דברינו הנ"ל בדין זה אם נתח יב שבועה להכחיש את העד ומת מה דינו וע' חו"מ וסי' ס"ט ס"ו) ובש"ך (ס"ק ל"א) ובקצוה"ח (סק"ז) וע' (בסי' פ"ז סל"ב ובסי' ק"ח) וכן הארכתי עפ"י דברינו הנ"ל בעיקר הדין דשניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה ובהבדל שבין חשוד לשאר מחויי"ש והבאתי ד' הראשונים בזה ופה הנני מוכרח לקצר בזה וע"ל (סי' מ"א)

ועתה אחרי אשר זיכנו ה' לכל זה נזכה להבין כוונת הגמ' דאמרו שם מ"ס ע"א כי אתא לשבועה כו' ומ"ס ע"א כי אתא לממונא כו' וכתבתי מתחילה דקשה מאד להבין תוכן סברות של המחלוקת ופי' רש"י דמאן דסובר ע"א כי אתא לממונא כו' דריש לא יקום ע"א כו' אבל קם הוא לממון דחוק מאד דלא מצינו בזה מחלוקת אמנם לדברי הנ"ל יתבאר מאד דבאמת מודו כו"ע דאם נשבע נגד העד נפטר: וכ"כ אם אינו רוצה לישבע משלם אלא דפליגי בחקירתי הנ"ל היינו דמאן דסובר ע"א כי אתא לממונא הוא דקא אתי. סובר דנאמנות הע"א אלים לחיוב ממון והשבועה הוי אך בירור להיפך וזהו הכוונה לממונא הוא דקא אתי היינו דנאמנות העד הוא לממון והשבועה הוי בירור להיפך ומאן דסובר ע"א כי אתא לשבועה הוא דקא אתי הכוונה דמצד נאמנות העד אינו מחייב אלא שבועה וענין ממון הוא רק מצד שנתגלגל משבועה לממון וע"כ מתפרש המחלוקת כן מאן דסובר לממון סובר דחל בזה שבוה"ע כיון דבעצם מחייב ממון והגם דיש בידו לברר שלא כדברי העד היינו ע"י שבועה מכ"מ מצד זה אינו מונע החיוב דשבוה"ע ולמאן דסובר לשבועה הוא דקא אתי משו"ה אינו חייב קרבן שבועה כיון דעיקר החיוב אינו מחייב לו ממון וע"כ לא נחשב זאת העדאת העד לממון ואינו חייב קרבן שבועה ע"ז וכן מתפרשת יפה הסוגיא דסנהדרין דלמאן דסובר לממונא שייך שצירוף כיון, דע"א ג"כ לממון קא אתי ובאו שניהם על דבר אחד ותכלית אחד. ומאן דסובר לשבועה קא אתי לא שייך לדידי' להצטרף הך עד להוציא ממון כיון דלכתחילה לא בא אלא לחייב שבועה ומיושב היטב הסוגיות הנ"ל בע"ה ובחידושי רציתי להסביר הענין עוד יותר עפ"י מה שבארתי לקמן (בסי' מ"א) דלחיוב שבוה"ע בעינן שני פרטים (א) דהעד יהי' כשר (ב) דיהי' תועלת מעדותו והיכא דנחסר אחד מאלו אינו חייב קרבן שבועה [עיי"ש שכתבתי דאיכא בזה מחלוקת]. וע"כ י"ל דמאן דסובר ע"א לממונא יש על ע"א שם עד כשר כיון דמועיל לממון ולמאן דסובר ע"א לשבועה יש עליו שם עד פסול כיון דהתורה אמרה דע"א אינו מועיל כלל לממון א"כ הוי ע"א כמו קרוב והגם דהך עד גופא אם יש עמו עוד ע"א כשר ג"ז העד מכ"מ י"ל דכ"ז דיש ע"א הוי כמו קא"פ וכשיש ב' עדים הוו שניהם כשרים והוא כמו שביארתי במק"א למאן דסובר ח"ש מותר הגם דאם יאכל שיעור שלם יש איסור גם על ח"ש הראשון מכ"מ על ח"ש לחוד יש עליו שם היתר: והארכתי בזה לבאר דזהו הכוונה של ר' יוחנן דסובר ח"ש אסור מה"ת ומצד דחזי לאצטרופי היינו אחרי דאם יאכל שיעור שלם יחול שם איסור גם על ח"ש הראשון ממילא חל שם איסור גם עתה על ח"ש הראשון ור"ל פליג ע"ז הסברא והארכתי שם לבאר מכ"מ דפליגי ר"י ור"ל בזה הסברא וע"כ יתפרש יפה הסוגיא דשבועות וכן יתפרש הסוגיא דסנהדרין מס ע"א כי אתא לשבועה אתי כו' ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מס די אלא מצרפינן להו כו' היינו דמוכיח מזה דגם ע"א מועיל לממון ושייך צירוף דאל"כ האיך שייך צירוף גם היכא דבאו ביחד והארכתי בחידושי באופן זה אלא דרצית לדחות זה דא"כ האיך קאמר הגמ' דכו"ע ע"א כי אתא לשבועה כו' מ"ס דבר הגול"מ כו' דמאי אהני דהוי דבר הגול"מ כיון דאם ע"א לשבועה אתא הוי כמו קא"פ וכן מכל הני דאיתא שם בגמ' דלכ"ע חייב ע"א כמו בנסכא דר"א ואח"כ רציתי ליישב ג"ז די"ל דהכוונה דכיון דנימא דבר הגול"מ כממון דמי א"כ ממילא הוי עד כשר דמועיל בעדותו וכן יתורץ בכל הני דע"א מועיל והארכתי בזה אך בכל זה יותר נראה כמו שכתבתי מתחילה דפליגי בחקירה זו אם אלים נאמנות הע"א לממון או לא עוד הארכתי עפי"ז בסוגיא דקדושין בהא דפליגי בהמקדש בע"א אם חוששין לקדושיו או לא ע' קדושין ודף ס"ה ע"א) ולעיל בסי' ד' העירותי בזה מעט ורציתי לבאר פה בזה אך יען כי כבר הארכתי בענין זה ע"כ לא אכתוב עתה בזה ויבואר מה שיש לי עוד בזה לקמן (בסי' ל"ב)

נחזור לעניננו דמבואר היטב כוונת הגמ' דמ"ס ע"א כי אתא לשבועה וכמשנ"ת באורך והוא פשוט מאד

עוד יש לי דרך אחד לבאר כוונת הגמ' הנ"ל על דרך פלפול. והוא דנימא דזה מודו כ"ע דאם נשבע נגד העד אינו משלו ואם אינו נשבע משלם אלא דמחלקותייהו יתבאר כן דמאן דסובר ע"א לממונא קא אתי הוא משום דסובר חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וע"כ לדברי העד דיודע דחייב ממון יש לו לדון דלא ישבע לשקר ודמי כמו דמחייבו ממון דהי' לו לחשוב דלא ישבע הגם דלדבריו הוא חשוד אממונא מכ"מ הלא חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ומאן דסובר ע"א כי אתא לשבועה הוא דקא אתי י"ל דסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא וא"כ יש להיות דישבע לשקר וע"כ גם לפי ד' העד לא הפסידו ממון והארכתי גם בזה. אך יען כי עיקר הדבר בנוי רק עד"פ ע"כ אין רצוני להאריך בזה

ועתה נחזור לראש דברינו מה שהבאתי מתחילה הקו' בעדות מיוחדת דהא הוי עשאאי"ל מצד דיכול לומר לחייב שבועה באתי דכפי שנתבאר לנו עתה באור הדברים בהמחלוקת דע"א לשבועה כו' או לממונא כו' יובן דאין כאן שום