עדות ביעקב מג

עדותו דבגוף חלוקי הדעות של התירוצים הנ"ל נ"ל ברור דיפלגו בזה החקירה דהנה אם נחליט דע"א קם לממון גם היכא דידע שלא ישבע וע"כ דהסברא הוא דכ"ז שאינו נשבע נגד העד יש בכח נאמנות שלו לחייב ממון א"כ ודאי דהכא לא יקשה מצד מגו דאחרי דאמרי' דע"א כ"ז דליכא בירור משבועה להיפך הוי כב' עדים וא"כ כי היכא דאם היו שני עדים שחטף לא היו מאמינים לו כ"כ גם עתה דאיכא ע"א דאינו יכול נשבע נגד ג"כ אין להאמין לו כיון דכ"ז שאינו נשבע נגדו הוי כב' עדים אבל אם נימא דע"א לא אלים להוציא ממון יקשה דליהמן במגו וע"ז מתרצים דליכא מגו מחמת השבועה או מחמת העזה וא"כ מוכח בבירור דלשיטת הר"ת והר"י לא אמרינן דנאמנות של ע"א אלים לענין ממון כמו נאמנות של ב' עדים ולשיטת הריב"ם אמרינן דאלים הנאמנות כמו ב' עדים [והרמב"ן הסכים לתי' הריב"ם ועי' קצוה"ח סי' ל' סק"ט מה שמביא בשם תשובת הרמב"ן ואזיל לשיטתו וע"ל בסי' ד'] עכ"פ נתבאר לנו דעיקר דחקירה שלנו הוא במחלוקת דרבוותא וא"כ לשיטת הריב"ם יהיה מוכח מכאן דנאמן ולשיטת הר"ת והר"י אמרינן דעיקר הוי ההודאה והגמ"י דסובר דאינו נאמן יתרץ כשיטת הר"ת והר"י ומתחייב רק ע"י הודאתו

אולם לכאורה אכתי יש מקום עיון בד' הגמ"י הנ"ל והוא ע"פ מה שכתבתי במק"א להסתפק ספק אחד בדיני מגו והיינו דהנה נודע דמגו במק"ע לא אמרינן וכ"כ חם על אותה טענה שהי' יכול לטעון היו עדים נגד טענתו ג"כ לא נחשב מנו עי' כנה"ג (סי' פ"ב) ועי' או"ת (אות י"ט) שכתב ע"ז שהוא דבר פשוט וכתבתי להסתפק היכא דבעת שטען נח היו עדים נגד טענתו זו שאנו אומרים דהים יכול נטעון ומצד זה אנו מאמינים לו ואח"כ באו עדים והעידו נגד טענתו זו שהי' יכול לטעון אם אמרינן כיון דבתחילה בעת שטען לא היו עדים והאמינו לו א"כ גם אם אח"כ באו עדים בכ"ז י"ל אחרי דכבר האמינו לו דאז הי' לו מגו לא מבטלינן זאת או כיין דבאמת יש עדים נגד טענתו זו י"ל דהי' ירח נטעון טענה זו דלמא יבאו עדים וכתבתי שם די"ל דיתלה בהך מחלוקת דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דאי נימא דחייב ולא נחשב ההודאה להודאה ח"כ ה"נ לא נחשב מגו אבל אי נימא דפטור. י"ל דה"נ נחשב מגו: ואך היכא דהי' העד ממשמש ובא לא הוי מגו. עי' ב"ק (דף ע"ד ע"א) וא"כ אי נימא דמודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור והוי כה"ג מגו יקשה מאד לד' הגמ"י דאיירי דאמר מתחילה אין חטפתי אם כן ליהמן מצד מגו ודוח"ל דאיירי דראה העד ממשמש ובא אך באמת לא קשה דשם הראיתי דרך לומר דהכא לא יתלה במחלוקת דמודה בקנס ואח"כ ב"ע והכא לכו"ע לא הוי מגו ובאמת יהיה מוכח מכאן ג"כ כך ועי' משכ"ל (סי' כ"ה) בבאור המחלוקת דמודה בקנס ואח"כ ב"ע ותבין דיש לדחות מש"כ דיתלה הך חקירה דמגו במחלוקת הנ"ל וא"כ מיושב היטב ד' ההגמ"י

והנה לכאו' עדיין צ"ע להני דסוברים דעיקר החיוב הוי מההודאה והעד מהני למנוע המגו. א"כ מדוע חייב ק"ש כיון דבעצם לא הי' מועיל העד לממון ובמאי שני מהא דאיתא בירו' אם אמר לע"א הוי את מקובל עלינו כשנים דאין בו חיוב שבוה"ע. א"כ חזינן כיון דבעצם לא הי' מועיל העד רק ע"י זה שקבלו אינו חייב ק"ש אמנם באמת ל"ד דהכא כפי תכונת הטענות הי' מועיל העד לממון ושם בירו' תליא ברצונו ולא מהניא רצונו לחייבו ק"ש וע' או"ת (סי' ל"ו סק"ז) ועוד (סי' פ"ב בכללי מגו אות י"ח) מש"כ לענין אם נימא דמגו בעדים פסולין לא אמרינן א"כ משכחת חיוב ק"ש דשה"ע בעדים פסולין וע' מש"כ לקמן (בסי' מ"א) דבע"פ לא שייך ק"ש דשה"ע דהתורה הקפידה דיוקא על עדים כשרים וע"י ע"פ גם אם הי' תועלת בעדותן ג"כ פטורים: עיי"ש שכתבתי בזה דברים יקרים [ולהני דסוברים דנאמנות הל ע"א אלים א"ש ג"כ הירו' דהכא בירו' ע"כ קאי להני דסוברים משביע ע"א פטור ודהגול"מ לאו כממון דמי וע"א כי אתא לשבועה הוא דקא אתי ולדידי' ודאי דאין לו נאמנות מה"ת כמו שיבואר לקמן]

ודע דכשאני לעצמי רציתי לפרש הסוגיא דנסכא דר"א באופן פשוט דבעיקרא דהך מגו יש לעיין דהא בב"מ (דף ו' ע"א) מסיק אביי דהא דמטילין שבועה על החשוד (כיון דנימא חשוד אממונא חשוד אשבועתא] הוא משום דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וע' חו"מ (סי' צ"ב ס"ג) והנה כל ענין דמגו הוא מצד דאמרינן דאם הי' רוצה לטעון שקר הי' טוען יותר זה השקר ומעתה קשה דלמא יש לו ספק מלוה ישנה וע"כ טוען דהוי שלי היינו מצד החיוב דאפי' גלימא דעל כתפי' כו' אבל אם הי' טוען לא חטפתי הי' שקר גמור ולקושטא דמלתא אינו רוצה לטעון שקר מוחלט ובקונט' אחד ביארתי פרטי דינים לידע מהו גדרי השקר בכדי להזהר מזה וכתבתי שם באריכות והיוצא משם הוא דאם אומר דבר אשר כפי שמכוין לזה בלב לא הוי שקר אז אם הכוונה אינו סותר לדבריו לא הוי שקר אבל אם הכוונה סותר לדבריו הוי בכלל שקר. ע' נדרים (דף כ"ז) וביו"ד (סי' רל"ב) והארכתי שם מכ"מ וא"כ י"ל דרוצה ליזהר מדברי שקר לחלוטין ומאי מגו הוי וע"כ רציתי לומר דהכא לאו מדין מגו אתינן ע"ז דאין אנו צריכין כלל למגו דהא עתה הוא בידו ואומר דבתחילה הי' ג"כ בידו אלא דבינתים חטף הוא ממנו וע"כ אין שום דבר שיעורר לבKי להאמינו רק מצד מגו אבל היכא דיש ע"א צריכין מגו ומגו ליכא כנ"ל ויש בזה להאריך

נחזור לעניננו דנתבאר לנו דבטעם הדבר דמחויי"ש שאיל"מ יש לומר שני טעמים או מצד שנתגלגל משבועה לממון או דהעד נאמן והשבועה הוי רק בירור להיפך והנ"מ הוא היכא דידע העד מתחילה שיתחייב ממון וכפי שבארנו הוי באמת בזה מחלוקת הראשונים ז"ל אברא דיש לשדות נרגא בדברינו הנ"ל דלהטעם שכתבתי דהוא מצד שנתגלגל ועפ"י ד' הרמב"ם בע"א ראיתי דיש לשדות נרגא דהא שם בעי' שיתחזק פ"א עפ"י והכא גם אם נימא דבעינן שהעד ידע מזה אכתי מה יושיענו זה כיון דהב"ד ידעו שהיא חשוד ותחילת דינם הי' לתשלומין ודוח"ל דאיירי דגם הב"ד לא ידעו ודנו לשבע מתחילה דזה דוחקי ועוד במתוך שא"י לשבע מצד דאומר א"י ל"ש זה דלגבי העד שייך לומר דלא ידע שיאמר כן אבל בב"ד לא שייך לומר כן ומחייבים תיכף בתשלומין וא"כ הרי לא נוכל לייחס סברא זו מצד שמתחילה החזקנו עדותו והי' אפשר לכאו' להכריח מזה. דהעיקר הוא כהך אופן דנאמנות העד אלים ושבועה הוי בירור אמנם גם אופן זה קשה להולמו חדא דיש להתבונן בעצם הסברא דהא לפי"ז יקשה במאי שני ממון משארי דברים דע"א אינו נאמן עליהם כמו במיתה ושארי עונשים וכמו דכתיב לא יקום ע"א כו' ובשלמא אם נימא דע"א נאמן רק לשבועה יתיישב דבשארי דברים דלא שייך שבועה ממילא אינו מחייב העד כלל אבל אי נימא דע"א הוי כב' עדים אלא דשבועה הוי בירור א"כ צריך להיות דבמקום דלא שייך שבועה: יהי' נאמן לגמרי ועוד דלפי"ז צריך להיות דבקרקע וקנס דלא שייך שבועה יתחייב ממון עפ"י ע"א אחרי דהכא ליכא בירור להיפך וגם הלשון דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון כו' משמע דהעיקר הוא דע"א מחייבו שבועה עכ"פ מבואר דגם על הך אופן יש להקשות וע"כ שני האופנים האלו הם דחוקים מאד ואזלי כל דברי הנ"ל

שוב ראיתי דיש ליישב השני אופנים הנ"ל ובמה דסיימתי ואפתח לתרץ מתחילה אופן השני והיינו דבאמת י"ל כאופן השני ולא שייך לחקור על הך סברא דבמאי שני ממון משארי דברים דהלא זה גופא אנו למדין מזה דמצינו דע"א קם לשבועה וגם מצינו דאם אינו יכול לשבע משלם ע"כ מוכח מזה דהתורה האמינתו והשבועה הוי בירור וממילא במקום דלא מצינו שע"א מחייב שבועה י"ל דשם לא האמינתו התורה כמו במיתה ולעון וחטאת וממילא א"ש גם בקרקע וקנס כיון דשם ליכא שבועה ליכא הכרח דגם הכא האמינתו התורה ולא שייך לחקור הסברא כיון דילפינן זה מקרא אולם בכ"ז לא רחוק הדבר למצא קצת טעם לחלק דמשו"ה האמינתו התורה לממון והיינו דבאמת שאני ממון משארי דברים דבכל