עדות ביעקב מב

הלימוד דנדר שבטל מקצתו כו' הוא מהקרא דכל היוצא מפיו יעשה וכמו דילפי בירושל' עיי"ה בר"ן נדרים (דף ס"ו ע"א) וא"כ י"ל דכ"ז הוא היכא דהנדר בטל שיעשה להיפך כמו שם בשבתות וביו"ט וכן בראה אותן אוכלין תאנים אבל הכא בשבועה הוא כלל גם דברים האסורים ואמרינן דהשבועה לא חל מצד דבין כך וכך לא יאכל וא"כ י"ל דזה לא מוכח מהקרא דכל הוצא מפיו דכה"ג בטל כל הנדר מצד דלא יקיים ככל היוצא מפיו דהלא גם בזה לא יעשה נגד דברי פיו ואולי נימא דהכוונה הוא דבעינן שיקיים מצד ככל היוצא מפיו והכא על דברים האסורים לא יקיים מצד ככל היוצא מפיו רק מצד דבלא זה יש ע"ז איסור. ורציתי שם להסביר בזה המחלוקת דשם בגמ' אם גם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל דיפלגו בסברא הנ"ל ולסוף הסכמתי דעיקר המחלוקת הוא בחקירה הנ"ל דהכא הוי גם כן חקירה המתהפכת ומאן דדן בזה ג"כ איסור כולל משום דמקים הענין על סוף דינא דאם נימא דחל הוי א"כ ואידך סובר דמוקמינן על תחילת הדבר וליכא הכרח ויש להאריך הרבה בזה ובחידושי לב"מ (דף ח' ע"א) פירשתי שם הא דאמר רבא תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב כו' ג"כ עפ"י חקירה הנ"ל. וגם בענין דאשלד"ע הארכתי בכעין חקירה זו ובתשובתי למומר העירותי ג"כ כעין חקירה הנ"ל והוא אם נימא דכוונת פי' המשניות להרמב"ם בחולין (דף י"ד ע"א) דבפעם הראשון ששחט נעשה מומר אם שחט בשבת מצד דזה גופא הוי תיקון ונימא דשחיטת מומר נבילה ומטמא במשא והתיקון הוא רק להוציא מאבמ"ה ולר"מ בעוף ליכא שום תיקון. ומעתה יש לספק אם שרט עיף לר"מ בשבת האיך יהי' דאם נימא דכוי שחיטת מומר: א"כ ממילא כוי נבילה וליכא שום תיקון וממילא הוי מקלקל וכיון דהוי מקלקל ליכא איסור ולא הוי מומר וכיון דלא הוי מומר צריך להיות מותר. והוי מתקן וכיון דהוי מתקן צריך להיות מומר וחוזרת חלילה וכבר נדפס דבר זה במומר בשמי בקצרה זה כששה שנים בס' עדות ביהוסף של מ"ח הגאון נ"י עיי"ש בסי' ג'

ובתשובתי בענין דחזקה שע"ש ביארתי עפ"י חקירתי הנ"ל טעם של הסובר בעירובין (דף ל"ב ע"א) דבדרבנן חזקה שע"ש ובדאו' לא אמרינן דחזקה שע"ש והנה נודע דהמל"מ הקשה דהא בלא"ה הוי ספק דרבנן דלקולא ואנכי כתבתי די"ל דהנ"מ הוא דאמרינן דהוי ודאי ולא נכנס כלל בגדר הספק ויש כמה נ"מ מזה כמו לפעמים לענין ס"ס היכא דיהי' עוד איזה ספק לאיסור. ולענין תחומין יש נ"מ להיפך דמצד ספק י"ל דמותר לו לילך לצד האחר דיש ספק להיפוך דלמא לא עשה שליחותו אבל אי נימא דהוא ודאי א"כ אין לו לילך לצד האחר [והגם די"ל בגוף הדבר דא"כ הוי ספק דרבנן הסותר ולא נקיל כלל כבר הערו האחרונים בזה ואנכי הקשיתי עוד יותר דהא מהך ספק דרבנן יהי' נ"מ לענין דאו' לענין היב"מ וא"כ איך אפשר להקל ורך יש לעיין אם מהני העירוב אשר משם יתחיל תחומי יב"מ ואולי בדאו' לא מהני זאת. ואולי באמת זהו טעמן של ב"ש דסוברים דעירוב היא דווקא עד שיוציא מטתי וכל כלי תשמישיו ע' עירובין (ד"ל ע"ב) משום דסוברים תחומין דאו' והארכתי בזה מאד] וגם יש נ"מ למי שרוצה להחמיר על עצמו מצד הספק הכא א"צ להחמיר דזאת נחשב לודאי ואך מדוע נחשב זאת לודאי בארתי דהענין הוא כן דהנה הכא ג"כ הוי כמו יסוד חקירה הנ"ל אשר תתהפך כחומר חותם דלו ידע השליח בבירור דהמשלח יסמוך עליו אז זה גופא יכריחו שיקיים השליחות דאל"כ יעבור בלפ"ע וכמו דמוכח שם בגמ' עיי"ש בהא דהאומר לחבירו צא ולקיט לך תאנים וחילקו בד"א בע"ה והיינו דאינו חושש בלפ"ע עייש"ה בפי' רש"י ובהא שאמרו שם ור"נ התם כדר"ח חוזאה דאמר ר"ח חוזאה כו' ותראה דמבואר הדבר כן אולם הא יש סברא גם להיפוך דהלא י"ל דהשליח יחשוב דהמשלח לא יסמוך עליו ואם אך דנוכל לומר דהשליח יחשוב כן אז שוב אין ביד המשלח לסמוך עליו וא"כ יש לנו רק לבקש איזה הכרח שיכריח דהשליח יחשוב שהמשלח יסמוך עליו [גם זולת חזקה המבררהם דשע"ש דרא ע"ז אנו דנין עתה דמצד זה נכריח עתה זה החזקה מצד דהשליח יחשוב שהמשלח יסמוך עליו ודו"ה] וע"כ י"ל דזהו הסברא דבדרבנן סמכינן על החזקה. והיינו דבדרבנן יודע השליח דהמשלח יסמוך עליו דיחשוב דהא גם מספק שריא ולכה"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ ודאי דעי"ז יקיל המשלח וא"כ יעבור בלפ"ע וע' משכ"ל בסי' ו' לענין לפ"ע בדרבנן] אם לא יעשה זאת והגם דהוא יקיל בזה מצד הספק מכ"מ הלא ע"י נתעורר הספק וגם בזה עובר על לפ"ע כמו שבארתי במק"א וע"כ מצד זה יש לדון דבטח יעשה המשלח שליחותו ואינו נכנס כלל בגדר הספק אבל בדאו' יחשוב השליח דהמשלח יחוש לספק וספק בדאו' לחומרא וממילא לא יסמוך עליו וכיון שכן ממילא ליכא מה שיכריח להשליח למלאות שליחותו וע"כ יש לחוש אולי לא ימלא השליחות ובארתי שם כל הסוגיא באורך ופה כתבתי זאת רק לענין חקירה הנ"ל. סוף דבר דבחקירה הנ"ל הארכתי מאד ובכל מה שכתבתי פה בקצרה יש לי בע"ה תלי תלים ופה כתבתי רק לעורר לב המעיין עליהם

נחזור לעניננו דכפי שכתבנו יתורץ ד' ההגמ"י דהגם דהכא איירי דאמר מתחילה אין חטפתי ודידי חטפתי וא"כ ידע העד דיועיל לממון ולשיטתו כה"ג אין מוציאין ממון ע"י ע"א מכ"מ הכא מוציאין ממון מצד דיכול לחזור. אברא דעדיין יקשה דהא כל ההכרח של ההגמ"י דאיירי הכא דאמר מתחילה אין חטפתי הוא מצד דאל"כ אינו חייב ק"ש משום דהעד לא ידע דיתחייב דדלמא יאמר לא חטפתי ולא יתחייב ע"י עדותו ממון וא"כ גר עתה יקשה כן כיון דבידו לחזור א"כ לא ידע העד דלמא יחזור ועדיין יקשה אמאי יתחייב קיש. אמנם באמת יש לתרץ זאת דכבר כתבתי דהענין הזה מתהפך כחומר חותם. דבאמת כיון דחוזר ידע דמחייב ממון וצריך להיות דלא יחזור וכיון דלא יחזור צריך להיות דלא יחייב ממון וכיון דאינו מחייב ממון צריך להיות דחוזר וכנ"ל וכתבנו דהכא מוכרחין אנו לדחות חד מחברי' וע"כ י"ל דכן מרכבינן הני תרי ביחד דאמרינן דאין בידו לחזור ובכ"ז קם לממון והיינו דמתחילה אמרינן כן כיון דאם נחליט דאין מוציאין צ"ל דיחזור וממילא יתחייב דמוציאין ממון ע"י וע"כ אמרינן דמוציאין ואחרי דמוציאין אמרינן דאין בידו לחזור כעיקר הכלל דאין אדם חוזר מחיוב לפטור ואף דלפי"ז יקשה מדוע מוציאין ממון ע"י בכ"ז אחרי דהכא בין כה וכה יסתור אחד לחבירו אמרינן כן. וקצת יש להסביר זה דעיקר הסברא דאין ע"א קם לממון. הוא מצד דנאמנותו לא אלים כ"כ והכא אם נימא דמצי לחזור ג"כ יהי' חיוב ממון וע"כ נוכל לומר אח"כ גס זה דאינו יכול לחזור והגם דהוי כשני הפכיים בכל זאת הכא אי אפשר בענין אחר ומיושב דברי ההגמ"י

שוב ראיתי דאין אנו צריכין לכל זה ויתיישב מאד רך ענין גם בל"ז דכבר הבאתי לעיל בסי' הקדום ד' הראשונים מה שכתבו בישוב הך קושי' דלהימן במגו אי בעי הי' אומר לא חטפתי והבאתי בזה שלשה תירוצים והוא תירוץ הר"ת ותי' הר"י ותי' הריב"ם ועיי"ש שכתבתי שם וז"ל וכשנתבונן היטב הנ"מ בין הריב"ם ודעמו להר"ת ולהר"י נראה דזה הוא הנ"מ דלדעת הר"ת והר"י עיקר החיוב הודאתו גרמה לו אלא דבלא העד הי' נאמן במגו ועכשיו מגרע לו העד כח המגו שלו אבל להריב"ם ודעמו גם עתה אחרי הודאתו אמרינן דעיקר החיוב מביא לו העד [ודע דיש אריכות גדול בהבנת ד' הריב"ם ואם הרמב"ן והר"ן מסכימים להריב"ם עי' חידושי רמב"ן ובנמוק"י ועי' בש"מ שם בב"ב ועי' חו"מ סי' ע"ה ובש"ך סק"מ ובהגהות אמרי ברוך האריך שם בזה ואכמ"ל מעתה לענינינו אי נימא דהודאתו גרמה לו והעדאת העד מהני רק למנוע המגו. ודאי דהכא לא שייך לומר האיך מוציאין ממון ע"י כיון דעיקר מוציאין ממון ע"י הודאתו ואם העדאת העד הוי סבה המפסדת לו המגו. לא שייך לומר דמוציאין ממון ע"י וכמו שכתבתי שם בסי' הנ"ל לענין הזמה וכל עיקר החקירה יכול להיות לשיטת הריב"ם דסובר דהעיקר הוא מצד העדאת העד ולשיטתו באמת יהי' ראיה גדולה דמוציאין ממון ע"י ע"א גם אם לא אתא לשבועה מתחילה אלא דידע מתחילה שיהי' חיוב ממון ע"י