עדות ביעקב מ

והשבועה הוי בירור להיפך וכ"ז דאינו נשבע מוציאין ממון ע"י ע"א והכא לענין עובדא דנסכא דר' אבא אם אמר מתחילה אין חטפתי ודידי חטפתי באופן דבעת שבא הע"א להעיד שחטף ידעינן היטב דיתחייב ממון ע"י עדותו אם נקבל עדותו או לא הנה אם נימא כאופן השני דנאמנות העד אלים כל זמן דליכא בירור להיפך ע"י שבועה ודאי דהכא יתחייב ע"י העד אולם אם נימא דנאמנות העד לא אלים וענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא מצד שנתגלגל משבועה בזה יש לספק ודעת הנו"ב דגם להך שיטה [דהגה"מ סובר להדיא כהך שיטה דהיכא דידעינן מתחילה שיהי' חיוב ממון אין אנו מקבלין עדותו] הכא מוציאין ממון דטענתו גרמה לו ואנכי שדיתי נרגא בזה וכתבתי דלכך שיטה י"ל דכה"ג אין מוציאין ממון ע"י ע"א ומעתה לענין ספק הנ"ל אם נימא כאופן השני דמחויי"ש שאיל"מ הוא מצד נאמנות והיכא דאמר אין חטפתי ודידי חטפתי גם מתחילה קודם שבא העד ודאי דמשלם. א"כ אין שום מקום ספק דודאי דאינו יכול אח"כ כשבא העד לחזור ולומר לא חטפתי ולישבע ע"ז דהא הוי מחיוב לפטור וע' חו"מ (סי' פ') בש"ך (סק"ה) לענין אם בטענתו הראשונה נתחייב שבועה ובטענתו השני' רוצה לפטור משבועה וע' (סי' ע"ה סעיף ע') ובש"ך (ס"ק כ"ט ובסי' ע"ע בס"ט ובש"ך ס"ק י"ט) מכ"מ הכא ודאי דחינו חוזר לכו"ע] וכה"ג אינו חוזר וטוען וכ"כ לאופן הראשון אליבא דשיטת הנו"ב ודאי דג"כ אינו יכול לחזור ולטעון כיון דסוף סוף ע"י זה שטען אין חטפתי כו' נתחייב לשלם עתה ע"י העד. וע"כ אינו יכול לחזור ולטעון ולפטור ע"א בשבועה. אלא דאם נניח כסברתי הנ"ל דלהך שיטה אין מוציאין ממון ע"י העד היכא שטען מתחילה חטפתי ודידי חטפתי. בזה יהי' מקום לחקור הך ספק הנ"ל אם יכול לחזור ולטעון אח"כ לח חטפתי. והגם דלכאו' אין כאן מקום ספק כלל דודאי דיכול לחזור ולטעון דהא הוי מפטור לפטור. ואדרבה ע"י טענתו זה יתחייב לשבע שבועה דאו'. אמנם אחרי העיון הוא ספק עצים וחקירה עמוקה דבאמת יתהפך. הדבר כחומר חותם. דאחרי דנניח דגיד הבע"ד לחזור אח"כ ממילא צריך להיות להיפך דאם לא חזר הבע"ד מדבריו ועומד בדיבורו ואומר גם אח"כ אין חטפתי ודידי חטפתי יתחייב הבע"ד לשלם מצד מחויי"ש שאיל"מ דכל הסברא דנימא דאינו משלם הוא מצד שכתבנו דלהך שיטה צריך להיות דהיכא דידעינן מתחילה דע"י העד יתחייב ממון אין אנו מקבלין עדותו מצד דאינו קם מעיקרא לממון. אבל עתה כיון דאמרינן דיש ביד הבע"ד לחזור ח"כ ממילא לא קם כלל לממון כיון דהי' בידו לחזור ואם הי' חוזר הי' מחוייב רק שבועה ואם נחליט דהאמת הוא כן דמתחייב ממון ע"י העד א"כ צריך להיות להיפך דלא יהי' בידו לחזור דהא הוי מחיוב לפטור [אחרי דאמרינן דמתחייב לשלם ואם יחזור יתחייב רק שבועה] וכמו לאופן השני או לשיטת הנו"ב ואם נרצה לאחוז אופן הזה ולהסכים עליו דאין בידו לחזור א"כ ממילא ידעינן מתחילה דמחויוב לשלם עפ"י ע"א וא"כ צריך להיות דלא נקבל עדותו כלל ואם נסכים כן צריך להיות דיהי' בידו לחזור והוי מפטור לפטור ואחרי דבידו לחזור ממילא צריך להתחייב ממון ואחרי דמתחייב ממון צריך להיות דלא יהי' בידו לחזור וחוזרת חלילה ועמוד והתבונן כי היא חקירה נפלאה מאד מאד. כי סותרת ראשה לסופה כי החקירה הזה תוליד שני הפכיים בנושא אחד אשר היא מן הנמנעות ובחקירה הזה עינינו רואות זה וע"כ דבחקירה כזו יש לנו לומר דיגבר אחד על חבירו כמו ד"מ אם נאחז דבתחילה יש לנו לומר דבידו לחזור ואחרי דבידו לחזור ממילא מתחייב ממון ע"י והגם כיון דמתחייב ממון יש לנו לומר דאין בידו לחזור. בכ"ז אולי נימא דאחרי דכבר החלטנו מתחילה דבידו לחזור ואחרי דבידו לחזור ממילא מתחייב ממון ע"י והגם דאח"כ הי' צריך להיות דלא יהי' בידו לחזור שוב לא אמרינן כן וצע"ג ומעתה אם נסכים כן דהעיקר הוא דמוציאין ממון מצד דאנו דנין דיכול לחזור א"כ יתיישב מאד דגם היכא דאמר מתחילה אין חטפתי ודידי חטפתי מכ"מ הרי יכול לחזור ול מקרי מוציאין ממון ע"י וא"ש ד' הגהמ"י

והנה לאשר החקירה הזה היכא דסותרת ראשה לסופה אם ניזל בתר ההתחלה או בתר הסוף היא חקירה גדולה ובתשובותי הרביתי חזון בזה בע"ה והראיתי דמכמה סוגיות יש להעיר כעין חקירה זו ופה בל אוכל להעתיק כולו בכ"ז אפס קצהו אעתיק הנה ביבמו' (דף ח' ע"ב) מסיק כגמ' דהא דרבי יליף מולקח ולקחה לאסור צרות ועריות כוונתו הוא כן דא"כ לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא תרווייהו אסורין וקשה מאד דלפי"ז נימא דגם ח"ל לא יפלו ליבום. דהא אם יש אחת שהיא מח"ל והצרות אין מח"ל ודאי דיש לו לייבם הצרות וכמו דאמרינן בכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה כו' וא"כ ממילא לא קרינן בזה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי כו' דהכא ג"כ ליכא תרי לקוחין ודוח"ל דלרבי באמת ח"ל מדאו' לא רמיא ליבום דזה ודאי דוחק דהא בכל הש"ס נא מצינו אנא דלר"ע דסובר דאין קדושין תופסין בח"ל לא רמי' ליבום. וגם הא רבי לא אמר אלא נאסור צרות ועריות וכמה משנות נשנו בסתמא דח"ל מדאו' רמיא ליבום כידוע. אמנם גם החקירה הזה תחייב שני הפכים דמתחילה נימא דמשו"ה ח"ל לא רמיא ליבום מצד דאפשר בצרה חבל אם נימא דלא אפשר בצרה ממילא רמיא ליבום ואחרי דנחליט דאינו מייבם לצרה ממילא יתחייב דאינו מיבם גם להכשירה א"כ לא שייך לומר דאפשר לקיים שניהם דאדרבה ע"י זה שנאמר דתתקיים מ"ע דיבום אך ע"י צרה יצמח מזה דיבטל לגמרי מ"ע דיבום וזה לא אמרינן ויתיישב בזה ד הרמב"ם דהרמב"ם (בפ"ו מהל' יבום ה"י) כתב שם דין דח"ל ליבום וכתב בסוף דבריו וז"ל לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה נו משום לאו רו משום עשה ואצ"ל שני' ה"ז קלה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותי' מותרות לזר שהרי נפטרו וקשה מאד מדוע נפטרה הצרה הא כפי הדין לח הי' לו לייבם הך דח"ל מצד דאפשר בצרה וכמדומה שכבר העיר בזה בדול"צ ואינו כעת ת"י לעיין בו אבל להנ"ל נימא דמדרבי מוכח דלא אמרינן כן דאל"כ הי' צריך להיות דח"ל לא יפלו ליבום מצד כל היכא דאיכא תרי לקוחין כי' וע"כ דלא אמרינן כן וע' רמב"ם (פ' הנ"ל הי"ד) שכתב וז"ל כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה כלל על בית זה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו לקוחין באיזה מהן שירצה הוא שיש לו עלי' זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפי' מקצתו מבואר דהרמב"ם הסכים ג"כ להך לימוד ומה שנוגע לבאור כל ד' הרמב"ם דהא הוא מוסיף גם על ד' רבי וגם מה שיש לעיין מדבריו בפי' המשניות ומדבריו בענין שישגוג בלאו וכרת הארכתי בכל זה בקונ' מיוחד לא עט האסף פה וע"כ א"ש דלהרמב"ם ליכא למימר דבאמת הדין כן. דא"כ צריך להיות דלא יפלו כלל ליבום. הן אמת דלחד תי' של התוס' שם (בדף ח' ע"ב) בד"ה כל היכא דהכוונה דלקוחין הוא תפיסת קדושין אזל כל זה דהא בח"ל לא שייך זה אחרי דקדושין תופסין. אמנם לתי' הראשון של התו' וקשה דהא בתירוץ הראשון אינם סוברים כן ומשמע דהתו' הסכימו דהעיקר הוא כתירוץ הראשון דשם (בדף ט' ע"א) בד"ה והרי הקשו בתוס' מדוע אמרינן דלר"ע דסובר אין קדושין תופסין בח"ל ח"ל לא רמיא ליבום מדוע לא נימא דליתי עשה ולידחי ל"ת ומעתה אם נימא דמסכימים העיקר כתי' האחרון משום תפיסת קדושין יתרצו כפשוטו דר"ע סובר כרבי וא"כ בח"ל לשיטתו ליכא תרי לקוחין דהא אין קדושין תופסין וע"כ דסוברים ומסכימים דהעיקר הוא כתירוץ זה. מצד דנתרבה מיבמתו. וח"ל ג"כ אתרבי וע"כ הקשו שפיר אבל לאידך תירוצם אין כאן שום קו' דיש לתרץ כנ"ל ובאמת אנכי בחדושי העירותי לתרץ כן דר"ע סובר כרבי והארכתי