עדות ביעקב ג

ועי' יו"ד (סימן קכ"ז) ובש"ך ובט"ז. ועי' חו"מ סימן ל' בש"ך סקי"ג ועיי"ש באחרונים ועיי"ה במח"א הל' עדות סט"ז

הנה נתבאר לנו מכל הנ"ל דבמלתא דעל"ג ממש מהימן ע"א מדאורייתא וע"כ י"ל דגם נאמנות דשני עדים הוא דווקא שיהי' סניף לזה מצד דעי"ג. אלא היכא דהוי על"ג ממש מהימן גם ע"א והיכא דלא הוי על"ג ממש לא המין ע"א אלא דווקא ב' עדים דגם על"ג כזה מאלם נאמנות דעדות יותר אבל היכא דליכא כלל הפרט דעל"ג לא מהימני גם ב' עדים ואם כן ודאי די"ל דזהו הטעם דבעינן עשאי"ל בכדי שיהי' צד דעי"ג בהעדאתם

ועפי"ז אמרתי דבר נפלא לתרץ ד' הרמב"ם (בפ"ד מהל' קה"ח ה"ב) עיי"ש שכתב שאפילו קדשו ב"ד את החודש ונמצאו זוממים כו' ועיי"ש במפרש שכתב דהוי מלתא דעבידא לגלויי יעוי"ש בלח"מ שהקשה ע"ז כמה קושיות. והעיקר נתעצם בקושיות אלו דהלא זה לא מקרי על"ג. וגם אם באמת הוי על"ג א"כ יתחייב שיאמן אפי' ע"א אמנם לדברי הנ"ל יתיישב כמין חומר דבאמת ענין דעל"ג הכא לא הוי על צד הוודאי רק דיכול להיות שיתגלה [והיינו עפ"י חשבון וכדומה] וא"כ הוי זה מען דעל"ג דהזמה כמשג"ת וע"כ מהני זאת רק בשנים אבל בעד שאמר קדשו ב"ד את החודש דהוי על"ג ממש מהני אפי' בע"א וא"כ מיושב כל קושיותיו וי"ל עוד דמשו"ה ליכא הכא בהזמה דעיקר פרט דהזמה הוא כדי שיהי' על"ג. והכא דעל"ג בלא"ה לא בעינן עשאי"ל וכדרשתם אתם אפילו שוגגין כו' עיי"ש במפרש ובלח"מ ודו"ה כי לדעתי הוא נכון

אברא דבעיקר הדבר שכתבתי דמשו"ה בעינן עשאי"ל בכדי שיהי' על"ג. יש עוד לדקדק דהא זה הטעם יספיק לן לבאר דמשו"ה בעינן שיהי' משכחת בעדות אופן דיהי' בהזמה וכמו דמשו"ה בעינן דו"ח משום דאל"כ לא משכחת כלל הזמה ע"ל בסי' י"ז אבל מדוע מעכב גם דיהי' בעונש הזמה והלא מכ"מ מוכח דהגם דמשכחת עצם הזמה אך כיון דלא יענשו בעונש הזמה מיקרי ג"כ עשאאי"ל עיי"ה בסנהדרין (דף מ"א ע"א) ובכ"מ ואולי אם נימא כפי שצדדתי לקמן (בסי' כ"ח) דנאמנות דע"ז ועונשם אגודים זב"ז א"כ יתיישב דממילא היכא דלא יענשו לא יאמנו המזימין אמנם באמת אין זה מוסכם עיי"ה לקמן (בסי' הנ"ל ובסי' י"א) והנראה ל מר דהכא לא יספיק לאלם העדות במה דיכול להיות שיתוודע דהעידו לשקר אלא דכל עוד דלא ידעו דיענשו לא יפחדו להעיד לשקר דהנה הסברא דע"א נאמן במלתא דעל"ג הוא מצד דאמרינן דאדם חושש דאולי יתגלה שלא כדבריו ויהי' לו בזיון [דשם לא יהי' עונש] והנה זה ודאי די"ל דיותר חש האדם על העונש מעל הבזיון אמנם שם [בע"א] דודאי יתגלה חושש גם מצד בזיון אבל הכא [בעדים[ דהוי רק ספק י"ל דמשום ספק בזיון לחוד לא יחושו כלל אם לא שיהי' מצורף החשש דעונש ג"כ [ובלתי זה לא הוי אפילו שום סניף]

הן אמת דלכאורה יש לדחות זאת. דהלא באמת יש בזה הפרט אם אדם חש מעונש יותר מעל בזיון] מחלוקת כמו דאיתא בסנהדרין (דף מ"ה ע"א) ובסוטה (דף ח' ע"ב) מ"ס בזיוני עדיף לי' מצערא ומ"ס צערא כו' א"כ מבואר דיש בזה מחלוקת. וע' כתובות (דף ע"ז ע"א) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו' אזל ר"א אמרה לשמעתא קמי' דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר כו' וע' רא"ש (סי' י"ט) דמשמע דעיקר החשש הוא דמצד הבושה לא תבא לבד ויחסר לה מזונות. ועד"פ י"ל דיתלה במחלוקת דר"י וחכמים הנ"ל מסוטה וסנהדרין דאם נימא דיותר יסבול אדם בזיון מצער א"כ ודאי דלא יחסר לה מזונות [ומשו"ז דיהי' לה בזיון אין כופין כו' דסוף סוף יש לה ממנו כל המוטל עליו ליתן לה וכן מוכח מד' הרא"ש הנ"ל] אבל אי נימא דאדם יבחור לסבול צער מבזיון א"כ י"ל דיחסר לה מזונות והנה בעירובין (דף מו) ובירושלמי (פ"ג דתרומות ה"א) סובר שם ר"י דר"מ ור"י הנ' כר"י ורב סובר שם בעירובין דליתנהו להני כללא וע"כ י"ל דרב לשיטתו וא"כ י"ל דהלכתא כחכמים וממילא יגיע לה חסרון מזונות אבל שמואל סובר כהנך כללי [ועיי"ה בב"ב (דף קנ"ג ע"ב) ברשב"ם ד"ה ת"ש ואע"ג דאמר ר"י הל' כרשב"ג כו' שמואל ל"ל האי כללא כו' הלכך כל כללות שבגמ' כו' וכן ר"מ ור"י הנ' כר"י כולהו קיי"ל הכי כו' יעוייש"ה] והל' כר"י [וע' שבת (דף קכ"ד ע"ב) מה שהביאו הראשונים בשם ר"צ גאון וע' פ"ט דפרה בתויו"ט והגם דהרי"ף והרא"ש דתו דבריו בכ"ז יש שקיימו דבריו ובחידושי לברכות (דף כ"ז ע"א) פירשתי שם כל הסוגיא דהתם אמר ר"כ הל' כר"י הואיל ותנן בבחירתא כ ותי' כו' פירשתי זאת עפ"י דברי ר"צ גאון ואכמ"נ] וא"כ לא תסבול צער דתלך לב"ד ולפי"ז הא דמובא שם בכתובות דר"י סובר כרב נימא דאמוראי אליבא דר"י וכמש"כ במק"א דבהרבה כללים דנאמרו בעירובין פליגי אמוראי אליבא דר"י [יעד"פ נימא דעיקר אמר אכסוה שערי לאלעזר דאלעזר יש לו לפסוק כהנך כללי דעירובין אבל על רב לשיטתו ל"ק וע"כ כי קאמר משמי' דר"י אמר ע"ד אכסוה כו' פי' דלפי"ז לר"י ודאי דלא יתכן כן דאיהו בעצמו סובר הנך כללי] אלא דלפי"ז יקשה פסק ההלכה ונהי נמי דבגוף הדבר דפסקינן שם כחכמים נ"ק הגם דנימא דמאן דסובר ר"מ ור"י הל' כר"י הוא גם היכא דחכמים חולקין על ר"י [וכדעת רצ"ג] בכ"ז י"ל דאנן לא פסקינן בזה כר"י אלא דגוף ההלכה יקשה דאחרי דשם פסקינן כחכמים והכא פסקינן כשמואל [ואולי נימא דיהי' מזה סמך להני דפסקינן הכא כרב עייש"ה ברא"ש וע' באחרונים באה"ע (סי' קנ"ד ס"ג)] ואולי נוכיח דטעמייהו די"ל דבכ"ז לא יגיע לה חסרון מזונות גס אם לא תלך לב"ד וע"כ יתיישב מאוד הא דהרמ"א מסיים שם באה"ע סי' הנ"ל וכן איש שרגיל לכעוס כו' כי עי"ז אינה זנה כו' ומשמט דזה הטעם דא"ז בעצמו מספיק ויקשה הא שם הוי ג"כ זה החשש ובכ"ז אין כופין ולהנ"ל נימא דשם תפסינן דלא יבא לזה אבל באמת היכא שיש לבוא לחסרון מזונות חיישינן והאחרונים חלקו על הרמ"א ובתשובה שכתבתי בשנת תרכ"ח בהיותי עוד בזאמוט ובא לפני עובדא אחת אודות איש ואשתו שכפי הגבי"ע הבעל הוא רע בטבעו עד אשר אי אפשר לאשתו לאכול ולשתות גם פ"א בלתי קללות וחרופים וגדופים וכ"פ תסבול חרפת רעב בכדי שלא יקללה ויחרפה ובאו לד"ת כתבתי בזה תשובה גדולה ובארתי שם כל הפרטים האלו הנוגעים לבירור סוגיא דכתובות הנ"ל

נחזור לעניננו דמבואר דיש מחלוקת בזה אם צערא עדיף לי' או בזיוני וא"כ הכא י"ל ג"כ דיתלה במחלוקת הנ"ל ולכאו' יש עוד לעיין בעדות ממון דהעונש הוי עונש ממון [דהלכתא כחכמים במכות (דף ד' ע"א)] אם זה נקרא צערא דגופא עד אשר נוכל לומר דתליא במחלוקת הנ"ל אולם כבר דברתי אודות זה בתשובה שכתבתי בשנה העברה אודות עו"ג אחד שמכר לישראל ביתו אשר לא הי' מכורה לו עוד וכתב בשטר כשאקחנה מכורה לך ונתן לו השטר והעו"ג לקחה ואח"כ לקחה ישראל אחר מהעו"ג ובאו שני הלוקחים ם לד"ת (כי כן השוו אשר סומכים ע"ז אם עפ"י ד"ת הוי קנית הראשון קנ' אזי יניח בשני ואם לאו להיפך] וכתבתי אז בזה תשובה ארוכה דעיקר הי' שם לעיין עפ"י ד' בעה"ע דתפיס שטרא מהני וכמו דאיתא בחו"מ ברמ"א (סי' ר"ט ס"ד) והאחרונים האריכו שם. ואנכי החילותי שם להתחקות על שירש הדבר בהא דיבמות (דף צ"ג ע"א) אמר ר"נ ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ובב"מ (דף ס"ו ע"ב) מוכח דהטעם הוא משום מחילה בטעות יעויי"ש בד' רש"י וחקרתי היכא דאין לדין מצד מחילה דידעינן היטב דבתחילה לא ידע דיש לו נחזור או דלא הי' בידו לחזור מצד דוחק הכסף וכמו דתחילת המכירה הי' מצד דזוזי אנסי' וחקרתי ג"כ מדוע לא אמר סתם היכא דבא לידו ולא בתורת תפיסה אלא מרצונו ובכ"ז לא הי' אז קנין מספיק עד אשר בהכרח לן לצרף קנין הראשון וא"כ ג"כ יש לחקור חקירה זו והארכתי אם כה"ג צריך קנין מחדש ואם חל הקנין הראשון והבאתי מאונאה ועוד כ"מ וחקרתי על הנ"מ שבין שיטת רש"י לתוספות וחקותי על עצם סברת התו'.