עדות ביעקב לח

אבל עדיין צריך תלמוד בהאי גוונא דראו כאחת אלא דלא העידו כאחת. דהא שם בסנהדרין הוזכר תרי מיני ע"מ באופן דהי' מיוחד בעת הראי' ובאופן דהי' מיוחד בעת ההגדה אבל הראי' ה' כאחת. ובעדות מיוחדת דראי' איכא תרי גווני. ובד"נ לא הוזכר המין עדות מיוחדת דראי' אבל עדות מיוחדת דהגדה אכתי צריך עיון דלא מצינו בגמ' להדיא דבר זה ולבאר דבר זה אקדים מה דלכאורה רציתי ליישב בעיקרא דהך קושיא שהקשיתי בעדות מיוחדת (דאיך כשר ע"מ כיון דהעד הראשון כיון אך לשבועה א"כ הוי עשאאי"ל ומדאו' ודאי דבעינן בממון עשאי"ל]. ורציתי לומר דיתיישב שפיר דהנה הגמ' קאמר שם דפליגי דמר סבר ע"א כי אתא לשבועה אתי לממונא לא אתי ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא מצרפינן להו ה"נ מצרפינן להו. והנה פשטות הגמ' משמע דבזה פליגי דמאן דסובר דמצרפינן משום דסובר דע"א כי אתא לממונא קח אתי. אבל זאת מודו כו"ע. דאי הייתי אומר דע"א כי אתא לשבועה קא אתי לא הייתי מצרף כיון דזה [הראשון] בא לחייב שבועה וזה [השני[ בא לחייבו ממון. וזאת כוונתו דקאמר אטו כי אתא בהדדי כו' דמכריח מזה דבאמת אמרינן דע"א כי אתא לממונא קא אתי ומשו"ה מצרפינן. אמנם באמת צריך להתבונן בזה באיזו סברות פליגי דהא זה סוברים כו"ע דע"א אינו מחייב אנא שבועה. ואם אינו נשבע משלם. וא"כ מאי שייך לומר אי לשבועה קא אתי אי לממונא קא אתי וכן יקשה בהא דבשבועות (דף ל"ב ע"א) מפרשינן דמחלוקת אי משביע ע"א חייב או פטור תליא בזה אי ע"א לשבועה קא אתי או לממונא דמאן דסובר דמשביע ע"א חייב סובר דע"א לממונא קא אתי ומאן דסובר דמשביע ע"א פטור משום דסובר דלשבועה קא אתי והכא ג"כ הדבר פלא כיון דאמרינן דבעינן דוקא תביעת ממון ומה דיכול לבא לידי ותביעת ממון זה לא הוי בכלל שה"ע דנימא דחייב ע"ז קרבן שבועה [דהא לטעם זה ע"כ דכו"ע סוברים דדהגל"מ לאו כממון דמי ודו"ק] וא"כ מאי מהני הא דאמרינן דע"א לממונא קא אתי סוף סוף אם ירצה לישבע הרשות בידו לישבע נגד העד ויפטור מלשלם ועל פי' רש"י ז"ל שפי' דדריש ע"א קם לממון כבר הקשו הראשונים ז"ל ובאמת הוא דוחק גדול וע"כ דז"א וא"כ קשה כנ"ל ואם נימא דכה"ג חייב כיון דיכול לבא לידי חיוב ממון. א"כ אף אי נימא דלשבועה קא אתי נמי יהא חייב דהא ודאי אף אי נימא דלשבועה קא אתי מכ"מ ודאי דאם לא ישבע חייב לשלם ובאמת משמע דבהך לישנא סוברים כו"ע דדבר הגול"מ לאו כממון דמי וא"כ צ"ל באמת דפטור לכו"ע גם זאת היא קושיא גדולה וגם הקושיא מהא דסנהדרין היא קושיא רבתי בפשט הפשוט ומהראוי לשום לב עליהם. ולבאר היטב ענין זה הנני מוכרח לברר ענין נאמנות דע"א בממון וממילא יבואר סוגיות הנ"ל וטעם מחלקותם. וכבר דברתי לעיל (בסי' ד') מעט בזה ויעדתי שם לבאר בסימן זה ענין זה ואשר נדרתי אשלם בגוף הדבר דדיינינן מחויי"ש שאי"ל משלם יש לעיין הרבה דכיון דאמרינן דע"א אינו קם לממון א"כ האיך מוציאין ממון ע"י אחרי דמחלטינן דנאמנות של ע"א לא אלים כ"כ להוציא ממון וכמעט דהך ענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא מנגד לזה דלא יקום ע"א כו' ומהראוי להתחקות ע"ז אמנם היתר דבר זה י"ל עפ"י שני אופנים אופן הראשון י"ל דבאמת אין כח ביד העד לחייבו ממון. דענין נאמנות להוציא ממון הוא רק ע"י שני עדים וע"א מאמינים לו רק לענין שבועה דכח הנאמנות שלו אלים רק להוציא שבועה מהנתבע ולא ממון והא דאמרינן מחויי"ש שאינ"מ הוא מצד זה הסברא כיון דמתחילם החזקנו עדותו לענין שבועה ממילא גם אם אח"כ יתגלגל מזה חיוב ממון מוציאין ג"כ. והוא כמו שבארתי לקמן (בסי' ל"ג) באורך לענין אין הולכין בממון אחר הרוב דהוא דוקא אם יש לנו עתה לדון הרוב לענין ממון אבל היכא דכבר אתחזק הך רוב לענין שארי דברים אז גם אם יצמח מזה אח"כ חיוב ממון לא פלגינן שוב הך דבר ועיי"ש שהבאתי בזה ד' הרמב"ם שכתב דכיון דנתחזק מתחלה ע"י ע"א שזו חלב אז הורגין ומלקין אח"כ ע"ז והיינו כיון דלענין זה יש לו נאמנות כל עוד אשר אינו נוגע זה למיתה וא"כ אז הוכרחנו לקבל עדותו לאמת. ממילא גם אם אח"כ יולד מזה חיוב מיתה מכ"מ לא מבטלינן עדותו דמעיקרא אתרי דמתחילה הי' לנו לקבל עדותו ושוב לא מבטלינן עדותו וכ"כ ברובא ובעוד כמה דברים עיי"ש שהרחבתי הדבור בזה בכמה ענינים שונים ועיי"ש שהוספתי לומר דזהו גם הענין דדרכי' דרכי נועם המוזכר ביבמות (דף פ"ו ע"ב) והיינו כיון דמתחילה הי' הדין כן ממילא לא נשתנה גם אח"כ הדבר כי הוא אחד מכללי התורה אשר הענין החדש שנתחדש אח"כ מה דמתחילה לא הי' לו לידע אינו עושה שום שינוי לזמן הקודם. ודברתי באורך בגדרי דאונס ושוגג ובענין דע"א באשה ובררתי כמה ענינים מחודשים בזה בעז"ה הכל בדרך נכון וע"כ י"ל דהא דאמרינן הכא מחויי"ש שאיל"מ הוא ג"כ מצד זה הסברא כיון דלשבועה אנו מאמינים לו ע"כ גם אם אח"כ נתגלגל מזה חיוב ממון ג"כ לא מבטלינן עדותו וכנ"ל אולם לפי"ז י"ל דכ"ז הוא דוקא היכא שמתחלה לא ידענו דיצמח מעדותו חיוב ממון אבל היכא שידענו מתחלה דמהך העדאתו יסתעף חיוב ממון י"ל דאין אנו מקבלין עדותו כלל כמו שכתבתי לקמן (בסי' ל"ג) לענין רובא וע"א דהוא דוקא אם בעת שקבלנו עדותו לא הי' לפנינו ענין חיוב מיתה אולם אם כבר אכל אחד זה והעד בא להעיד דהוא חלב אין אנו מקבלין עדותו כלל וכן כתבתי שם לענין רובא יעויש"ה וא"כ ה"נ כן אם מתחלה ידענו דיהי' חיוב ממון אין אנו מקבלין עדותו כלל וכ"ז הוא לפי כך אופן דענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא מצד גלגול היינו דמעדותו דשבועה נתגלגל חיוב ממון אמנם י"ל עוד אופן אחד והיינו די"ל דבאמת יש בכח נאמנות דע"א לחייבו ממון. וענין השבועה הוא בירור כזה דמהני נגד העד ומהני רק נגד ע"א ולא נגד ב' עדים. דהא ב' עדים אלים הנאמנות שלהם כמו מאה. וכמו דאמרינן תרי כמאה ובע"א לא אמרינן כן כ"כ ענין בירור דשבועה מהני רק נגד ע"א ולא נגד ב' עדים וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת סגי נאמנות העד לממון אלא דשבועה הוי בירור להיפך אבל כל עוד דליכא בירור להיפך ממילא מחוייב לשלם עפ"י דברי העד וזהו הסברא דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ. ולפי"ז י"ל דגם היכא דידעינן מתחילה שיהי' חיוב ממון כמו בחשוד וכדומה מכ"מ מקבלין עדותו. והכוונה דאינו קם לממון הוא מצד דהיכא דיכול לשבע ורוצה לשבע נאמן בשבועה אבל היכא דאינו יכול לשבע מהני עדותו גם להוציא ממון הנה נתבאר לנו דיש לומר בזה הני שני אופנים הנ"ל והוא נ"מ גדולה לדינא כנ"ל

והנה לכאו' עלה בדעתי להביא ראי' גדולה דהעיקר הוא דאין לו נאמנות בעצם ומחויי"ש שאיל"מ הוא רק מצד שנתגלגל משבועה לממון. הנה התו' בב"ק (דף מ"א ע"ב) בד"ה מודה כתבו וז"ל ונראה דכוי מצי למיפרך על עד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע כו'. ומוכח דסוברים דאם ע"א מחייבו קנס והוא מכחישו חייב שבועה ובחידושי שם הארכתי הרבה בד' התוס' האלו והבאתי ד' הירו' דשבועות דפריך והרי קנס דמוכח דסובר דע"א בקנס אינו מחייב שבועה. והתו' בעצמם כתבו בריש פ' שור שנגח את הפרה בד"ה דאפילו דלא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ גבי קנס יעויי"ש דמוכח מדבריהם דפטור משבועה אך באמת יש לחלק בין מודה במקצת לע"א. והסברא כתבתי שם די"ל כן. דעיקר הסברא דלא ישבע על קנס הוא מצד דגם אם הי' מודה הי' מיפטר. וע"כ לא שייך שבועה ע"ז. וע"כ י"ל דזה שייך במודה במקצת דכל הסברא דמודה במקצת חייב שבועה הוא מצד והאי בכולה בעי דלכפרי' כו' והכא לא שייך לומר כן והגם דהכא ל"ש לומר גם הקו' דמפני מה אמרה תורה מודה כו' והיינו מצד דהוי משיב אבידה והכא ל"ש דהוי משיב אבידה. כיון דגם אם הי' מודה הי' מפטר וכ"כ ל"ש לומר מגו דמה הי' מרויח. אולם הכא יקשה להיפך דאם נימא דהקו' הוא מצד מגו.