עדות ביעקב לז

קושית התוס' אך על מלתא דר"נ [כתבתי זאת הגם דפשוט הוא יען כי ראיתי בס' אחד מגדולי המחברים שנתקשה בזה למה לא מקשה התוס' הך קושיא בסנהדרין ונשאר בצ"ע וימחול ע"כ הרמה ששגה בזה כנ"ל] וע"כ דמוכח דלא נכלל בדברי ר"נ דאיכא מיעוט דבד"מ כש ע"מ ופשטות הדבר מורה כן דבאמת היכא נרמז בקרא מיעוט דבד"מ לא וע"כ דכוונתו דבקרא לא נרמז ד"מ משום דהקרא קאי אך בד"נ וממילא נשאר ד"מ על סברא החיצונה ומועיל בו ע"מ אבל הא קשה מאוד דהאיך פריך ר"ז על מלתא דר"נ ומשמע מדבריו דסובר דגם כה"ג פסול ע"מ בד"מ וז"א וכנ"ל

האומנם באמת יש בהך סוגין עוד דקדוק עצום דהנה הכא נשאר מלתא דר"נ דאמר ע"מ כשר בקושיא וא"כ הי' צריך להיות הלכתא כר"ז דע"מ פסול ובאמת כל הראשונים והאחרונים תפסו להלכתא כר"נ הן אמת דאיכא הרבה פוסקים דסוברים דהיכא דנשארו בגמ בקשיא לא הוי פרכא בכל וכל ומכ"מ י"ל דהלכתא כן אבל הא להיפך איכא הרבה פוסקים דסוברים דהיכא דנשאר בקשיא הוי קושיא ולא פסקינן כן והכא נשאר בקשיא ופסקו כולם כן וע"כ נ"ל לומר דעיקר הדבר הוא כן דודאי דרב זוטרא יודה דהלכתא כר"י בן קרחה דכשר אלא דל"ש לחלק בין ד"מ לד"נ וזה מביא ראי' דהא מהך מתני' מוכח דגם בד"מ פסול ע"מ וע"כ דאיכא תנא דסובר דגם בד"מ פסול ע"מ וע"כ נימא דאתיא כרבנן דפליגי על ריב"ק (ולא נחלק בין עדות מיוחדת דהכא להתם] וא"כ עיקר כוונת רב זוטרא דהקשה על ר"נ דרוצה לומר דבע"מ כזו כו"ע סוברים דמהני בד"מ וע"ז מביא ראי' דע"כ דפליגי גם בזה אבל להלכתא י"ל דהלכתא כריב"ק וכשר וז"ב וא"כ לפי שכתבנו עיקר המחלוקת דר"נ סובר לחלק בין עדות מיוחדת דהכא לע"מ דסנה' ור"ז סבר דשוים הם וממילא אתיא הך מתני' כרבנן דפליגי על ריב"ק אבל להלכתא סובר כריב"ק דגם ע"מ כזו כשר וא"כ הא דאנן פסקינן להלכתא דע"מ כשר בד"מ י"ל דהוא כר"ז [אבל זה שהאחרונים כתבו דהוא כ"ש הך ע"מ דמכות מע"מ דסנהדרין ודאי דהוא דלא כהלכתא דהא לפי מש"כ ע"ז גופא קאי הך קשיא ואולי יסברו הנך אף ד שארו בקשיא מכ"מ הלכתא ג"כ כן וכנ"ל]

אמנם עדיין לא מתיישב שפיר. דהא לפי מש"כ באמת מאן דפוסל בהא דסנהדרין ע"מ ע"כ דסובר דע"מ כזה כשר. א"כ ר"ז דרצה לומר דמהך מתני' יהי' מוכח דגם ע"מ כזה פסול ע"כ דיסבור משום משפט אחד. וא"כ צ"ל בכל הפרטים ד"מ וד"נ שווים ובאמת אינו כן ואולי נימא דר"ז יסבור דטעמא מאן דפוסל ע"מ בסנהדרין הוא מקרא דראה או ידע דבעינן דשתים יהי' נראה כאחד ונימא דר"ז סובר דבזה נכלל ג"כ דווקא שיראו זא"ז דסתם שנים רואים זא"ז אבל לא דיליף ממשפט אחד אבל הדבר דחוק ולפי מש"כ דטעמי' של ר"ז דיסבור משום דיליף ממשפט אחד הי' אפשר לומר עד"פ דר"נ לשיטתו והוא דהא באמת יש להקשות דניליף ממשפט אחד דע"מ בד"מ פסול וכקושית התוס' וע"כ דמשו"ה לא ילפינן משום דהתורה גלתה דלא נילוף לענין עד אחד משום דהא בממון מועיל ע"א וכמו שכתבו בתוס' שם בד"ה בדיני והנה באמת בהא אי נימא דע"א מיקרי דמועיל לממון בהא דמחייב שבועה. י"ל דתליא אי הגל"מ כממון דמי דהא גורם לממון ודאי דהוי דהא יכול להיות שלא ישבע וישלם וא"כ י"ל דר"נ אזיל לשיטתו דסובר דהגל"מ כממון דמי ולפי דברי הראב"ד והבעה"ת דסוברים דגרמי הוא מגדר דהגל"מ ועי' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י) ועי' ב"ק ודף קט"ז) דמשמע דר"נ דאין דינא דגרמי אמנם באמת הרבה חולקים ע"ז ואכמ"ל] ור"ז אפשר דפליג וסובר דלא הוי כממון ומש"ה שייך למילף ממשפט אחד דע"א אינו מחייב ממון דדהגל"מ לאו כמ"ד ועיי"ה שבועות ודף ל"ב) וגם י"ל דתליא אי לשבועה קא אתי אי לממונא קא אתי היינו דאי נימא דלממונא קא אתי [ע"א] א"כ בזה דמצינו דע"א מחייב שבועה דמי כאילו מחייב ממון וממילא ליכא למילף בד"מ דע"מ פסול מד"נ כיון דע"כ חלוק ד"מ מד"נ בזה כיון דע"א מהני בד"מ (דמה דמהני ע"א שבועה דמי לפי"ז כאלו מהני לממון] אבל אי נימא דלשבועה קא אתי א"כ שייך לומר דנילוף ממשפט אחד ד"מ מד"נ דגם בד"מ נוכל לומר דע"מ פסול להוציא ממון] ואי הא בד"מ אכתי מהני ע"א לשבועה אמנם לפי"ז יש לחלק שבועה מממון ובהיות כן י"ל דר"נ סובר דפ"א לממונא קא אתי [ומשו"ה ליכא למילף ממשפט אחד כנ"ל] ור"ז סובר דע"א לשבועה קא אתי [ושייך למילף ד"מ מד"נ ממשפט אחד וכנ"ל] ולפי"ז מוכח דר"נ סובר דלממונא קא אתי דאל"כ נילוף ממשפט אחד]

ובהיות כן נרויח מזה דבר אחד עד"פ והוא דנחליט כן דאי נימא דמאן דפוסל בסנהדרין ע"מ הוא מצד הסברא דאמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד כו' ודאי דע"מ כה"ג היכא דהי' בעת אחד אלא שלא ראו זא"ז] כשר וכמשכ"נ אבל אי נימא דילפינן מקרא י"ל דגם ע"מ כה"ג ג"כ פסול [ולא כמו שכתבתי בראש דברי אלא כמשכ"ל אליבא דר"ז והנה בגוף הדבר אי יש לילוף מקרא דוהוא עד דע"מ פסול או לא י"ל דתליא בזה המחלוקת אי משביע ע"א חייב או פטור דהא כשילפינן מקרא דוהוא עד דע"מ פסול הוי ההוכחה כן דהא ודאי דהקרא הזה קאי בשני עדים כיון דשה"ע ליכא בע"א וא"כ למה כתב בקרא לשון יחיד וע"כ להורות דע"מ פסול בממון [ועייש"ה ברש"י בסנהדרין דף ל' ע"א בד"ה והוא עד]. וא"כ ממילא מוכח דאי נימא דמשביע ע"א ג"כ חייב אזל כל ההוכחה מקרא וע"כ דלמאן דסובר משביע ע"א חייב יפרש דידעינן מסברא דע"מ פסול] והנה הא אי משביע ע"א חייב תליא [לחד לישנא] אי ע"א לממונא קא אתי או לשבועה קא אתי ועיי"ה בשבועות (דף ל"ב ע"א ולפ"ז א"ש מאוד דר"נ הא סובר ע"כ דלממונא קא אתי ([דאנ"כ הא יש לילוף ממשפט אחד וכנ"ל] וכיון דסובר דלממונא קא אתי מוכרח לדידי' דמשביע ע"א חייב וליכא למילף מקרא דוהוא עד דע"מ פסול וע"כ דיליף מסברא ומסברא לא ידעינן ע"מ כזו אבל ר"ז י"ל דסובר ע"א כי אתא לשבועה קא אתי וממילא משביע ע"א פטור ויליף ע"א מקרא דוהוא עד וממילא מוכח דגם ע"מ כזו פסול והא לפי מה שבארנו ע"כ דסובר ר"ז דע"א לשבועה קא אתי. וא"כ בלאו הך טעם דיליף ממשפט אחד ג"כ יש ליפסול לשיטתו והוא דבר נחמד עד"פ אבל לקושטא דמלתא יש לדחות בכמה גווני ולא רציתי להאריך בזה. עוד י"ל עד"פ דתליא מחלקותם אי חשוד מדאו' פסול לשבועה לפי שבארתי לקמן (בסי' מ"א) דאיכא בזה מחלוקת] ונימא כן דכו"ע סוברים דע"א לשבועה קא אתי וא"כ שייך למילף ד"מ מד"נ ממשפט אחד. אלא דבאמת משכרת גם דע"א מהני לממון כמו בחשוד דע"י העדאת העד נתחייב הבע"ד ממון אמנם זה תליא אי חשוד מדאו' אינו יכול לישבע וע"כ י"ל דפליגי בזה דר"ז סובר דחשוד הוא אך מדרבנן וא"כ מדאו' לא מהני ע"א לממון [דעתה קאימנא דכו"ע סוברים דע"א לשבועה קא אתי] ומשו"ה יש ליליף ד"מ מד"נ אבל ר"נ סובר דחשוד מדאו' אינו יכול לישבע. וא"כ מצינו דע"א מהני מדאו' לחיוב ממון ומשו"ה ליכא למילף ד"מ מד"נ ממשפט אחד וכתירוץ התו'. וג"ז יש לדחות בכמה אנפי. וביותר לפי משכ"ל בסי' הקדום דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה. א"כ י"ל דגם לענין זה יש לו דין שבועה דאמרינן דהעד לא חייבו אלא שבועה ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ [בעת גמרי כל זה מצאתי שרבינו הריטב"א במכות העיר מעט מזה הקושיות שהקשיתי לעיל]

אחרי התבאר לנו כל אלה מהראוי לנו לחקור עוד חקירה אחת קודם שנבא לביאור דברינו הנצרכים לעניננו והוא דהנה בד"מ קא חשיב שם בסנהדרין תרי גווני ע"מ היינו באופן דשניהם לא ראו כאחד וגם באופן דלא הגידו כאחד ובד"נ לא נתבאר אלא הך גוונא דלא ראו כאחת