עדות ביעקב לו

פליג בהא דהא להך לישנא דאמרינן דבקראי פליגי מפרשינן דמאן דסובר דאין מצרפין משום דיליף מקרא דוהוא עד או ראה או ידע כו' דאפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד שיראו שניהן כאחד והנה זה הקרא קאי ודאי בד"מ דהא קרבן שבועה דשבועת העדות ליכא אלא בתביעת ממון וכמו דאיתא בשבועות ודף ל"ב) ולפי"ז ממילא בד"נ דליכא ראי' מקרא י"ל דמודה דכשר ואף אי נימא דזה ידעינן מסברא החיצונה כיון דבד"מ פסול ע"מ כ"ש בד"נ דפסול ע"מ [כיון דעתה לא קאמרינן דפסול דע"מ הוא מחמת סברא דנימא כיון דזו הסברא לא שייך בד"נ ממילא כשר בד"נ ע"מ כמש"ל אלא דמקרא ילפינן אך דהקרא קאי אך בד"מ לפי"ז שפיר י"ל דד"נ ילפינן במכ"ש מר"מ] אבל לפי"ז י"ל דמאן דמכשיר בד"מ מכשיר ג"כ בד"נ וא"כ הדקל"ד דבאיזה אופן סתם רב למילתי' דמשמע דליכא שום חולק דהא אם יוקים רב דבסברא פליגי א"כ יהי' הך דינא שלו דלא כחד ואי יוקים דבקרא פליגי א"כ תליא במחלוקת מימרא דילי' והאיך סתם רב דבריו: והיא קושיא גדולה וחמורה

אולם בעיוני בזה ראיתי דיש לתרץ זאת והוא די"ל דרב יפרש כן דאדרבה בד"נ כו"ע מודו דע"מ פסול ומשום הך קרא דלא יומת עפ"י ע"א אמנם משם ליכא ראי' בד"מ לא להכשיר ולא ליפסול [אף אם נימא דלא כרב זוטרא דמכריח מהך קרא דבד"מ כשר. אבל לכה"פ הא זה ודאי דליכא למילף מד"נ לד"מ ולפי שאבאר לקמן גם מימרא דר"ז מתפרש כן] וא כ ממילא נשאר בד"מ על סברא החיצונה או על למודים אחרים ומשו"ה א"ש הך סוגיא דסנהדרין אליבא דרב דהיינו מאן דמכשיר שם בד"מ משום דליכא לדידי' בד"מ לא סברא החיצונה לפסול ע"מ ולא קרא אבל מכ"מ בד"נ נשאר על מקומו דע"מ פסול מהך קרא שהביא רב וגם מאן דמפסיל שם ע"מ מסברא או מקרא דלא שייך מה"ט ליפסול בד"נ מכ"מ פוסל בד"נ אחרי דבד"נ איכא קרא בפ"ע

אבל אי קשיא הא ק"ל בהא דר"נ ור"ז פליגי להדיא בד"מ בע"מ. והא ודאי קשה דמה יענו לזה. דהא באמת פליגי בזה תנאי להדיא בכ"מ והלא בהרבה מקומות מצינו דמקשינן כן דהיכא דתנאי פליגי לא שייך ליפלוג אמוראי בזה גופא והוא דקדוק גדול ותמיהא רבתי ועוד אפי' אם נרצה לסבול הלחץ הזה ולומר דר"נ ור"ז יפלגו במחלוקת דריב"ק ורבנן [אחרי אשר דאין לנו דרך אחרת בזה] אכתי יקשה לנו קושיא גדולה בשני הקצוות רצוני בין במלתא דר"נ ובין במלתא דר"ז והוא כשנתבונן שם בסנהדרין נראה דעיקר המחלוקת דריב"ק ורבנן קאי שם באופן דהראי' של שניהם לא הי' בעת אחד ויש לנו לחקור האיך סוברים כה"ג היכא דהראי' של שניהם הי' בעת אחד אלא שלא ראו זא"ז [וכאופן דמיירי שם במכות והנה ריב"ק דמכשיר גם כה"ג היכא דהראי' לא הי' בעת אחד ודאי דכה"ג היכא דהראי' הי' בעת אחד אלא דלא ראו זא"ז ודאי דמכשיר אלא מקום הספק הוא לחכמים דפליגי על ריב"ק וסוברים דכה"ג [היכא דהראי' לא הי' בעת אחת] לא מצרפינן האיך סוברים כהאי גוונא היכא דראו ביחד אלא דאחד מחלון זה ואחד מחלון זה ולא ראו זא"ז ולדעתי ברור הדבר דלתרי לישנא דאיכא שם טעם על הפסול של עדות מיוחדת מוכרח הדבר דבעדות מיוחדת שאחד ראה מחלון זה כו' מודה דכשר דהנה הא זה מוכרח מסוגיא דשם דמסברא החיצונה ידעינן דע"מ כשר מדחזינן דטרחינן לידע טעם הפוסל ע"מ. דהא בתרי לישני מפרש דהפוסל סובר דאיכא הכרח דפסול ע"מ והמכשיר מתרץ דלדידי' ליכא הכרח אבל לא טרחו להמציא טעם של המכשיר וע"כ דאמרינן דכיון דליכא קרא קם מילתא על סברא החיצונה וכשר וגם מאן דפוסל ע"מ מודה דבלא סברא או קרא הייתי מכשיר (וכן מדחזינן בהך סוגיא דמכות דרב הוצרך לתת טעם מנין לע"מ בד"נ דפסולה מוכח בבירור דמצד סברא החיצונה צ"ל דע"מ מהני] וא"כ ממילא נלמד דגם למאן דסובר דאיכא סברא או קרא לפסול פ"מ אינו וסל אלא בגוונא דאיכא הסברא או הקרא אבל באופן דגם, לפי הסברא או הקרא י"ל דמהני כה"ג ודאי דמהני וזה ברור בסברא בלי שום ספק ומעתה נחזי אנן הנה לפי הטעם דאמרינן דטעמייהו דרבנן דע"מ פסול הוא מהסברא דעל מנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי א"כ ודאי דכה"ג היכא דשני העדים מעידים על אותו המנה גופא דהא בראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה שניהם מסהדי על זה המנה דמכוונים העת והרגע שניהם יחד אלא דלא ראו זא"ז] ודאי דמהני דהא הכא אמנה דקא מסהיד האי קא מסהיד האי וגם לאידך לישנא דאמרן דטעמי' מקרא היינו מקרא דוהוא עד דמיירי הכתוב בשני עדים ואפיק בלשון חד לומר דבעינן שיראו שניהם כאחד א"כ לא מוכח אלא דהקרא פסל היכא דנחסר הפרט דראי' כאחד אבל היכא דראו כאחד (אף דלא ראו זא"ז] ודאי די"ל דמהני [כיון דע"ז ליכא קרא וכנ"ל וכן מצאתי מבואר הדבר דהך ע"מ דמכות עדיפי מע"מ הנזכר בסנהדרין ועי' בסמ"ע חו"מ בסי' ל' שכתב דהוא כ"ש וכן בבאר הגולה מבואר שם להדיא דזו היא כש"כ יעוייש"ה] ובהיות כן יקשה דל"ל לר"נ לומר דע"מ כשר בד"מ היינו באופן דלא ראו זא"ז והראי' הי' כאחד הי' לו לאשמעינן רבותא יותר דאפי' בכה"ג שנא ראו בעת אחד ג"כ כשר כיון דסובר כריב"ק וריב"ק מכשיר גם בכה"ג ועל ר"ז יקשה להיפך דהאיך רוצה לומר דגם ע"מ דראו כאחד אלא דלא ראו זא"ז פסול בד"מ והלא זאת דלא כמאן דהא גם חכמים דפוסלין ע"מ מכ"מ היכא דראו כאחת מודים דכשר

הן אמת דעל ר"נ יש לתרץ קושיא זו ויתורץ אליבי' גם הקושיא הראשונה שהקשיתי דהאיך פליגי בפצולתא דתנאי והוא דבאמת כוונת ר"נ אליבא דכו"ע וזה גופא אתי ר"נ לאשמעינן דכה"ג כו"ע מודו דכשר וא"כ א"ש הא דלא נקט באופן זה היכא דלא ראו כאחת כיון דרוצה לומר אליבא דכו"ע וזה גופא אתא ר"נ לאשמעינן כנ"ל וממילא א"ש גם הא דלא קאמר הלכתא כריב"ק כיון דבאמת קאמר גם אליבא דחכמים אמנם הקושיא שהקשיתי על רב זוטרא קמה כנד באין עוזר דהאיך קאמר דגם כה"ג ע"מ בממון פסול דזה דלא כחד דהא כבר ביארנו בראיות נכוחות דכה"ג כו"ע מודו דכשר והנה לכאורה יש עדיין עוד לדקדק קצת בדברי ר"נ דהא לפי מש"כ מוכח דע"מ בד"מ דכשר ידעינן מסברא: ולפי"ז קשה למה לר"נ לילוף מקרא דע"מ בד"מ כשר אחרי דזה ידעינן בלא קרא אמנם באמת אין זה קשי' די"ל דאין כוונת ר"נ דילפינן מהך קרא דע"מ בד"מ מהני אלא דכוונתו דלא נימא דלרב דיליף דע"מ בד"נ פסול א"כ ממילא גם ד"מ כן וע"כ אמר דבד"מ כשר אף לרב דהך קרא דלא יומת עפ"י ע"א דמיני' ילפינן וכמו דרב קאמר שם] דע"מ בד"נ פסול לא קאי בד"מ וא"כ אין כוונת ר"נ דאיכא מיעוט להדיא דבד"מ כשר אלא דמפרש דמהך קרא דידעינן ד"נ לא ידעינן ד"מ וממילא נשאר ע"מ בד"מ על סברא החיצונה וממילא כשר ל שבארנו דמסברא החיצונה ידעינן דכשר וכן מוכח מהא דהקשו שם בתו' בד"ה בד"נ דלילוף ע"מ דפסול בד"מ מד"נ מקרא דמשפט אחד ואי נימא דכוונת ר"נ הוא דאיכא מיעוט להדיא א"כ מאי קושייתם כיון דאיכא מיעוט להדיא [והא דהתו' הקשו הכא הך קושיא אמאי לא ילפינן ממשפט אחד ולא הקשו על מימרא דרב או בסנהדרין על מימרא דריב"ק דבאמת משם הייתי אומר דל"ש בין ד"מ לד"נ וכי היכי דפליגי שם בד"מ כן בד"נ מחמת משפט אחד וכן לרב הייתי אומר הגם דקרא דמביא קאי אך בד"נ מכ"מ מחמת משפט אחד י"ל דשווין הם ד"מ עם ד"נ וע"כ זה כוונת ר"נ כיון דהך קרא לא כתיב אלא בד"מ ממילא דבד"מ מהני ע"מ אבל לא דכוונתו דילפינן מכאן דכשר ובע"כ מוכרחין לומר כן דהיכא נרמז בקרא מיעוט דבד"מ לא וע"כ דכוונתו דבקרא לא נרמז ד"מ משום דקאי אך בד"נ וממילא נשאר ד"מ על סברא החיצונה דמועיל וא"כ א"ש