עדות ביעקב לד

וממוצא דברינו הי' אפשר ליישב עד"פ סוגיא אחת בכתובות אשר היא לכאורה תמוה והוא (בדף פ"ה ע"א) בהך עובדא דאבימי ברי' דר' אבהו הוו מסקו בי' זוזי כו' אתי לקמי' דר' אבוה א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא א"ל מגו דיכולין לומר להד"ם יכולין נמי לומר סטראי נינהו ותמהו כולם דהא הוי מחוייב שבועה להכחיש את העד דהא השליח מעיד שנתן לו וא"כ נימא דהוי מחויי"ש שאינו יכול לישבע ומשלם ועי' ב"ב (דף ל"ד פ"א) בתו' ד"ה הוי ובמה שתירצו שם ועיי"ש בחידושי רמב"ן וע' רשב"א קדושין (דף מ"ג ע"א) ועי' קצוה"ח (סי' נ"ח סק"ג וצ"ה סק"ז) אמנם לדברי הי' אפשר לומר כן דהנה ממה שבארתי נודע לנו דכה"ג היכא דהבע"ד מודה לדברי העד הוי עשאאי"ל לענין שבועה ג"כ דלא יתחייב אף במלקות דוהצדיקו והנה בגוף הדבר אם לחיוב שבועה בעינן הזמה י"ל דיתלה בהמחלוקת שכתבתי לעיל בסי' ד' דאיכא מחלוקת אם חיוב שבועה דמי לממון ואי נימא דחיוב שבועה דמי לממון א"כ ודאי דגם לחיוב שבועה צריך עשאי"ל כמו לממון [דכל מש"כ קאי הכל עפ"י מה שהחלטתי בסי' כ"א דמדאו' ודאי דבעינן לממון עשאי"ל ודלא כהנו"ב אבל אי נימא דחיוב שבועה לא דמי לממון א"כ י"ל באמת דלשבועה לא בעינן עשאי"ל וממילא כה"ג היכא דהבע"ד מודה לדברי העד אם חייב שבועה תליא ג"כ במחלוקת הנ"ל וע"כ י"ל דסוגיא דב"ב מנסכא דר' אבא אזל כמאן דסובר דלשבועה לא בעינן עשאי"ל משום דשבועה לא דמי לממון] אבל ר' אבוה י"ל דסובר דשבועה דמי לממון וממילא בעינן בחיוב שבועה עשאי"ל והכא הי' המעשה דהבע"ד מודה לדברי העד דהוא מודה שנטל י"ל דלא דן לי' ר"א למחויי"ש שאי"ל משום דלשיטתו לא נתחייב כלל השליח בשבועה אחרי דהוא מודה לדבריו והי' ראוי להאריך בזה עד"פ בכמה אנפי אבל כיון דהוא בנוי רק עד"פ דלקושטא דמלתא ודאי דאין ליישב כן דיקשה הלכתא על הלכתא ובלא"ה הוא דחוק ע"כ לא רציתי להאריך בזה

נחזור לעניננו דמהך עובדא דנסכא דר' אבא יש הוכחה גדולה דבע"א לא בעינן עשאי"ל כלל לשבועה וגם דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין ממון [ולדעת הש"ך] אבל לכאורה יש לדחות ראייתי דהא י"ל דהכא לא שייך כלל לומר הגדר דעשאי"ל דמה דמשלם הכא העיקר הוא בשביל שהודה מעצמו שחטף וכיון שכן לא שייך הכא כלל לעיין משום עשאאי"ל כיון דליכא הכא כלל גדר עדות דהעיקר מה שמשלם הוא בשביל הודאתו וא"כ ליכא שום ראי' מכאן

אולם אחרי העיון בעומק נראה דהראי' היא ראי' נכונה: אך לא אליבא דכל השיטות אלא דתפול ברברבתא. דהנה בהך פי' דנסכא דר' אבא דאמר הוי מחויי"ש שאי"ל ומשלם הקשו הראשונים ז"ל דלמה לא מהימן במגו דאי בעי אמר לא חטפתי עיי"ש בב"ב (דף ל"ד ע"א) ד"ה הוי שהאריכו בתי' קושיא זו והיוצא מדבריהם דלשיטת ר"י ור"ת לא נחשב זאת מגו אלא דחלוקים בטעמם דלשיטת ר"ת לא נחשב מגו מחמת דהי' נתחייב שבועה מדאו' ולשיטת ר"י משו"ה לא נחשב מגו משום דנחשב העזה יותר להכחיש את העד היכא דהי' מתחייב שבועה אבל בזה הסכימו שניהם דעיקר החיוב הוא משום דליכא מגו אבל שיטת הריב"ם הוא דבאמת יש מגו: אלא דחיובו הוא מצד זה אחרי דאיכא ע"א והתורה אמרה דמחוייב שבועה נגד העד אמרינן דכוונת התורה הי' דנגד ע"א לא יפטור [הבע"ד] אלא בחד מתרי או בשבועה או בתשלומין וכיון דהכא אין בידו לישבע ממילא חייב בתשלומין ולזה הפי' של הריב"ם הסכימו רוב גדולי הראשונים ז"ל. עיי"ש בחי' הרמב"ן בב"ב דעמד ג"כ על הך קושיא דלהימן במגו ופלפל בזה הרבה ובסוף דבריו כתב וז"ל ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמו שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפי' בשבועה: וכיון שאינו יכול לישבע שאינו חטף מ שלם עכ"ל. והן הן דברי הריב"ם ביותר ביאור וע' שם בנמוק"י דמתחילת דברי' מוכרח דהסכים לדברי הריב"ם דמשו"ה אינו נפטר דפ"א ה"ה כשנים כל זמן שאינו נשבע אלא דלפי"ז צ"ע מעט בסוף דבריו דהקשה הך קושיא דלהימן במגו ואינני עומד כעת בבאורו] וע' בר"ן שבועות בפ' כל הנשבעין בד"ה, ומקשו הכא שכתב ג"כ הך תי' הנ"ל וז"ל עוד י"ל דהי"ט דלא מהימן בשבועה לומר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר לא חטפי לפי שהתורה האמינה ע"א לענין שבועה כב' עדים לענין ממון. וכיון שיש לו נאמנות לענין שבועה כשנים לענין ממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד אבל כל שלא הכחישו לא מצי לומר דידו חטפי לענין שבועה כי היכי דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון עכ"ל הרי דגם הר"ן הסכים לשיטת הריב"ם וע' בחו"מ סי' ע"ה בש"ך סק"מ וסקמ"ג שהרחיב בזה הדיבור ועיי"ש באחרונים וכשנתבונן היטב הנ"מ בין הריב"ם ודעמו להר"ת ולהר"י נראה דזה הוא הנ"מ דלדעת הר"ת והר"י עיקר החיוב הודאתו גרמה לו אלא דבלא העד הי' נאמן במגו ועכשיו מגרע לו העד כח המגו שלו אבל להריב"ם ודעמו גם עתה אחרי הודאתו אמרינן דעיקר החיוב מביא לו העד ולפי"ז יהי' גם ראייתנו תלוי בזה דלדעת הר"ת והר"י ליכא שום ראי' מכאן לענין עשאי"ל דבכ"מ אחרי דהכא לא שייך כלל גדר דעשאי"ל כיון דעיקר נתחייב משום הודאתו וכנ"ל והעד אינו מחייב לו כלל אלא דמגרע לו כח המגו ובזה ודאי דלא שייך לומר דבעינן עשאי"ל [וקצת י"ל דמשו"ה לא בעינן הכא עשאי"ל כיון דלא שייך הזמה בזה וכתי' התו' בריש מכות דהיכא דלא שייך הזמה לא בעינן עשאי"ל וע' נו"ב מ"ת חחו"מ סי' י"ט שהקשה לי חכם אחד דבכל ע"א נימא דלא' בעינן כלל עשאי"ל מחמת דל"ש בהזמה ותי' כיון דהוא בא לחייבו ממון שייך הזמה עיי"ש ולדבריו ודאי דהכא לא שייך הזמה וא"כ י"ל דמשו"ה לא בעינן הכא כלל עשאי"ל אף למלקות ודו"ה] אבל לשיטת הריב"ם ודעמו דגם עתה עיקר החיוב הוא בשביל העדאת העד דמשום העדאתו אינו נפטר בלא שבועה א"כ שפיר יש להקשות כיון דעשאאי"ל לא הוי עדות איך יכול לחייבו שבועה וממילא איך נתחייב ממון] וע"כ דמוכח מכאן דלשבועה לא בעינן כלל עשאי"ל אפי' למלקות והיכא דנתחייב הבע"ד לשלם מצד מתוך שאינו כו' לא נתחייב העד בתורת הזמה אלא ההזמה דשייך על שבועה וכיון דעל שבועה לא בעינן משפטי ההזמה (לפי הוכחתי] ממילא גם בממון דבא מכח חיוב שבועה לא בעינן עשאי"ל דיש להממון דין שבועה וכנ"ל

עכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל דזה אי ע"א לשבועה בעינן עשאי"ל תליא בהנך שיטות בנסכא דר"א דלדעת הרמב"ם ודעמו מוכח דא"צ בע"א עשאי"ל ולדעת הר"ת והר"י י"ל דצריך וגם זה הדבר רצוני אי חיוב תשלומין דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה תליא ג"כ בזה המחלוקת דלדעת הר"ת והר"י ליכא הכרח מכאן דחיוב תשלומין יש לו דין שבועה וא"כ הי' אפשר לומר דלשיטתם נימא דלא חלוק הך ממון דבא מכח חיוב שבועה מכל ממון שבעולם כיון דליכא הכרח מכאן אבל כבר כתבתי דלזה הסבראי לא בעינן לשום ראיות אלא דהיא אמיתה גם בלי שום ראיות (ועוד דיהי' ראי' מכל מתוך שאי"ל דאמרינן בכ"מ דמשלם והא הוי עשאי"ל לדעת הש"ך ודו"ק] וע"כ דאמרינן דיש לזה הממון דין שבועה] אמנם זה אי בשבועה בעינן עשאי"ל ודאי די"ל דתלי בהמחלוקת של הנך רבוותא דהא לזה ליכא הכרח מצד הסברא וא"כ ודאי די"ל דלדעת הר"ת והרי בעינן עשאי"ל גם לשבועה ולדעת הריב"ם ודעמו ודאי דאינו צריך דהא איכא הכרח מכאן כמשנ"ת ולפי הכלל המסור לן בידינו כל למעוטי במחלוקת עדיפא וכתבתי כמה פעמים דגם בדעת הראשונים יש לן לומר כן א"כ ממילא כיון דלדעת הריב"ם

ודעמו יש הכרח מכאן דלא בעינן בע"א עשאי"ל ממילא י"ל