עדות ביעקב לג

שחקרו מזה לענין חקירה הנ"ל אמנם אמיתת הענין הוא כן דענין חמירה והגדה ודיבור הונח על ענין גילוי מחשבתו שבלב עדי שישמע או שיובן לאחר ועפ"י רוב הוא ע"י המצעות כלי המבטא של פיו וכפי שהוכחנו מוכח דגם חם מגנה זאת ע"י אמצעות כתיבה ידו ג"כ נקרא דיבור והגדה ואמירה דעקרן הונחו על ענין שיתגלה מחשבתו חבל לא הופרט ע"י איזה אמצעי שיתגלה זאת אם ע"י פיו או ע"י כתיבת ידו ומעתה אם כי' כתוב סתם אם לא יגיד הייתי אומר דכ"כ אם יכול להגיד ע"י הכתב (דהא ג"ז נקרא הגדה כנ"ל) וע"כ גני התורה מפיהם כו' להורות דהכא בעינן דווקא שיתגנה זאת ע"י אמצעות פיו ולא ע"י כתיבה ולפי"ז ממילא מובן דהא דכתיב אם לא יגיד הכוונה הוא דווקא בפיו וח"כ שפיר יש למעט חנם דהא אלם אינו יכול להגיד בפיו וממילא הוי אלם פסול הגוף וכמו דממעטינן מאו ראה סומא אמרינן דסומא כוי בעצם מפסולי עדות [עד דבעינן הכא תחילתו וסופו בכשרות] כן נעשה אלם פסול הגוף אבל לולא הקרא דמפיהם נח היינו ממעטינן אלם דאדרבה סתם הגדה תתקיים גם בכתיבה חבל עתה נוכל למעט מאם לח יגיד חנם וממילא נעשה חנם פסול הגוף ולא דפסול משום דלא יכול להגיד תנא דזה בעצם הוי פסול כגוף ויש כמה נ"מ מזה דאמרינן דהוי פסול כגוף: והיינו דלפי"ז גם בעדות דלא בעינן הגדה [כמו בקדושין דהקפידא שיהי' לפני ב' עדים כשרים] ג"כ פסול דאלם נקרא עד פסול וכן אם מתחילה בעת שראה העדות הי' אלם ואח"כ יכול לדבר ג"כ פסול דנקרא החילתו בפסול כיון דאמרי' דזה בעצם כוי פסול הגוף

ועפי"ז הסברתי גם שיטת רבינו תם דסובר דהכוונה דמפיהם הוא אך שיהא ראוי להגיד בפיו וכיון דהוא ראוי להגיד בפיו מקבלין עדותו גם בכתב ע' יבמות ודף ל"א ע"ב) בתוס' ד"ה דחזו ובכמה מקומות:. והיינו דאיהו סובר ג"כ דאלם הוי פסול הגוף והנה הגם דבעצם הדבר הוי חומרא מזה דאמרינן דאלם הוי פסול הגוף מכ"מ יצמח מזה קולא ג"כ דאם היינו אומרים דהכונה דמפיהם הוא על עצם הגדת העדות א"כ מוכח דבעינן דווקא שיגידו בפיהם אבל עתה דאמרינן דהכוונה דמפיהם הוא לגלות דאם לא יגיד הוא בפיו ואלם הוי פסול הגוף א"כ ממילא יש מקום לומר דעל עצם ההגדה שיהא בפיו לא הקפידה כלל התורה וא"כ ממילא י"ל דאם הוא אך אינו אלם שרי גם בכתב כיון דהעיקר בא הכתוב להורות דבעינן שיהי' ראוי ואם היינו אומרים דכוונת מפיהם הוא על עצם הגדת העדות א"כ ודאי דהי' צ"ל דגם באינו אלם לא יהני בכתב והרמב"ם סובר תרתי דהכוונה דמפיהם הוא על עצם ההגדה וממילא נשמע דאם לא יגיד הוא בפיו ומוכח דאלם הוי פסול הגוף ועד"פ י"ל דהר"ת הוכיח שיטתו מזה דאמרינן שם שאני עדות אשה דאקילו בי' רבנן. ואי נימא דענין מפיהם הוי מפרטי הגדת העדות מדוע הקילו בזה וע"כ זהו אך לחזק דאלם הוי פסול הגוף וכבר הקילו בכל פסולי עדות בעדות נשים וע"כ הקילו גם בזה והרמב"ם נימא דיסבור דכמו דהקילו לענין העדים כן הקילו בפרטי הגדת העדות ומשו"ה מקילינן בזה להכשיר עדות בכתב. ועיי"ה בקצוה"ח וסי' מ"ו ס"ק י"ט) וע' נתיבות שם שהסכים ג"כ לדבריו ועפי"ז יש להאריך הרבה בבאור ד' הירוש' סוף יבמות מצא כתוב בשטר איש פלוני מת כו' והפוסקים הביאוהו להלכה עיי"ש ברי"ף וברא"ש ובאה"ע סי' י"ז והאחרונים האריכו בזה ויש להאריך עפי"ז גם בדעת הריב"ש לענין קיום ע' חו"מ וסי' מ"ו ס"י) אבל אכמ"ל

ואחרי כל הנ"ל ודאי דתתחזק סברתי הנ"ל דענין דמפיהם ולא מפי כתבם הוא אך כמו גזה"כ ולא מצד חשש זיוף והיינו דכמו דעצם פסול דאלם הוא פסול הגוף והוא ענין גזה"כ א"כ ודאי די"ל דכ"כ ענין דמפיהם הוי דבר בפ"ע ולא מצד חשש זיוף וא"כ ודאי דיתיישב הא דאמרינן דמדאו' עדים החתומים על השטר כו' וכמשכ"ל ומיושב היטב שיטת הרמב"ם

ומעתה אחרי שנתבאר דהעיקר הוא דדעת הרמב"ם הוא דעדות שבשטר הוא אך מדרבנן יקשה לט קושיא גדולה והוא דהרמב"ם גופא כתב [בפי"ד מהל' מלוה ולוה ה"י] וז"ל הוציא עליו שט"ח בע"א ולוה טוען פרעתי הרי זה מחויי"ש ואי"ל ומשלם וע' בטוחו"מ (סי' נ"א) ובאחרונים מה שהאריכו בזה וקשה מאוד כיון דשיטתו הוא דעדות שבשטר הוי אך מדרבנן א"כ האיך כתב דדיינינן הכא מתוך שאיל"מ הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ והנו"ב (במ"ק חאה"ע סל"ג) הוכיח מכח קו' זו דשיטת הרמב"ם דעדות בשטר הוא מדאו' אבל כבר כתבתי דזה דחוק ופשטות ד' הרמב"ם אינו מורה כן וא"כ קשה כנ"ל וע"כ דהעיקר הוא כסברתי הנ"ל דהיכא דעשו הקנה זו גם לממון אמרינן בזה גם מחויי"ש שאיל"מ וא"כ מיושב מאוד דהא הכא ג"כ חזינן דגם לממון עשו תקנה זו דמוציאין ממון ע"י עדות שבשטר: וא"כ הוי תקנה כללית דנוציא ממון ע"י עדות שבשטר א"כ ודאי דדיינינן בזה מחויי"ש שאיל"מ ואזל עפי"ז כל היסוד של הנו"ב נחזור לעניננו דלפי"ז י"ל דהכא הוי השבועה מדרבנן ומכ"מ אמרינן מחויי"ש שאיל"מ וא"כ אזל הראי' הנ"ל וגם בענין ההוכחה השני' שכתבתי דמוכח דממון דבא מכת חיוב שבועה יש לה דין שבועה דאל"כ האיך מוציאין ממון ע"י ע"א יש ג"כ הרבה לדבר דהנה לקמן בסי' ז' כתבתי דבגוף הדבר דע"א מחייב שבועה וכשאינו יכול לשבע משלם י"ל ע"ז שני טעמים היינו די"ל דעיקר נאמנות העד הוא רק לשבועה אלא כיון דמתחילה האמינוהו לשבועה ממילא אם נצמח אח"כ גם חיוב ממון ג"כ מחזקינן עדותו וגם י"ל דנאמנות של ע"א אלים כ"כ עד דיש כח בעדותו לחייב ממון אלא דאם נשבע נאמן נגד העד והשבועה הוי בירור נגד העדאת העד וממילא כ"ז דאינו נשבע מוכרח לשלם מצד העדאת העד ועיי"ש שכתבתי כמה נ"מ מזה והרחבתי הדיבור בזה וא"ל ה"נ אי נימא דענין מתוך שאיל"מ הוא מצד העדאת העד גופא א"כ ודאי דאזל הכרח סברא זוץ ועיי"ה לקמן בסי' הלל ויובנו דברינו הנ"ל

שבתי וראיתי דבנקל יש לדחות דברינו. דהא כל יסודנו הוא מדברי הש"מ דב"ק דכתב שם גבי מחלוקת דסומכוס ורבנן דכה"ג היכא דהבע"ד מודה לדברי העדים ליכא גם מלקות מקרא דוהצדיקו כו' וע"כ ה"נ לא יהי' מלקות. וע"כ הקשיתי דהוי עשאי"ל לענין השבועה אבל אחרי העיון ראיתי די"ל דאין הדמיון עולה יפה דהכא י"ל דיתחייב העד מלקות לכשיוזם אף דהבע"ד מודה לדבריו] דשם הטעם של הש"מ הוא דקרא דוהצדיקו לא קאי היכא דהי' יכול להתקיים הזמה ממש בכה"ג משמע ברור דזולת זה הייתי אומר דילקו העדים מקרא דוהצדיקו אף דמודה הבע"ד לדבריהם (והסברא י"ל כן דהא דאמרינן דמפטר מהזמה בשביל הודעת הבע"ד הוא אך מחיוב דכאשר זמם דע"ז בא החיוב עבור שזמם להרע לו ע"כ אמרינן כיון דהבע"ד בעצמו אמר כן הרי לא זמם לו להרע אבל הכא דעיקר המלקות הוא משום שהעיד לשקר ע"כ לא אהני לן כלל הודאתו של הבע"ד לפטור להם ממלקות זו ועי' לקמן בסי' כ"ה] וא"כ י"ל דהכא בעובדא דידן שייך מלקות מחמת הקרא דוהצדיקו דהא הכא לא שייך תירוצו של הש"מ משום דמשכחת הזמה ממש בהאי ענינא דהא בכל הזמה דע"א ליכא הזמה אחרת לבד מלקות ומקרא דוהצדיקו וא"כ אזל כל דברי אולם לפי מה שבארתי במק"א דרבותינו בעלי התוס' פליגי על סברת הש"מ והקשיתי דהאיך יפרנסו באמת סוגיא דב"ק וכתבתי דסברת התו' הוא דקרא דוהרשיעו לא קאי כה"ג היכא דהבע"ד מודה לדבריהם א"כ לדבריהם א"ש הראי' מכאן דהא לדבריהם ודאי דהכא לא שייך ג"כ מלקות ועי"ש בסי' הנ"ל שצדדתי לומר דגם הש"מ מודה בסברא זו לדברי התו' דהקרא דוהרשיעו לא קאי היכא דהבע"ד מודה לדבריהם לפ"ז עולה הראי' כהוגן לכולהו רבוותא: