עדות ביעקב לב

תקנתם רק לחייבו שבועה דלזה לא בעינן הפקר ב"ד והיא כמו כל החומרות אשר חז"ל החמירו למגדר מלתא וכדומה] ולא לענין ממון. עכ"פ מבואר דבכל מקום שתיקנו חז"ל שבועה כוונתם הי' הך להחמיר עליו ותיקנו שישבע ולא שיוציא ממון ע"י. וזהו באור הסברא דלא אמרינן מחייי"ש שאיל"מ בשבועה דרבנן כמשנ"ת היטב

ומעתה אמינא דכל זה הוא היכא דתקנתם הי' תיקון פרטי לענין שבועה כמו בכו"ה דמדאו' פטור לגמרי ותיקנו חז"ל שישבע ואמרינן דתקנתם לא הי' להוציא ממון עי"ז וממילא לא יצוייר לעולם חיוב ממון בזה מצד מניעת השבועה. אמנם הכא לענין עשאי"ל הנה כפי מה דתפסינן עתה דלאחר תקנתם דלא בעינן דו"ח בממון תיקנו ג"כ דלא בעינן עשאי"ל. א"כ הי' תקנה כללית דמוציאין ממון גם בעדות שאאי"ל א"כ ודאי דגם בשבועה כזו אמרינן מחויי"ש שאיל"מ דהא מצד עצם התביעה הוא מדאו' ורך מצד דלא הוי עשאי"ל ובזה הלא התקינו כבר הקנה כללית דלא בעינן בממון עשאי"ל א"כ חזינן דזה תיקנו גם לממון וע"כ דהי' להם איזה טעם לבטל ענין דעשאי"ל לממון וא"כ ממילא ודאי דגם לענין מחויי"ש שאיל"מ אמרי' כן כיון דלענין עצם השבועה ודאי דמחוייב לשבע מדרבנן דהא לא עדיפא מעצם חיוב ממון דבטלו לענין זה עשאי"ל] וח"כ ממילא ודאי דאמרינן בזה מתוך שאיל"מ כיון דהכא עיקר המניעה הוא אך מצד הזמה ולזה עשו מכבר תקנה כללית גם לענין ממון. דהא לולא הפרט דהזמה היינו אם גם מדאו' לא הי' בעינן עשאי"ל הי' מחוייב מדאו' שבועה והיו דנין בזה מדאו' מחויי"ש שאיל"מ אלא דמדאו' בעינן עשאי"ל: אמנם כיון דחז"ל בטלו ענין דעשאי"ל לממון הדר הו"ל כך עדות כמו דהוי עשאי"ל וחייב שבועה ואמרינן גם מחויי"ש שאיל"מ כתקנתם דמשום העדר הזמה בעדות לא יפסיד התובע ממון והבן היטב כי הדברים נכונים מאד וברורים למוצאי דעת

ויש לי להביא ראי' גדולה לדברי הנ"ל. דהנה נודע דדעת הרמב"ם הוא דכל עדות שבשטר אשר עפ"י מוציאין ממון הוא אך מדרבנן ומדאו' אין מוציאין ממון ע"י עדות שבשטר. והוא דהנה הרמב"ם (בפ"ג מהל' עדות ה"ד) כתב וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן. אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. הנה מבואר להדיא דדעתו דהא דמוציאין ממון ע"י עדות שבשטר הוא אך מדרבנן והגם דבפ"ט מהל' הנ"ל כתב החרש כשוטה אע"פ שראייתו ראי' מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפי' או שיהי' ראוי להעיד בפי' ויהי' ראוי כו' משמע דסגי גם בראוי להעיד בפי' אף אם אינו מעיד בפי' אמנם כבר כתבו הראשונים ז"ל דהוא ט"ס והנוסחא האמתית הוא עד שיעיד בפי' עיי"ה בטוחו"מ (סי' כ"ח) ובב"י שם (אות ט"ו) שכתב להדיא כן ועי' בד"מ שם (אות ז') (ובסי' ל"ה בד"מ אות ב') עייש"ה אשר כולם החליטו דהוא ט"ס ברמב"ם והנוסחא האמתית היא אך עד שיעיד בפי' וכשאני לעצמי אמרתי בזה להיפך דאם נרצה לומר דיש שם ט"ס יש לן יותר לומר דהאי עד שיעיד בפי' הוא ט"ס ובכ"ז לא יהי' מזה מוכח כלל דדעתו דמהני עדות בכתב דלדעתי יש להעיר על הך נוסחא דצריך להעיד בפי' דאיך שייך זאת הכא אחרי דלא מיירי כלל בהך פרקא מפרטי הגדת העדות רק מפרטי העדים באיזה אופן העדים פסולים והאיך שייך הכא עד שיעיד בפי' דהוא מפרטי הגדת העדות ומזה לא מיירי כלום וע"כ הי' נראה לי דהעיקר הוא כן. דבתחילה אומר החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות והנה הך חדש דהיא כשוטה ודאי דהוא אך כשאינו מדבר ואינו שומע כמו דאיתא בכ"מ וע"כ אמר אח"כ דגם אם נחסר לו אך פרט אחד מפרטי שמיעה ודבור היינו אחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר דנחסר להם רק פרט אחד הגם דבראי' ודעת הם כשאר אדם ואינם מכלל שוטה שהזכיר מתחילה מכ"מ הוו בכלל עדים פסולים מצד דבעינן שיהא ראוי להעיד בפי' ומשו"ה היכא דנחסר לו פרט דדיבור פסול ויהא ראוי לשמוע ומשו"ה היכא דנחסר לו פרט דשמיעה פסול: וא"כ קאי זאת על פרטי העדים ולדעתי זהו פשט הברור בדברי הרמב"ם וא"כ לא מוכח מכאן מידי דבראוי להגיד לחוד סגי די"ל דכוונתו דבעינן שיהא ראוי להגיד ויגיד אלא דבעת שאנו איירינן לענין העד יש לן לומר דהוא פסול עד שיהי' ראוי להעיד ואם הוא ראוי להעיד נקרא עד כשר. ומאופן הגדתו האיך שיהי' לא איירי כלל וכמו בזה שאמר ויהא ראוי לשמוע ג"כ הכוונה אך על האדם והנוסחא דצריך להעיד קשה מאד לקיימה ולא שייך כלל לזה כמו שיראה המעיין וגם אם נרצה לקיים הך גירסא דעד שיעיד בפי' נימא דהם שני דברים דהך עד שיהא ראוי להעיד הכוונה לעני העד אימתי הוי עד כשר והא דעד שיעיד בפי' נימא דהכוונה לענין הגדת העדות ולפי"ז הי' יותר טוב אם היינו מהפכין הגירסא היינו מתחילה עד שיהי' ראוי להעיד ואח"כ עד שיעיד בפי' ויהי' מוכח מזה ג"כ דשיטתו דבעינן דווקא שיעידו בפיהם. וע"כ כתב זאת בכדי שלא נטעה לומר דאם ראוי להעיד סגי גם אם אינו מעיד בפי' וע"כ אמר דענין הגדת העדות בעינן שיעיד בפי' ובדוחק יש לקיים גם כפי שכתוב עתה לפנינו עפ"י דרך הנ"ל איך שיהי' אין מכחן שום סתירה לדבריו בפ"ג מהל' הנ"ל ולחנם טרחו בזה רבותינו ז"ל נו"כ ומום שפיר דדעת הרמב"ם הוא דעדות שבשטר הוא מדרבנן ולמותר לן דברי הלח"מ בזה שרצה לומר דדעתו דהוא מדאו' עיי"ש: ובלא"ה בגוף דעת הרמב"ם לדינא הסכימו כולם דדעתו דבכל אופן עדות שבשטר הוא מדרבנן ודלא כהלח"מ

ובחדושי הארכתי בביאור עיקר דעת הרמב"ם הנ"ל [דעדות בשטר הוי אך מדרבנן] ותירצתיו מכל הקושיות שהקשו עליו והעיקר נתעצמו מכל הסוגיות דאיתא דד"ת עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וקיום שטרות הוא אך מדרבנן עי' כתובות (דף י"ח ע"ב ודף כ"א עא ודף כ"ח ע"א) וגיטין (דף ג' ע"א) ובאמת לא קשה כלל די"ל דלדעת הרמב"ם הפסול דמפי כתבם הוא לאו מצד דחיישינן לשיקרא אלא דהוא גזה"כ דבעינן דווקא מפיהם וזולת זה הי' כשר גם בלא קיום מצד דבאמת מדאו' לא חיישינן לזיוף ולפי"ז אחרי דרבנן הכשירו גם מפי כתבם הי' צריך להיות גם בלא קיום אם היינו מעמידין בענין זה על דין התורה ואולם חז"ל החמירו לחוש לזיוף והצריכו קיום וא"ש מאד הא דמדאו' עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה כו'. דמדאו' לא חיישינן לזיוף ואך מצד מפיהם וזה כבר תיקנו חז"ל דנקבל העדות גם מפי כתבם ממילא הי' צריך להיות גם בלא קיום וכנ"ל

ויש להמתיק הדברים הנ"ל ביותר ביאור דהנה לכאו' יש להקשות בהא דאיתא בגיטין (דף ע"א ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד דל"ל מעוט זה והלא די בזה המעוט דמפיהם ולא מפי כתבם וכמו דשם גופא בענין זה הוצרכו לצרף לזה גם הדרש דמפיהם כו' וא"כ ל"ל כלל הך מעוט דאם לא יגיד אמנם באור הענין הוא כן דהנה נודע חקירה הקדומה בכתיבה אי כדיבור דמי והאריכו בזה רבותינו ז"ל לענין כמה דברים ואנכי הבאתי ראיה ברורה דכתיבה כדבור דמי מהא דאיתא במ"ר ובמכילתא פ' יתרו על הקרא ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך וז"ל כתב לו באגרת [דכוקשה להם דהא אח"כ כתיב ויצא משה לקראת חותנו וא"כ נח היו אז ביחד והאיך כתיב ויאמר] א"כ מבואר להדיא דכתיבה הוי כדיבור דהא חזינן דעל מה שכתב נכתב בתורה ויאמר ובח"ה שלי רציתי לומר דבאמת יפלגו בזה ר"א ור"י דר"י סובר שם דע"י שליח שלחו ובמכילתא הגירסא שם להיפך יעויי"ש] והיינו דיפלגו בזה אם כתיבה כדיבור דמי או לא עוד צדדתי דיפלגו בזה אם מילי מימסרן לשליח ואי נימא דלא מימסרי לשליח י"ל דלא שייך לומר ע"ז ויאמר כיון דבזה לא אמרינן ששא"כ והארכתי בזה בדרוש בשנת תר"ל פ' יתרו והיא ראי' ברורה ונפלאה והנה הכא דרשו מופיהם דולא מפה כתבם ויש