עדות ביעקב לא

איך יתחייב הכא ממון ע"י העד הא הוי עשאאי"ל ולפי דעת הש"ך (בסי' ל") גם מדרבנן לא מהני כה"ג וכמשכ"ל והיא קי' גדולה וע"כ כיון דהא דמתחייב ממון הוא מחמת מתוך שאי"ל אמרינן דיש להממון דין שבועה וכיון דשבועה נתחייב ע"י עד זו ממילא נתחייב גם ממון אף דממון גרידא לא הי' מתחייב ע"י עדות כזו ואחרי אשר דכן הדבר יקשה האיך מתחייב הכא שבועה אי נימא דגם בשבועה בעינן תורת הזמה והא הכא לא יתחייב גם במלקות וכמו שכתב הש"מ שם בב"ק גבי מחלוקת דסומכוס ורבנן וע"כ דלשבועה לא בעינן עשאי"ל כלל ואם כן נתחייב שבועה על ידי העד אף דלא יהיה בהזמה כלל וממילא נתחייב גם ממון וכנ"ל ובכ"ז לא מופרך מכאן עיקר הכלל שכתבתי דע"א שהוא מוזם חייב מלקות דמכאן לא מוכח אלא דלא בעינן לעיכוב זאת לענין עשאי"ל ועשאי"ל והזמה הם שני דברים נפרדים וכמו להני דסוברים דבממון לא בעינן עשאי"ל מכ"מ ודאי דאם הוזמו חייבין לשלם היכא דשייך הזמה ודו"ה] וא"כ מוכח מכאן שני דברים דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה [כמו היכא דאמרינן מחוייב ששאיל"מ] יש להממון דין שבועה וגם דלשבועה לא בעינן כלל משפט הזמה

אמנם כל הראי' הוא אך עפ"י דעת הש"ך דסובר דאף לאחר תקנת רבנן דבממון לא בעינן דו"ח מכ"מ בעינן עשאי"ל אבל אי נימא דבממון לא בעינן כלל עשאי"ל לבתר תקנת רבנן ממילא אזל כל הראי' די"ל דהכא בעובדא דנסכא דר"א החיוב הוא אך מדרבנן ולקמן (בסי' כ"א) בארתי דהעיקר הוא דלא כהש"ך א"כ ממילא אזל הראי' דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה מצד דאל"כ הא הוי עשאאי"ל די"ל דהוא אך מדרבנן וממילא אזל הראי' גם דלענין שבועה לא בעינן עשאי"ל די"ל דבאמת בעינן והכא הכוונה אך מדרבנן דכיון דלממון לא בעינן עשאי"ל מדרבנן כ"ש דלשבועה לא בעינן עשאי"ל וא"כ י"ל דכל עיקרה של שבועה הוא ג"כ מדרבנן שוב ראיתי דגם אם נימא דלא כרבינו הש"ך בכ"ז יהי' מוכח הני שני דברים דממון דבא מכח חיוב שבועה דמי לשבועה וגם דלשבועה לא בעינן כלל עשאי"ל והוא דבמה שכתבתי די"ל דהשבועה הוא מדרבנן אחרי העיון נראה ברור דאא"ל כן דגם אם נניח כן דמדרבנן לא בעינן בעד המחייב שבועה דיהי' עשאי"ל גם אם נימא דמדאו' בעינן עשאי"ל בשבועה מכ"מ ודאי דכ"ז הוא אך בחיוב שבועה גרידא אבל היכא דבאנו לדון מתוך שאיל"מ אז ודאי דבעינן שיהי' החיוב שבועה מדאורייתא דהא נודע דבחיוב שבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו שמבואר בב"מ (דף ג' ע"ב) בתוס' ד"ה ובכולה (ובדף ה' ע"א) שם בתו' ובכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה בכולה ובגיטין (דף נ"א ע"ב) ד"ה ובכולה ובחו"מ (סי' ע"ה סי"ד) ובש"ך (ס"ק מ"ח) וע' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י ובסי' שפ"ח ס"ק ל"ו) וא"כ ה"נ אי נימא דמדאו' בעינן משפט הזמה גם בשבועה ואך מדרבנן לא בעינן א"כ ודאי דבשבועה כזה א"א לדון מתוך שאיל"מ כיון דמדאורייתא לא הי' מביאו העד לידי שבועה [מצד דהוי עשאאי"ל] וא"כ הוי השבועה אך מדרבנן ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ דמ"ל אם מצד עצם התביעה הוי השבועה מדרבנן ומ"ל אם מצד מניעת ההזמה הוי השבועה אך דרבנן סוף סוף השבועה הוי שבועה דרבנן ולא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ וע"כ דהחיוב שבועה הוא מדאוריי' וא"כ שפיר מוכח לכו"ע דלשבועה לא בעינן גם מדאורייתא עשאי"ל אמנם לענין ההוכחה השני' להוכיח דחיוב תשלומין דנצמח מחיוב שבועה יש לה דין שבועה דאל"כ האיך משלם והא הוי עשאאי"ל. זה ודאי דלהך שיטה א"א להוכיח דהא שפיר י"ל דהחיוב תשלומין הוא אך מדרבנן וי"ל דהשבועה הוא מדאורייתא והתשלומין הוא אך מדרבנן אמנם על סברא זו אין לנו לחפש ראיות דהסברא מוכרחת מעצמה. דהא באמת קשה מאד האיך מוציאין ממון ע"י ע"א והא ידעינן דע"א אינו קם לממון וע"כ דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה שאני וע"כ כמו דבגוף הדבר דע"א מחייב ממון לא קשה לן מצד דאמרינן משום דמתחילה בא לשבועה ע"כ יש בידו לחייבו ממון כ"כ י"ל גם לענין עשאי"ל הגם דבכ"מ בעינן עשאי"ל הינו היכא דבעינן משפטי עדות דממון אבל הכא לענין חיוב התשלומין בעינן רק משפטי העדות דשבועה וכנ"ל וא"כ הסברא מוכרחת בעצמה וא"כ שפיר מוכח הני שתי הוכחות דלשבועה ל"ב עשאי"ל גם מדאוריי' וממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה] לכו"ע וכמו שנתבאר

התבוננתי עוד בזה וראיתי דיש לדחות דברינו הנ"ל באופן דנוכל לומר דההוכחות הנ"ל לא יהיה אליבא דכו"ע והוא בענין הוכחה הראשונה שכתבתי דמוכח לכו"ע דהוי שבועה מדאורייתא דאל"כ האיך אמרינן מחוייב שבועה שאיל"מ הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ יש הרבה לדבר בזה ולדעתי י"ל דהכא יודו כו"ע דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ גם בדרבנן. כי נ"ל לדון בזה דבר חדש בעז"ה ונקדים מתחילה מה דיש להקשות על זה שכתבו דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ דא"כ מדוע לא אמרו שם בשבועות (דף מ"א ע"א) דגם בזה הוי נ"מ בין שבועה דאוריי' לדרבנן דבדאורייתא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ ובדרבנן לא אמרינן וכבר הערו בזה רבותינו האחרונים ז"ל אמנם באור הענין הוא כמו שכתבתי במק"א דענין דמחויי"ש שאיל"מ עם נחתינן לנכסי' הוא הכל חדא. דהנה בכל חיוב שבועה יש לחקור אם השבועה הוא להחמיר עליו או להקל עליו לפוטרו מחיוב ממון רצוני דאם נימא דגם אם אינו נשבע מכ"מ לא ישלם א"כ הוא ענין בירור שהוטל עליו לברר יותר טענתו ולא מצד דבלתי זה יצטרך לשלם. וא"כ הוא להחמיר עליו דהא השבועה לא הוי לפוטרו מחיוב ממון. דגם אם אינו נשבע בכ"ז אינו משלם אבל אם נימא דאם אינו נשבע משלם אם כן מוכח דהשבועה הוי להקל מעליו בכדי שיפטור מחיוב התשלומין והנה בשבועה דאורייתא אמרינן שם דנחתינן לנכסי' וע"כ דהחיוב שבועה הוא לפוטרו מממון ואם אינו נשבע משים [ול"מ אם נימא דמתחילה נתחייב ממון והשבועה פוטרו ודאי דיתכנו דברינו וגם אם נימא דמתחילה נתחייב אך שבועה ואח"כ נתגלגל מזה חיוב ממון בכ"ז יתיישב היטב דסוף סוף אגוד הך חיוב שבועה עם חיוב ממון. ועיי"ה לקמן (בסי' ז') ומעט מזה יובא לקמן בסי' זה]. ובשבועה דרבנן אמרו שם דלא נחתינן לנכסי' וע"כ דהוא אך להחמיר עליו אבל לא יצמח ממנה חיוב ממון לעולם וממילא ידעינן דגם ענין דמתוך שאיל"מ לא שייך לומר אלא דווקא בשבועה דאורייתא ולא בשבועה דרבנן כיון דבשבועה דרבנן גם אם אינו רוצה לשבע אינו משלם. א"כ האיך שייך לומר דמצד שאינו יכול לשבע ישלם. אבל בשבועה דאורייתא ודאי דשייך לומר מתוך שאיל"מ כיון דהשבועה אגוד עם חיוב ממון ובמק"א צדדתי להיפך דענין דנחתינן לנכסי' בשבועה דאורייתא מוכח מהא דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ וזהו דאוריי' כמו דמוכח שם בגמ' ופלפלתי בזה הרבה ומתורץ בזה מדוע לא אמרו שם הנ"מ במתוך שאיל"מ אחרי דענין מתוך עם נחתינן הכל חדא

והנה בעיקר הדבר לכאורה יש להתבונן מדוע לא אלימו חז"ל תקנתם בשבועה דרבנן גם לענין נחתינן לנכסיה וממילא היינו דנין מתוך שאיל"מ] וכמו דחזינן בכ"מ דמה שחז"ל תקנו עשו כעין של תורה אמנם באמת אין זה קושי' דמצינו בכמה דברים דלא אלימו דבריהם לענין להוציא ממון ע"פ תקנתם ואדרבה בכ"מ דהעמידו דבריהם לענין ממון הוכרחו לצרף לזה ענין של הפקר ב"ד וידוע דלאו בכ"מ עשו ענין זה של הפקר ב"ד דיש לזה כמה תנאים ופרטים וע' כ"מ ופ"ט מהל' שמיטה ה"ז) ובמל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה הי"ד) והארכתי במק"א בזה ועי' משכ"ל לענין דברי הש"ך במוכר בשר טריפה מדרבנן וע"כ י"ל דבכל הני דחז"ל תיקנו שבועות לא היו בזה פרטים ותנאים כאלו אשר יהיה בידם לדון בזה הפקר ב"ד גם לענין ממון גופא וע"כ עשו