עדות ביעקב ל

כתבתי בע"ה בזה תשובה וארוכה והארכתי גם בענין וד' הריטב"א הנ"ל והוא אחרי אשר בררתי שם דהעיקר הוא דאם יש להמומר להשיג בשר טריפה אצל עו"ג עי' חגיגה (דף י"ג ע"א) תוס' ד"ה אין ובמל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב) בלעדו לא כוי הכא אפי' איסור דרבנן דסברת התוס' בשבת (דף ג' ע"א) ל"ש הכא עיי"ה ביו"ד (סי' קנ"א ס"ו) בש"ך ובד"מ שם חקרתי אם יש לו ספק השקול בעת מעשה חם יש לו להשיג בלעדו אם מותר לו למכור והבאתי ד' הגמ' דע"ג וד' ט"ו) אימור לשחיטה זבנה וכל הסוגיא דשם ופלפלתי בזה]. ורציתי לומר דהיכא דהוי אך טריפה מדרבנן א"כ הוי ספק דרבנן דלקולא ומותר לו למכור ויהי' זה פתחא דהתירא למוכרם ופלפלתי בגוף היתר זה אשר נובע מדברי המרדכי והגר"א שם בסק"ז הסכים כהחולקים דדווקא אם יש לו ומכ"מ יתכנו דברינו הנ"ל היכא דהוי ספק השקול אם יש לו וגם יש הרבה שאינם סוברין כדברי המרדכי אולם אח"כ דחיתי זאת וכתבתי די"ל דגם באיסור דרבנן הוי הל"ת דל"ע מדאורייתא ועיי"ה בע"ג (דף כ"ב ע"א) בתו' ד"ה ת"ל ובב"מ דף ס"ח ע"ב אמר רבא רב עילש גברא רבה הוא ואיסורא כו' ועייש"ה ברא"ש אלא דאנכי רציתי לומר דהוי מדאורייתא דאחרי דרבנן אסרו זאת א"כ נקרא מכשול ויצאתי אח"כ לפלפל בהא דבכורות (דף ל"ז) ובחו"מ (סי' רל"ד) לענין אם מכרו בשר ונודע שהוא טריפה דצריך להחזיר לו הדמים ומבואר שם דבאיסור דרבנן אינו צריך להחזיר הדמים והטעם דזה נחשב לאכילה עיי"ש בסמ"ע סק"ד וא"ב הוי לכאורה סתירה ואחרי שפלפלתי בזה חזקתי בזה ד' הש"ך ביו"ד (סי' קי"ד ס"ק כ"ז) שכתב דהטעם הוא דלענין ממון יש להעמיד על דין תורה וחכמים לא גזר להפקיע ממון של חבירו עי"ז והיינו הגם דבכ"מ י"ל דמצד דרבנן הוי כמו דאורייתא בכ"ז היכא דעי"ז יהי' הפסד לחבירו להפקיע ממונו לא אמרו זאת והיא סברא נכונה וראי' גדולה יש לזה מהא דאיתא בבכורות (דף נ"א ע"א) כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי ושם בגמ' אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר וכן נפסק הדין להלכה וקשה מאד הא הוי נתינה בטעות דהא הוא סבר דבנו יהי' פדוי ולא יצטרך לפדותו מחדש וכיון דבאמת צריך לפדותו א"כ אמאי צריך ליתן לו והיא קו' עצומה וכבר הקשה כן בס' ק"י אלגאזי ערך פדיון הבן ועיי"ש שתי' כיון דמדאו' פדוי הגם דמדרבנן אין בנו פדוי מכ"מ לא הפקיעו בזה זכותו של הכהן הגם דעתה הוי זכי' בטעות בכ"ז גם לענין זה נא העמידו דבריהם להפקיע ממון חבירו וכיון דמדאו' הוי שלו לא נשתנה מצד הדרבנן והיא ראי' אלימתא לדעת השיך הנ"ל ומצאתי בש"מ (סי' רל"ד) שהביא מדנפשי' מגמ' הנ"ל ראי' לדעת הש"ך הנ"ל עיי"ש שהאריך בדברים נכונים ואחרי כל הנ"ל רציתי להביא ראי' לדעת הש"ך הנ"ל מד' הריטב"א הנ"ל והוא דבתחילה החלטתי דלהריטב"א כ"כ לענין ממון היכא דמדרבנן נתחייב ממון כיון דמדאו' לא נתחייב ממון פטורים. ורציתי לומר דהוא מצד סברת הש"ך הנ"ל והי' אפשר לומר דכ"כ הכא בחשיד. אמנם אח"כ דחיתי מצד טעם הנ"ל דבהזמה ל"ש זאת וכתבתי בירור סברת הריטב"א כנ"ל ובלא"ה אחרי דאיהו נתחייב מדרבנן א"כ ממילא כ"כ הם ויש להאריך בגוף הדבר האיך נתחייב איהו מדרבנן וע"ל בסי' מ"א שדברתי באורך ובארתי סוגיא דשבועות (דף ל"א) ואכמ"ל יותר

והנה לכאו' יש להקשות על עיקר דברינו הנ"ל [דכה"ג אין העד חייב לשלם כשיוזם] דא"כ האיך מתחייב ממון ע"י עדות שאאי"ל ואין לומר דכ"מ דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא אך מדרבנן דאכתי יקשה לדעת הש"ך (בסי' ל"ג ס"ק ט"ז) דאף לאחר תקנת רבנן מכ"מ בעינן דיהי' משכחת בהעדות דין הזמה ומשו"ה אם אמרו א"י בדו"ח ע"ב וא"כ הא הכא דמי כאלו אמרו בדו"ח א"י כיון דלא משכחת כלל הזמה ועוד דהא באמת מבואר בכ"מ דדין מתוך הוא דאו' ע' שבועות (דף מ"ז) דפריך הגמ' ורב ושמואל כו' וע' בקצוה"ח (בסי' צ"ב) וכבר בררתי במק"א דאף דחשוד הוא מדרבנן מכ"מ מתוך דחשוד הוא דאו' כיון דסוף סוף אינו נשבע והתורה אמרה או דישבע או דישלם [ועי' משא"ל בזה] וא"כ ודאי דקשה כנ"ל ולכאו' אפ"ל דיהי' מוכח מכאן דלא בעינן הזמה ממש אלא דבמה דיענשו הע"ז במלקות כשיוזמו מועיל גם לממון וכמשכ"ל (בסי' א') וא"כ א"ש כיון דמלקות יתחייב העד דלא גרע משבועה גרידא [דעתה קיימינן דהיכא דלא חייבו העד אלא שבועה גרידא והוזם העד חייב מלקות] וממילא מקרי עשאי"ל גם לממון ויהי' מוכח מזה דעיקר דין דעשאי"ל הוא מצד הסברא ולא מגזה"כ [עיי"ה בסי' הנ"ל] אבל זה דחוק שוב ראיתי די"ל דמכאן לא מוכח מידי ואף אי נימא דלהוציא ממון ע"י עדות אינו מועיל בזה שיתחייבו מלקות ובעינן דווקא שיתחייב ממון [דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ] בכ"ז יתיישב הכא שפיר דאימת בעינן עשאי"ל בממון היכא דבאו לחייבו ממון אצל הכא כיון דשבועה נתחייב אף בעשאאי"ל [אלא במלקות] והחיוב תשלומין בא מכח החיוב שבועה ע"כ קם החיוב תשלומין במקום החיוב שבועה ולא בעינן כלל משפט ההזמה דתשלומין אלא דקפדינן אך על משפט ההזמה דשבועה וא"כ העיקר הא דמתחייב ממון [החשוד ע"י העדאת ע"א] לא משום דמיקרי עשאי"ל לענין ממון אלא דמקרי עשאי"ל לענין שבועה ולפי"ז י"ל עוד דאם היינו אומרים דלשבועה לא בעינן כלל משפט ההזמה [דגם מלקות לא נתחייב ע"א המחייב שבועה כשיוזם כמו שהרבה מן האחרונים החליטו באמת כן] נימא דגם הכא בחשוד לא יתחייב העד כלל לכשיוזם ובכ"ז מהחייב הבע"ד ממון אף דלפי"ז ודאי דהוה עשאאי"ל [כיון דלא יתחייב העד כלל] כיון דהכא לא בעינן כלל עשאי"ל דחיוב ממון דהכא יש לה דין שבועה ממש

ולפום רהיטא עלה על דעתי להביא ראיה לזו הסברא שכתבתי דממון דמתחייב החשוד מחמת שאינו יכול לשבע יש לה לענין הזמה דין שבועה ומהראי' הנ"ל יהי' מוכח עוד דבר אחד והוא דלשבועה לא בעינן כלל משפט הזמה אלא דאף אם לא יהי' העד בתורת הזמה כלל [גם למלקות] ג"כ מחייב שבועה והוא דהנה נודע הך עובדא דנסכא דר' אבא דאיתא שם ההוא גברא דחטף נסכא מחברי' ואייתי ע"א דחטף מיני' ואמר אין חטפי ודידי חטפי ודן ר' אבא ע"ז דהוה מחוייב שבועה שאינו יכול לשבע ומשלם והוא הלכה מרווחת בישראל ע' ב"ב (דף ל"ד ע"א) ושבועות (דף ל"ב ע"ב ודף מ"ז ע"א) וע' רמב"ם (פ"ד מהל' גזילה הי"ד ובפ"ד מהל' טו"נ ה"ח) ובש"ע חו"מ (סי' ע"ה וסי' שס"ד) והנה יש לי לחקור בהך עובדא שתי חקירות וגדולות הן אלי. החקירה הא' אם הי' הוזם העדן שהעיד שחטף] אם הי' חייב מדין הזמה מי נימא כיון דעפ"י עדותו נתחייב הבע"ד לשלם שייך כאשר זמם או כיון דעל מה שהעיד העד מודה הבע"ד בעצמו א"כ י"ל דלא שייך בזה עונש הזמה החקירה הב' אם נחליט דעונש הזמה ליכא הכא גבי העד [כיון דהבע"ד מודה לדבריו]. יש לחקור אם מקרי זאת עשאאי"ל כיון דלא יהי' בעונש הזמה או דמכ"מ יש סברא לומר דמקרי עשאי"ל אף דלא יהי' בעונש הזמה: ובמשקל הראשון דנתי לפשוט הנך שתי ספיקות מסוגי' אחת והוא מסוגי' דב"ק (דע"ה ע"ב) דפליגי שם סומכוס ורבנן היכא דהגנב מודה שגנב בפני פלוני ופלוני והמתבאר משם דזאת סוברים כו"ע דהעדים לא יהיו בעונש הזמה כשיוזמו כיון דהוא בעצמו מודה לדבריהם] ולענין עשאי"ל פליגי רבנן וסומכוס דרבנן סברי כיון דלא יהי' בעונש הזמה ממילא מקרי עשאאי"ל וסומכוס סובר דמקרי עשאי"ל אף דלא יהי' בעונש הזמה לכשיוזמו. מכ"מ ליכא בזה פסול דעשאאי"ל כיון דלא הוה גריעותא בגוף העדות [עיי"ה לעיל (סי' א')] ומעתה גם בעובדא דידן נפשוט כן דבעונש הזמה לא יהי' העד לכו"ע ולענין אי הוה עשאי"ל תליא במחלוקת דסומכוס ורבנן ולפי"ז לרבנן ודאי דהכא הוי עשאאי"ל וא"כ קשה מאוד