עדות ביעקב כח

בלא פעלו כלל אבל הכא הא חייבו שבועה ובגוף הדבר דבעינן שיפעלו בעדותם י"ל מצד שני דברים או מצד דאמרי' דכוונת הכתוב דוהרשיעו מורה כן או אחרי דבאמת הוי לשאב"מ אלא דהתורה גלי האי והצדיקו ח"כ י"ל דנכה"פ בעינן שיתעביד מעשה בדיבור אכל לא היכא דלא נעשה מעשה כלל ומצר שני הטעמים הנ"ל י"ל דבע"א לשבועה מקרי דפעל בעדותו ובמק"א צדדתי דהכא י"ל עיקר הטעם דלא הוי גמ"ד וע"כ לא שייך הזמה וי"ל דג"ז הפרט דמלקות דלא תענה דורש דוקא שיהי' אחר גמ"ד הגם דהדרש דלא כאשר עשה לא אמרינן בזה אבל גמ"ד בעינן והכא לשבועה איכא גמ"ד והארכתי בזה בריש מתני' דמכות וגם הא פשטות דברי הרז"ה משמע דסובר דלא בעינן כלל שיפעלו בעדותם וא"כ הגם דהרמב"ן חולק עלי' מכ"מ בזה י"ל דמודו כ"ע: והגם דלשון דוהצדיקו משמע דקאי טל שנים מכ"מ הין בזה מיעוט על אחד ולקמן בארתי דהלאו דלא תענה קאי ודאי גם על אחד וע"ל בסי' שאח"ז ועוד הא באמת המזימין הם שנים ואך המוזם הוא אחד ובקרא כתיב והרשיעו את הרשע ועי' ב"ק (דף ק"ו ע"א) ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה כו' ועי' מכות (דף ו' ע"א) ד"ה ר"י ושם ע"ב ד"ה בדיני מכל זה משמע ברור דגם חיוב מקרי בזה שחייבו שבועה ומקרי דפעל בעדותו ובעיקר הדבר בזה שכתבו דבעינן שיפעלו בעדותם והיינו מהא דוהרשיעו כי' יש קצת מקום עיון דבאמת קחי האי והרשיעו כו' היינו המזימין הרשיעו המוזמין והם ודאי דנעשו רשעים שהעידו לשקר והכא כתיב בלשון יחיד וכנ"ל וגם אם נימא דחייב מלקות י"ל דע"ז גופא קאי הקרא דוהרשיעו ויש עוד הרבה להאריך בזה. עכ"פ יצא לנו מזה די"ל דע א חייב מלקות כשהוזם וכמשנ"ת ת"ל באורך

סימן ו יחקור היכא דע"א העיד לחייב שבועה לאחד שהוא חשוד דממילא נתחייב לשלם עפ"י והוזם העד אם חייב לשלם. ויבא עפי"ז ספק הב' מסימן הקדום: עתה נבוא להיתר ספק הב'. מה שהערנו בסי' הקדום. דלשיטת הש"מ איך שייך לומר דקרא דוהצדיקו קאי על ע"א: כיון דבע"א משכחת חיוב הזמה ממש וכגון שהעיד על חשוד או שטוען איני יודע והנה הגם דקו' זו יש לתרץ בנקל אמנם מחמת דעיקר הדבר בכה"ג היכא דע"א העיד על אחד שהוא חייבו ממין וחייבו בזה אך שבועה והנידון הוא חשוד ומחוייב לשלם ואח"כ הוזם העד הוא בספק גדול אם אמרינן דהעד מחוייב לשלם כיון דנתחייב הנידון לשלם או די"ל כיון דהוא לא חייבו אלא שבועה ומה דאינו יכול לשבע הוא מצדו משום דהוא חשוד כה"ג אינו חייב לשלם כשיוזם ע"כ ראיתי לבאר גוף הספק ואח"כ נבוא לעניננו

והנה לכאו' אפשר להביא ראי' דכה"ג פטור העד מלשלם מגמ' דב"מ (דף ד' ע"א) דקאמר שם הגמ' מה להצד השוה שבהן שכן אינו בהזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה ואי נימא דהיכא דע"א העיד על חשוד חייב העד לשלם כשיוזם. א"כ איכא ע"א ג"כ בתורת הזמה והאיך קאמר הגמ' דע"א אינו בהזמה אמנם באמת אין שום ראי' מכאן דהא לכה"פ הוי פרכא מעלייתא על מה הצד דעדים ישנן תמיד בתורת הזמה אבל ע"א אינו תמיד בתורת הזמה אלא לפעמים [כמו בחשוד]. ועוד דבלא"ה אינו קשה לפי מה שכתבו ההו' בב"ק (דף ק"ח ע"א) בד"ה והרי כפילי דהא דחשוד אינו נשבע הוא אך מדרבנן אבל מדאו' יכול חשוד לשבע עיי"ש. וא"כ מדאו' אין משכחת בשום אופן תשלומין דהזמה גבי ע"א והכא בב"מ קאי מדאו' ובדברינו אלה יודחה גם מה דלכאו' רציתי להוכיח בראי' ברורה דשיטת התו' הוא ברור דכה"ג חייב העד בהזמה והוא דהנה התוס' שם בד"ה ע"א כתבו וז"ל שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שע"י הזמה דיבורו בטל ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר כו' כי מה שהעד אינו משלם כו' אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון כו' עייש"ה והנה מתחלת דה"ת רציתי במשקל הראשון להוכיח דסוברים דכה"ג פטור העד דאל"כ הי' להם להוכיח יותר דגרסינן ובהזמה כיון דבאמת היכא דמשלם הבע"ד עפ"י העד חייב העד לשלם כשהוזם אמנם אח"כ דחיתי זאת וכתבתי די"ל דלא נחתו לזה וכתבו אפי' הא דאינו משלם בכ"מ ג"כ לא חשיב פרכא ואח"כ כתבתי הכרח לזה דע"כ מוכרחינן לומר דאין ראי' משם דסוברים דהיכא דהוא חשוד פטור אלא דסוברים דהיכא דהוא חשוד חייב דאי נימא דסוברים דכה"ג ג"כ פטור א"כ ודאי דיש לפרוך מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין כיון דנימא דע"א אפי' היכא דמחייב ממון מכ"מ אינו משלה בהזמה וא"כ מאי כתבו דזה לא הוי חומרא וע"כ דשיטתם הוא דמשלם וממילא מוכח הא דלא כתבו כן מתחלה הוא משום דלא נחתו לזה אבל לפי מה שבארתי משיטת התוס' דב"ק אין מכאן שים ראי' דהא הכא קאי מדאו' ומדאו' לא משכחת תשלומין לשיטתם גופא ואזלו רבותינו בעלי התוס' ז"ל לשיטתם ועיי"ש בב"ק דקאי שם אליבא דר"פ והכא קאי ג"כ אליבא דר"פ והא דלא כתבו שם בתו' דנוכל לומר דגרסינן ובהזמה גבי ע"א דהא חזינן דע"א לוקה בהזמה לפי משכ"ל דכל ע"א חייב מלקות בהזמה והי' אפשר להוכיח מכאן דשיטתם דע"א אינו לוקה בהזמה מדלא כתבו כן אבל באמת י"ל דזה נכלל במה שכתבו דדיבורו בטל דעיקר כוונו דלא חשיב פרכא הא דאינו משלם בהזמה וא"ל דאכתי משכחה הזמה גבי ע"א כגון שהוא אומר א"י והוי מחויי"ש ואי"ל די"ל דהכא קאי למען דסובר ברי ושמא ברי עדיף וא"כ צריך שלם גם בלא דברי העד וע"ל שכתבתי דלמאן דסובר דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור מכ"מ הכא ל"ש לומר דהעד יתחייב דהא לא ידע דיתחייב ע"י

והנה לכאו' י"ל דאין כאן מקום ספק כלל דממ"נ אם העד ידע שהוא חשוד ([דידעינן ברור דהעד ידע או דכו"ע ידעי דהוא חשוד ובדבר דאומדן דעת שלנו דודאי העד ידע מזה אין בידו לומר דלא ידע ע' סנהדרין (דף ט' ע"ב) בד"ה עדי האב] ודאי דחייב לשלם כיון דזמם לחייבו שייך שפיר הקרא דועשיתם לו כ"ז הגם דאלו לא הי' חשוד לא הי' מתחייב בכ"ז כיון דסוף סוף ידע העד דע"י עדותו זו יתחייב ממון חייב העד דבהזמה אזלינן העיקר בתר כוונת העד ואי דלא ידע העד שהוא חשוד א"כ צריך לתלות בהך ספק שהעירותי לעיל אי בממון אמרינן ג"כ דבעינן דווקא שידע העד מזה או לא וממילא כפי שכהבתי לעיל (בסי' ג' ולקמן בסי' ט') דהעיקר הוא דכה"ג פטורים א"כ ודאי דהכא פטור כיון דכל ע"ז פטורים כה"ג א"כ כ"ש ע"א שוב ראיתי דהספק יהי' על מקומו באופן דידע שהוא חשוד ובכ"ז י"ל דפטור והוא דהנה במכות (דף ה' ע"ב) איתא שם במתני' מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהן ושם באותו עמוד ברש"י בד"ה שהרי אמרו כתב וז"ל מתני' היא מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהן דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כו' כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד עכ"ל ועי' חגיגה (ט"ז ע"ב) שם ברש"י. עכ"פ מוכח דקרא דועשיתם לו כ"ז קאי אך בשתי עדים. א"כ ממילא י"ל דע"א ליכא בדין הזמה הגם דעיקר כוונה הכתוב הוא להורות דהיכא דאיכא ב' עדים בעינן דיהי' הזמה בשניהן והיכא דהוזם אך ע"א ולא השני לא הוי הזמה אבל מכ"מ י"ל דהיכא דליכא אלא ע"א והוזם חייב ג"כ אמנם מכ"מ האיך שיהי' הרי בקרא לא כתיב הזמה גבי ע"א דאף אי נימא דלא הוי מיעוט וכנ"ל אבל הא לכה"פ לא כתיב