עדות ביעקב כז

ודאי דאינם חייבין אח"כ כשיהזמו דהא הוו מכבר עדות מוכחשת ומעתה הוכיח הגמ' שפיר דלמ"ד דנהרגין אח"כ ודאי דסובר דאין לוקין עתה כיון דאח"כ יהרגו ע"כ דלא נפסק הדבר עתה בעת ההכחשה ואם נימא דלוקין עתה א"כ הוי כמו דבר מופסק וא"כ נחשבים כמו עדות שהוכחשו מכבר ולא שייכו עתה לזה ובכה"ג ודאי דאין הזמה וכמו דאמרינן שם גופא לענין חצי דבר דהיכא דעל עדות קמייתא לוקין ממונא לא מקרי עוד ח"ד דלא שייכו לזה כלל ומעתה ברור הדבר דאי נימא דהכא ג"כ לוקין א"כ פסקה הך עדות וממילא לא שייכו בהזמה וא"כ ודאי די"ל דזהו כוונת הגמ' כיון דאא"כ ימותו על עדות זה א"כ ודאי דעתה אין לוקין דאל"כ האיך נידונים בהריגה אח"כ ע"ז

ואחרי העיון נראה דמוכרחין אנו לומר דכן הוא כוונת הגמ' דהא כפי שבארנו הוי סברא מוכרחת דאי נימא דעתה לוקין לא יתכן אח"כ מיתה וזה יודו כו"ע וא"כ יקשה מאד למה להגמ' להוכיח מצד לשנלאמב"ד דבזה איכא מחךוקת ודוא"ל דגם לשיטת התו' כלשנלאמב"ד כהאי ליכא מחלוקת וכו"ע מודו דאין לוקין דזה דחוק יעיי"ה משכ"ל בסי' כ"ד] מדוע לא יוכיחו באמת מצד זה ההוכחה וע"כ דבאמת כוונת הגמ' הוא כן דההוכחה הוא כיון דאח"כ יהיה מיתה ודאי דאין לוקין ואין זה מגדר לשנלאמב"ד האמור בכ"מ והגם דלכאורה דחיק הוא להוציא הגמ' מפשטותה אמנם דל דברי מהכא ג"כ יקשה דהא גם לשיטת התו' הך לאו שנלאמש"ד לא דמי לכל לאו שנלאמב"ד דלשיטתם הפי' דלשנלאמב"ד דהכא הוא מחמת דלסוף נידונו במיתה ג"כ מצד זה הלאו. ובכ"מ לשנלאמב"ד הוא מחמת דהאי לאו כולל גם מיתה. וכיון דע"כ מוכרחינן להוציא הכוונה דהאי לאו שנלאמב"ד מכל לאו שנלאמב"ד האמור בכ"מ יותר נוח לפרש כפי שכתבתי ואין לומר דלשיטת התוס' לכה"פ שייך בזה לשון דלשנלאמב"ד אבל הכא שכתבתי ל"ש זה די"ל דגם זה כינו בשם זה. והכוונה הוא כיון דאח"כ יהיה מיתה לא שייך עתה מלקות

ומעתה כיון שכן ודחי די"ל דבע"ז נא שייך כלל רך כללא דלחי שנלאמב"ד האמור בכ"מ. ויתיישב מחד נשון בגמ' דסנהדרין הנ"ל דבאמת האי לאו שנלאמב"ד קאי על הגנב [דבט"ז לא שייך הטעם דלשנלאמב"ד גם כה"ג] ואח"כ מסיימו איהו נא נקי כו' היינו דהכא לא שייך מלקות מצד ל"ת ומהקרא דוהצדיקו כו' דכיון דאיהו לא לקי א"כ לא פעלו בעדותם מחומה א"כ אינהו היכי לקי ויהי' מוכח מזה דבעינן דוקא שיפעלי בעדותם. הן אמת דלכאו' יש להקשות לפי דברינו הנ"ל דלשנלאמב"ד לא שייך כלל בע"ז א"כ יקשה באמת מרוע בעדים שהוכחשו ובא הרוג ברגליו לא ילקו למאן דסובר הכחשה תחלת הזמה הוא והא הך טעם הנ"ל שבארתי לעיל יספיק אך דאי נימא דנלקין עתה ליכא אח"כ מיתה. אבל מאין לן זה היסוד דבשביל דאח"כ יהי' זה מניעה לחיוב מיתה נפטרנו עתה ממלקו' אחרי דמצד לאו שנלאמב"ד אין לפוטרם. ורך דאח"כ יהי' זה מניעה לחיוב מיתה וזהו אך ספק ומדוע נימא דמצד זה הספק דדלמא יהי' זה מניעה למיתה נפטרנו עתה ממלקות אמנם באמת פין זה קושיא דהא גם לשיטת התוס' יקשה כעין זה אחרי דמצד דכך לאו כולל גם אזהרה למיתה משו"ז לא פטרינן אותו ממלקות ואך מצד דיהי' אח"כ עונש מיתה א"כ ג"כ יש להקשות כנ"ל וע"כ דמוכרחין אנו לומר דכן הוא הענין כיון דיכול להיות אח"כ מיתה ממילא אין לוקין עתה כ"כ י"ל הכא הגם דלכאו' יש נחלק בסברא בין הנושאים בכ"ז אחרי העיון יראה המעיין דשוים הם ואין מזה סתירה לדברי הנ"ל. או אוני נימא דיש עוד סברא אחרת דלא יהי' מלקות לבד זה הטעם והגמ' מוכיח אך דמאן דסובר דאח"כ מיתה ע"כ דסובר דעתה לים מלקות מצד ההוכחה הנ"ל אבל לא זהו הטעם על העדר המלקות וכנה לכאו' י"ל דאין נ"מ מזה דגם לדברי י"ל דגם בסנהדרין מקרי ג"כ כעין זה לשנלאמב"ד כיון דלסוף יהי' מיתה אמנם באמת שם לא שייך זה דשם גם אם נימא דעתה איכא מלקות בכ"ז יהי' אח"כ מיתה ולא שייך לחקור מצר דיאמרו להלקותו דמצד זה לא שייך לומר דימנע עתה המלקות אחרי דבעצם הדבר לא הוי חסרון למיתה של אח"כ המלקות יעיי"ה שם בתו' ד"ה מתוך ודו"ה נחזור לעניננו דכפ' שכתבתי יתיישב מאד לשון מסוגיא דסנהדרין הנ"ל ויהי' מוכח גם חקירתי הנ"ל אמנם כל זה לפלפולא אבל אליבא דאמת ודאי דיש לנו לכוף כאגמון ראשנוו ולקבל דברי הראשונים ז"ל באימה וביראה והם החליטו דבלאו שניתן לאמב"ד כהאי לוקין גם בע"ז וא"כ לפי"ז קשה מאד דברי הגמ' והסיום דאיהו לא לקי. הן לדברי הרז"ה והן לדברי הרמב"ן דלדברי הרז"ה יקשה הך סיום דאיהו לא כו'. ולדברי הרמב"ן דקאי הגנב יקשה באמת ל"ל להקשות מגנב כיין דגם בעדים יקשה זה דהא לדבריהם שם בסנהררין מקרי לאו שנלאמב"ד גם לענין העדים שוב ראיתי דדברי הגמרא יתפרש בטוב והיינו דזה ודאי נוכיח דהיכא דלא פעלו בעדותם לא לקי וכבר כתבנו דגם מצדם גופא לא לקי מצד דהוי לאו שנלאמב"ד וע"כ י"נ דהגמ' הוכיח זאת מצד שני הדברים ביחד ומחנמו הקי' ובתחילה הוכיחו מצר דהוי לשנלאמנ"ד ואח"כ קאמר דגם לבד זה איהו לא לקי כו' הא לא פעלו כלל בעדותם והגמ' הוצרך להוכיח מצד הנך תרתי דאם יוכיחו אך מצר לשנלאמב"ד נטעה לומר דלא בעינן שיפעלו בעדותם ואם נוכיח אך מצר זה דלא פעלו בעדותם נטעה לומר דבעדים לא הוי לשנלאמב"ד ואחרי דבאמת שני הדברים אחת דבעינן שיפעלו בעדותם וגם הוי לשנלאמב"ד גם לענין העדים. ע"כ מוכיח הגמ' מצר הני תרתי אמנם ליישב דברי הראשונים ז"ל מובן דאך דברי הרז"ה ז"ל נוכל ליישב באופן זה וי"ל דהוא כיון ג"כ לזה והא דכתב דהלאו דל"ה קם במקום לאו דידי' הוא על כוונת הגמ' דהו"ל לאו שנלאמב"ד והסיום דאיהו לא לקי י"ל דיפרש ג"כ כנ"ל הגם דהוא מעט דחוק אמנם לשון הרמב"ן ודאי דלא משמע כן וד' הרמב"ן לדעתי צע"ג דמדוע לא נימא דקאי על העדים אבל איך שיהי' דברי הגמ' יתפרש בטוב כנ"ל

ועפ"י דברינו הנ"ל יופתח לן שערי בינה להבין דברי רש"י שם אש לכאורה הוא תמוה מאד והוא דבד"ה דאי ר"י כתב רש"י וז"ל אם באו עדי מכירה אחרי כן קודם הזמה ונגמר דינו עפ"י שני הכתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאי עדי מכירה הא הו"ל לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזכרה שלא להעיד כן שאם יעידו ולא יוזמו עד שיבואו עדי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו עכ"ל רש"י. הרי שכתב דלא תענה הוי לאו שנלאמב"ד והוא כשיטת הרז"ה ובד"ה אינהו היכי לקי כתב רש"י וז"ל. הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה צאו שאין בו מעשה הוא והדבר היא תמוה דהא רש"י בעצמו כתב דמשו"ה לא לקי על לא תענה משום דהוי לאו שנלאמב"ד וח"כ מאי כתב רש"י הכא ואי משום לא תענה כיון דכבר כתב רש"י דמשים לא תענה לא שיך מלקות משים דהוי לאי שניתן לאזהרת מב"ד והוא תמי' עצומה בדברי רש"י אבל לדברי הנ"ל נימא דרש"י מפרש ג"כ כמש"כ דהקו' הוא מצד שני הדברים ביחד והיינו דבתחילה קאמר דהא גם לדידהו הוי לאו כנלאמביד ואח"כ קאמר גם לבד זה איהו לא לקי כו' א"כ הא ליכא כ"ז וחי משום ל"ת ומצד והצדיקו איהו לא לקי פי' דהא באמת ל"ת הוי לשאב"מ ואך מצד דהקרא גלי והצדיקו וע"כ כ"ז הוא אך היכא שפעלו בעדותם אבל כיון דלא פעלו לא קאי ע"ז הקרא וממילא הוי לשאב"מ ואין לוקין ע"ז ומיושב היטב דברי רש"י

אחרי כל הדברים הנ"ל נבוא לעניננו הנה כפי שבארנו מוכח מהסוגיא דבעינן דוקא שיפעלו בעדותם וא"כ לכאורה בע"א י"ל דל"ש האי קרא אמנם באמת יותר נראה דגם בע"א אמרינן כן ול"ד לשם דשה לא פעלו ככל בעדותם אולם הכא הא פעל מה בעדותו דחייבו שבועה. ואחרי דבאמת זהו דבר חדתא שחדשו דבעינן דוקא שיפעלו בעדותם והיכא דלא פעלו בעדותם לא לקי י"ל דהוא דוקא