עדות ביעקב כו

עלי'. א"כ חזינן דעל כל לאו שטאמב"ד לוקין הכא וב"ז היכא דיהי' בזה גופא אח"כ מיתה אז אין לוקין בע"ז ג"כ. וראייתם מגמ' דב"ק הנ"ל יעויי"ה בתו' בכל המקומות הנ"ל. והנה הכא בסנהדרין הוי הלאו שנלאמב"ד ממש כמו שם בב"ק. ומעתה מבואר היטב כוונת הרז"ה דהכא קם הלאו דל"ת במקום לאו דלא תגנוב היינו דכמו דהלאו דלא תגנוב הוי לאו שנלאמב"ד כ"כ הוי הכא הלאו דלא תענה והגם דלענין שארי לאו שנלאמב"ד לא דמי ע"ז לשארי דברים אמנם הכא דמו אהדדי ולדעתי ז"ב בכוונת הרז"ה וא"כ באמת יקשה שיטת הרמב"ן מאד דמדוע נימא דכוונה הגמ' הוא דקאי על גנב ומוכיחים מגנב על עדים הלא בפשיטו' יש להם להוכיח מעדים גופא וא"כ מוכח מזה לכאו' כשיטת הרז"ה אולם בכ"ז להחליט כשיטת הרז"ה קשה ג"כ דא"כ לאיזה צורך מסיימו הא דאיהו לא לקי כו' וכמשנת"ל

ודע כי לולא דברי רבותינו הקדושים [שכתבו לחלק בע"ז בין לאו שנלאמב"ד סתמי ובין לאו שנלאמב"ד אשר בזה גופא יהי' אח"כ מיתה] הייתי אומר דבע"ז לא הוי לשנלאמב"ד בשום מקום והוא דהנה לכאו' יש להעיר אחרי דהכא בע"ז מוכח דלוקין על לאו שנלאמב"ד [זולת היכא דבזה גופא יהי' אח"כ חיוב מיתה] א"כ באמת מדוע לא נילוף בכ"מ מע"ז דגם לאו שנלאמב"ד לוקין ועד"פ רציתי לומר דר"ע ור' ישמעאל דפליגי בלאו שניתן לאזהרה מב"ד דר"ע סובר דלאו שניהן לאמב"ד אין לוקין ור' ישמעאל סובר דלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין עי' שבועות (דף ד' ע"א) ובמכות (דף י"ג ע"ב) ובעוד כ"מ] אזלי' לשיטתייהו בהא דפליגי אי ע"ז קנסא או ממונא דר"ע סובר במכות ודף ב' ע"ב) ובב"ק (דף ה' ע"א) דע"ז קנסא ור' ישמעאל משמע דסובר ע"ז ממונא דשם במכות חשיב הת"ק דד' דברים נאמרו בע"ז ולא חשיב הא דאין משלמים עפ"י עצמם. ור"א הוא דמוסיף זאת דגם אין משלמין עפ"י עצמם ומשום דע"ז קנסא והת"ק דלא' קחשיב זאת ע"כ דסובר דמשלמים עפ"י עצמם וע"כ דסובר ע"ז ממונא וסתם בר פלוגתי' של ר"ע הוא ר' ישמעאל וע"כ רציתי לומר דתליא זב"ז דלכאו' יש לילוף דבכ"מ לאו שניתן לאמב"ד לוקין מע"ז וכמשכ"ל ואך דאפשר לומר דשאני ע"ז דהו' קנסא (וכמו דדחי הגמרא במכות דף ד' ע"ב) לענין לאו שאב"מ דאין לילוף מע"ז וממש"ר משום דהוי קנסא] וע"כ ר"ע לשיטתו דסובר ע"ז קנסא סובר באמת דלאו שנלאמב"ד אין לוקין. אבל ר' ישמעאל לשיטתו דסובר ע"ז ממונא וא"כ שפיר איכא למילף בכ"מ מע"ז ומש"ה סובר דלאו שניהן לאמב"ד לוקין: והוא נכון לכאו' עד"פ אמנם לקושטא דמלתא אי אפשר לומר כן מצד כמה טעמים ויהי' בזה כמה סתירות ולא רציתי להאריך בדבר הבנוי על יסודי הפלפול

וע"כ נ"ל דבאמה אין כאן שום התחלת קו' דהנה גוף הסברא דלאו שנלאמב"ד אין לוקין נראה דהוא כן דהנה זה ידוע דבכל לאו איכא עונש מלקות כמו דאיתא במכות (דף י"ג ע"ב] הפלאה זו כו' והסברא הוא דודאי לא כתבה התורה הלאו בכדי ובכ"מ דהתורה כתבה אזהרה דלא יעשה כן ודאי דהיתה כוונת התורה כשיעבור ע"ז יענש עלי' וסתם עונש הוא מלקות ומשו"ה אמרינן דלאו שניתן לתשלומין אין לוקה או לאו הנל"ע אין לוקין ע"ז דהא עתה לא הוי הלאו בכדי גם אם אין לוקין עלי' ויכול להיות דכוונת התורה הוא אך בשביל התשלומין או בשביל קיום העשה. ומעתה י"ל דזהו הסברא דלאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עלי' היינו כיון דהאי לאו נצרך בשביל עונש מיתה ליכא ראי' דכוונת התורה הי' למלקות די"ל דכוונה הלאו הוא בשביל העונש מיתה ולא בשביל מלקות וע' מכות (דף י"ג ע"ב) ברכ"י ד"ה אין לוקין ובעוד כ"מ וא"כ כ"ז שייך רק היכא דלא כתבה התורה להדיא דאיכא מלקות. ואך דהייתי מוכיח מסברא דודאי איכא מלקות דמדכהבה התורה הלאו ע"כ דאיכא מלקות ע"ז וכנ"ל וע"ז אמרינן כיון דהוי לאו שנלאמב"ד ליכא ההוכחה וממילא אין לוקין אבל היכא דהתורה כתבה להדיא דאיכא מלקות בהאי לאו ואיכא נ"כ עונש מיתה א"כ חזינן דכוונת התורה הי' להדיא על מלקות ולפ"ז אינו סותר זה להא דאמרינן בכ"מ דלאו שניתן לאמב"ד אין לייקין דזהו אך היכא דלא גלי התורה דלוקין על לאו זה וליכא הוכחה על זה אבל הכא גלי התורה דלוקין על לאו זה וממילא לא קשה דנילוף כל לאו שנלאמב"ד מע"ז כנ"ל דלא שייך כלל למילף דהיכי דגלי קרא ודאי דלקי ולא נופל פ"ז כלל שם דלאו שניהן לאמב"ד אין לוקין ואף דלאו שאב"מ ילפינן שם במכות מע"ז וממוציא ש"ר ולא אמרינן שא"ה דגלי קרא. אמנם באמת שאני לאו שאב"מ. דבלאו שאב"מ מאן דסובר דאין לוקין משום דסובר דלא אלים כ"כ לאו שאב"מ ללקות עלי' והתורה לא צוותה ללקות אלא דוקא היכא דעביד מעשה בידים ובמק"א בארתי דבהני דממעטינן מלקות מצד דלא דמו ללאו דחסימה בעינן דמצד דלא דמו בזה הפרט יהי' איזה סברא לחלק] וא"כ שייך שפיר למילף מהא דחזינן דבפ"ז לוקין אף דאין בהם מעשה א"כ חזינן דהתורה צותה ללקות ע"ז ממילא י"ל דבכ"מ לוקין ע"ז אבל בלאו שנלאמב"ד כל החקירה דלאו שנלאמב"ד הוא היכא דלא גלי קרא והיכי דגלי קרא דלוקה לא נכנס כלל בזה הגדר דלאו שניתן לאמב"ד והוי כמו כל לאוין דעלמא והבן היטב כי הם דברים עמוקים

ואחרי שבארנו דברינו הנ"ל יובן ממילא דיותר יש לנו לומר דבכ"מ לא הוי הלאו דלא תענה לשנלאמב"ד דמנ"ל לחדש סברא מחודשת דיש חילוק בין כל לאו שנלאמב"ד ובין זה [ומה די"ל דהכא הוי מגדר אחר מצד דעל אזהרה זו נצטרך להענישו שני עונשים ואין מענישים שני עונשים על אזהרה אחת יבואר לקמן באורך בסי' כ"ד] ויש לן לומר דכיון דגלי התורה דהכא איכא מלקות על לאו דל"ת הגם דאצטריך הלאו למיתה ממילא גם באופן זה היכא דבהך מעשה גופא יהיה אח"כ מיתה מכ"מ לוקין ע"ז והא דאמרינן שם בב"ק הנ"ל לאו שנלאמב"ד י"ל דכוונה אחרת ישי בזה דהנה בעיקר המחלוקת דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו יש להתבונן מאד בטעמא דרבא דסובר דנהרגין משום דהכחשה תחילת הזמה הוא כו'. והלא כיון דהוכחשו בטלה עדותן כבר והיכא דגם בלא הזמה בטל העדות לא חל העדות כנודע וע' ב"ק (דף ע"ה ע"ב) ובכ"מ ויותר מזו מצינו ברמב"ם (בפי"ח מה"פ ה"ב) דאם העדים המזימין הזימו העדים ואמרו דגם ההורג הי' עמהן אין זו הזמה וסברתו הוא כיון דלבד ההזמה איכא ג"כ הכחשה לא מקרי הזמה [וע"ל ס"ב] חזינן דיסוד הזמה הוא אשר לבד ההזמה לא יובטל עדותן וכיון שכן האיך אמרינן דהיכא דהוכחשו מעיקרא ולבסוף הוזמו נהרגין והא הוי עדות מוכחשת אמנם גדר הסברא הוא כן דהנה עיקר עונש הזמה הוא על מה שהעידו לשקר ורצו לחייב איש צדיק הענישם התורה ע"ז אלא דלענין נאמנות והעונש הקפידה התורה שיהיה משפטי הזמה דוקא אבל עיקר הכוונה של העונש הוא עבור שהעידו לשקר וי"ל דזאת הוא כוונת הגמ' הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה פי' כיון דאח"כ נודע שהם שקרנים [דהא התורה האמינה להמזימים] אגלאי הדבר דהיה ראוי שיענשו גם מעיקרא אלא שלא נגמרה דהיה נחסר עוד מתחלה איזה משפטי ההזמה וכעת דנגמר כל הכרטיס הנצרכים להזמה חשבינן ההזמה עוד מעת ההכחשה והוי ההכחשה וההזמה כמו הזמה אריכתא. ולפי"ז בכל עדים שמתכחשים הם תלוים ועומדים ואולי יזומו אח"כ יענשו: דבסתם עדים לא שייך לומר דהם הלוים ועומדים אם יתזמו דמהיכן נימא דיהזמו [ולעיל בס"א כתבתי דהוא מגדר דעל"נ היינו דבעינן שיהיה משכחת הזמה אבל לא דאמרינן דמסתמא יהיה הזמה] אבל אחרי שהוכחשו אתרע מעט חזקתייהו ע"כ יכול היות שיתזמו. וא"כ הם הלוים ועומדים ואח"כ כשיתזמו הוי כמו הזמה אריכתא ול"ד לדינא של הרמב"ם דשם בהך העדאה גופא הוי הכחשה ג"כ ועייה"ש בלח"מ עכ"פ מוכח דעיקר הטעם דמחייבינן להו אח"כ הריגה מצד דחשבינן ההזמה מתחליה חבל אם נימא דההכחשה הוא מלתא אחריתי. א"כ