עדות ביעקב כה

לוקין עליו לפי דעתי אין צורך לפי' הזה שהרי הסוגיא פשוטה לפניך דאמרינן וכ"ת קסבר חזקי' דלא לקי ולהכי הו"ל חצי דבר והאיך קאמר לוקין ואי איהו לא לקי אינהו היכי לקי אפי' לא תענה נמי ליכא דחצי דבר לאו כלום הוא והיכי ס"ד דלקי אי איהו לא לקי סהדי מאי עביד אינהו אמרי גנב נפשא ולא נגמר דינו על פיהם לכלום דלאו ממונא מחייבינן לי' אפומייהו ולא קטלא ולא מלקות ואין ע"ז לוקין בעקימת פיהם בלבד אלא א"כ הרשיעו צדיק ואי אמרת כגון דאמרי בעבירה ונגמר הדין על פיהם בעבירה דבר ישראל הוה וגנבי' אכתי ממונא משלם מלקי לא לקי שאין אדם לוקה ומשלם כו' עכ"ל הרי לך להדיא דהרמב"ן טען דלא שייך הכא לחייבם מלקות כיון דלא פעלו כלל בעדותם יצא לנו ממחלקותם דהרז"ה סובר דמלקות דוהצדיקו קאי אף אם לא פעלו בעדותם ולא יצאו עדותם מכח אל הפועל בכ"ז שייך מלקות והיינו דעיקר המלקות הוא על העדאתם כיון דהם רצו לחייבו והעידו עליו חיוב ממילא היו לוקין אח"כ כשיוזמו והרמב"ן סובר דגם המלקות דוהצדיקו לא שייך אלא היכא שפעלו בהעדאתם שהעידו ומעתה נשמע דגם לענין ע"א כשיוזם אי שייך גבי' המלקות דוהצדיקו תליא ג"כ במחלקותם דלהרז"ה דסובר דאפי' היכא דלא פעלו כלל בעדותם היו לוקין משום והצדיקו א"כ ממילא גם ע"א לוקה משום והצדיקו אבל לדברי הרמב"ן דסובר דמלקות דוהצדיקו לא שייך אלא היכא דיצאו בעדותם מכח אל הפועל א"כ בע"א דלא פעל בעדותו ליכא מלקות

אמנם בכ"ז אין להחליט הדבר דזה יהי' תלוי במחלקותם דאחרי העיון יש לדחות לתרי גיסי או דנוכל לדחות ולומר דגם הרמב"ן יודה דע"א לוקה משום והצדיקו וגם להיפך נוכל לומר דגם הרז"ה יודה דע"א אינו לוקה לקושטא דמלתא והוא דלהרמב"ן י"ל דכוונתו הוא דווקא היכא דלא פעלו כלל בעדותם לא הוו לקו אבל ע"א פעל מה בעדותו דהא חייבו שבועה [וביותר אי נימא כפי שכ"ל דשם הוא הטעם מצד דלא הי' גמ"ד א"כ הכא הא איכא גמ"ד לשבועה ועי' משאל"ב]. ובדעת הרז"ה יש לספק ג"כ והוא הגם דקאמר להדיא דאם היו חולקים בגנב הייתי אומר הגם דהגנב לא לקי מכ"מ העדים היו לוקים משום לא תענה א"כ מוכח להדיא דדעתו דאפי' היכא דלא פעלו כלל בעדותם מכ"מ היו לוקין אמנם י"ל דזה גופא כוונת הרז"ה דמשו"ה קמ"ל ר"י דגם העדים לא לקו משום דלקושטא דמלתא בעינן דווקא שיפעלו בעדותם. ולפי"ז לפי האמת מודה גם הרז"ה דהיכא דלא פעלו בעדותם לא לקו וכוונתו אינו אלא דהייתי טועה בזה הפרט אי לא הוה משמיע לן ר"י אבל לבתר דמשמיע לן ר"י דגם העדים לא לקו ידעינן שפיר דבעינן דווקא שיפעלו בעדותם או אולי י"ל דכוונת הרז"ה דר"י קמ"ל דאין לוקין היינו משום דהוה הלאו דל"ת לאו שניתן לאמב"ד ומשו"ה לא שייך ללקות משום והצדיקו דהא דאמרינן בכ"מ דע"ז לוקין משום והצדיקו עיקר הכוונה הוא משום הלאו דלא תענה אלא דוהצדיקו מגלה לן דילקו משום לאו דל"ת דלא נימא מחמת דהוה לאו שאב"מ הלאו דל"ת לא ילקו אבל באמת המלקות הוא משום הלאו דל"ת וכמו שפי' בקו' במכות וד' ד' ע"ב) ד"ה ורבנן] וא"כ כיון דהלאו דל"ת הוי לאו שניתן לאמב"ד ממילא לא שייך ללקות משום והצדיקו ולפי"ז נימא דגם אליבא דאמת סובר הרז"ה דהקרא דוהצדיקו קאי אף היכא דלא פעלו בעדותם והא דלא לקו הוא משום דהוי לאו שניתן לאמב"ד

אולם באמת המעיין היטב בדברי הרז"ה יראם כמעט דאין כאן מקים ספק אלא דברור הדבר דכוונתו הוא דלקושטא דמלתא לא לקו משים דכוי לאו שנלאמב"ד ועיי"ש דמפרש כן הכוונה דאיהו לא לקי אינהו היכי לקי היינו משום דכולהו דל"ת קם במקום לאו דידי' והוי כמו לשנלאמב"ד ולא הספיק א"ע לומר דמשו"ז לא לקו כיין דאיהו לא לקי א"כ לא פעלו בעדותם כלל [וכשיטת הרמב"ן באמת]. וע"כ דגם לקושטא דמלתא סובר הרז"ה דאף היכא דלא פעלו בעדותם מכ"מ לקו וגם לדעת הרמב"ן משמע יותר דכ"כ לענין ע"א לא שיך מלקות מצד דבכ"ז לא פעל וע' נו"ב מ"ק (חאה"ע סי' ע"ב) דמשמע מדבריו ג"כ דלדעת הרמב"ן פשוט דכ"כ לענין ע"א לא לקי דמקרי לא פעל בעדותו וע' משאל"ב

ואחרי אשר דכפי דתפסינן עתה משמע דספיקי הנ"ל יתלה במחלוקת של הרז"ה והרמב"ן הנ"ל מהראוי להתחקות על שורש דבריהם והנה עצם המחלוקת שלהם הוא אך בזה אם הכוונה דהו"ל לאו שנלאמב"ד הוא על הגנב או על העדים דהרז"ה מפרש דקאי על העדים והכוונה הוא אחרי דהעדים גופא יהרגו אח"כ א"כ הוי לאו שנלאמב"ד ואין לוקין והרמב"ן מפרש דקאי על הגנב היינו דהגנב ודאי דלא לקי כיון דיהרג אח"כ וא"כ כיון דהוא אינו לקי אינהו היכי לקי הא לא פעלו בעדותם וא"כ ממילא דין הנ"ל [אם בעינן דווקא שיפעלו בעדותם] תליא בפי' הסוגיא הנ"ל דאם נפרש דקאי על גנב והך סיום דאיהו לא לקי כו' הוא סיום הקו' דממילא לא שייך מלקות גם אצלם כיון דלא פעלו בעדותם א"כ מוכח דבעינן דווקא שיפעלו בעדותם אבל אם אנו מפרשין דהקו' הוא משום דגם לדידהו הוי לאו שנלאמב"ד א"כ ממילא מזה דלא אמרו מצד דלא פעלו בעדותם מוכח דלולא זה היו לוקין גם אם לא היה פעלו בעדותם. והנה לכאו' פשטות הסוגיא משמע יותר דקאי על גנב דאם נימא דקאי על עדים א"כ לאיזה צורך מסיימו עוד האי איהו לא לקי כו' כיון דעיקר ההוכחה הוא מצד דלדידהו גופא הוי לאו שנלאמב"ד וע"כ דקאי על גנב והכוונה דאיהו לא לקי כו' הוא כן דמזה מוכיחו לענין העדים והיינו דכיון דמוכח דהוא אינו לוקה מצד דהוי לאו שנלאמב"ד] א"כ אינהו היכי לקי הא לא פעלו בעדותם כלל ולפי"ז מוכח דבעינן שיפעלו בעדותם וכדעת הרמב"ן אולם אחרי העיון בעומק נראה דנהפוך הדבר. והוא דהא באמת יש להקשות על פי' הרמב"ן דקאי על הגנב דמדוע צריכים באמת להוכיח מהעדר המלקות של הגנב על העדר המלקות בעדים ומדוע לא יוכיחו מצד העדים גופא. דהא בלאו שנלאמב"ד כהאי [דידונו מיתה אח"כ ע"ז הלאו גופא] אין לוקין גם בע"ז כמו דמוכח מסוגיא דב"ק (דף ע"ד ע"ב) ועיי"ה שבת (דף קנ"ד ע"א) תוד"ה בלאו ובערובין (דף י"ז ע"ב) ובסנהדרין (דף י' ע"א) תוד"ה משום ושם בב"ק בתו' ד"ה הו"ל והרמב"ן גופא הזכיר הך חילוק של התוס' הכא בסוגיין וא"כ קשה מאד למה צריך הגמ' להוכיח מגנב על העדים אחרי דיש הוכחה מעדים גופא והיא קו' גדולה

ובאמת נראה לדעתי דזו היא כוונת הרז"ה שכתב דהכא קם הלאו דלא תענה במקום לאו דלא הגנוב דידיה וכמו דהוא אינו לוקה על האי לאו כן הם אינם נלקים על הלאו דלא תענה והנה אם נפרש דברי הרז"ה כפשטותן דכוונתו דהעדים אינם נלקים אלא היכא דהנידון נלקה ירפסון דבריו אגרי. מלבד מה דיקשה מסוגיא דב"ק דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו דסובר דלוקין להעדים אף דהרוצח אינו נלקה וכמו שהשיג עליו הרמב"ן מסוגיא זו עוד זאת דיקשה עליו מעוד כמה מקומות: אולם באמת אמיתת כוונתו הוא כן דודאי בכ"מ לוקין להעדים אף בגוונא דהנידון אינו נלקה כמו דמוכח מכ"מ אלא הכא הלאו דלא תענה ונא תגנוב שוים הם נענין לאו שנלאמב"ד והוא דענין לאו שנלאמב"ד יש בתרי גווני אופן אחד הוא היכא דהך אזהרה קאי גם על מיתה אמרינן דעל הך אזהרה ליכא מלקות בשום פעם גם היכא דעתה לא יצמח מזה חיוב מיתה בכ"ז כיין דהך אזהרה באה למיתה ממילא ליכא מלקות ע"ז ויש עוד אופן אחד דמקרי לאו שנלאמב"ד היינו דעל האזהרה שילקו אותו עתה נצטרך אח"כ לדונו במיתה ג"כ מצד זה הלאו והנה בכ"מ נחשב לאו שנלאמב"ד מאופן הראשון ג"כ ללאו שנלאמוב"ד ואין לוקין עליו למאן דסובר לאו שנלאמב"ד אין לוקין עליו] אולם הכא בעדים זוממין חלקו הראשונים ז"ל בין הפרקים וכתבו דהכא גלי הכתוב דלקי גם על לאו שנלאמב"ד דהא הלאו דל"ת הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והוא אך לרבנן ולא לר"מ עיי"ה מכות (דף ד' ע"ב) דפליגי בזה ר"מ ורבנן מאין נובע האזרה על ע"ז ובכ"ז לוקין