עדות ביעקב כב

בהזמה וע"כ דע"א הוי ג"כ בהזמה וכנ"ל

והנוב"י (בסי' ע"ב ע"ג) הוכיח באמת מדברי התוס' הנ"ל דבממון לא בעינן עדות שאי"ל משום דע"א אינו בהזמה ומכ"מ מחייב שבועה וכנ"ל אבל לפי"ז יקשה באמת להנך דסוברים דבממון בעינן עדות שאי"ל ועוד דאף לדבריו יקשה דהא בקנס כו"ע מודו דבעינן עשאי"ל ויקשה לפי"ז דברי התוס' בב"ק ודף מ"א ע"ב) ד"ה מודה בקנס דכתבו דגם בע"א הוי מצי ליפרוך והיינו משום דזה שאינו רוצה לשבע נגד העד הוי מרשיע א"ע יעויש"ה ומשמע ברור מדבריהם דבל"ז חייב דאל"כ היה להם לומר בפשיטות דמשו"ה פטור אף כשהוא מכחיש משום דהוי עדות שאי אתה י"ל דבקנס ודאי דבעי עדות שאי"ל כנ"ל [ועי' שם בש"מ מה שהביא בשם הראב"ד ויש בזה להאריך, ואכ"מ ועי' ירושלמי הובא בר"ן בפ' שבועת הדיינין על הא דכ"מ דשנים מחייבין אותו ממון כו' פריך הירוש' והרי שנים מחייבין אותו קנס ומשני שניי' שאין נשבעין על הקנס ומוכח ג"כ כמש"כ] וע"כ דמוכח כמש"כ דע"א מקרי בהזמה משום מלקות אלא דלפי משכ"ל יש לדחות בלא"ה ראיית הנוב"י דהא כבר הוכחתי דאפי' רבותינו בעלי התוס' מודו דאיכא מחלוקת בזה ורבי דסובר דאחד ד"מ ואחד ד"נ מקשינן שלשה לשנים משום דסובר דהא דמחייב שבועה מקרי עדותן בטילה כיון דאינו מחייב ממון. א"כ חזינן דרבי סובר דמה דמחייב שבועה לא דמי לממון וגם לר"י י"ל דבכ"מ מודה דשבועה לא דמי לממון דודאי יותר נוח לן לומר דסובר כהלכתא דמשביע ע"א פטור ומשום דלשבועה קאתי אלא דסובר כיון דמחייב איזה דבר בהעדאהו לא מקרי ע"ב אבל לא משום דשבועה דמי לממון בכל הפרטים א"כ אזל כל הראי' של הנוב"י [והגם דהנוב"י הוכיח דבריו מדה"ת שם בע"ב בד"ה בדיני ושם משמע דקאי אליבא דכו"ע דאל"כ יקשה באמת לילף ממשפט אחד אמנם אחרי אשר דנימא דזה אינו דבר מוסכם דשבועה דמי לממון א"כ ממילא מוכח דגם זה לא יהי' אליבא דכו"ע ועמשכ"ל בסי' ז' והמעיין שם יראה דגוף קושיית התו' יש לתרצה באופן דלא יהי' הכרח לדבריו ובאמת ראיתי כעת בדברי האחרונים שמתרצים קושיית הר"א מאורליינש באו"א עד שא"א למידק מזה כלל לענין שבועה אם דמי לממון אבל בכ"ז הסברא בעצמה שכהבתי נכונה דע"א מקרי ישנו בהזמה משום מלקות וכיון שכן אזל כל הראי' מעדות מיוחדת שהוכחנו דע"כ בממון נתחייבו אף אם לא ידעו שיתחייב הנידון דהא אפשר לומר דבע"מ באמת לא יתחייב העד הראשון ממון ומכ"מ מקרי עדות שאי"ל כיון לכה"פ יתחייב במלקות וא"כ הראשון יהיה בעונש מלקות והשני יתחייב בכל הממון ויש לעיין מהא דמשלשין בממון אם יטעון העד השני דהעד הראשון ידע ממנו ושניהם באו לחייבו ממון ואמאי ישלם כעת כל הממון כיון דשניהם באו לחייב ממון ומשלשין בממון כמו דאיתא במכות דף ה' ע"א] וצ"ע

אמנם זה התי' לא יספיק אלא אי נימא דהטעם דבעינן שהעדות יהיה בהזמה הוא משום דחיישינן שמא ישקרו אבל אי נימא דהוא מצד גזה"כ א"כ בעינן דוקא כ"ז ואין הנידון נתחייב בממון אלא דוקא באופן שהעדים המחייבים אותו ממון יתחייבו גם הם כשיוזמו ממון וע"כ דמוכח מכאן דגם כה"ג היכא דלא ידעו חייבים ממון וא"כ יהיה הראיה הנ"ל תלוי בזה אמנם לפי"ז יתורץ הקושיא הראשונה שהקשינו יחקור בער אחד שהעיד לחייב שבועה והוזם אם היה חייב מלקות בזמן הסנהדרין אם נימא דקרא דוהצדיקו דמחייב מלקות בע"ז קאי ג"כ על ע"א או לא ויבאר גדרי הספק בזה באורך

הנה בסימן הקדום העלינו דבר חדש דע"א המחייב שבועה והוזם העד חייב מלקות משום והצדיקו את הצדיק, כו' [ובזה תירצתי הקושיא מעדות מיוחדת] ומחמת כי גוף הדבר בזה דע"א יהי' בהזמה ויתחייב מלקות הוא דבר חד לא שערוה הראשונים ז"ל ומעט מרבותינו האחרונים אמרו בפי' ההיפך ע"כ שמתי עיוני בזה היטב אולי באמת אמצא לזה סתירה ועלה על דעתי בתחילת עיוני שלשה סתירות וספיקות להעיר על כלל זה אבל אחרי הישוב היטב יעלה בדעתי בע"ה לתרץ כל ההערות והספיקות וקמה סברתי הנ"ל כמו חומה דע"א איכא במלקות כשניזום ואלו הן השלשה ספיקות שהעירותי בזה בתחלת העיון ספק הא' די"ל דקרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו כו' לא שייך על ע"א. דכיון דאינו מחייב לו אלא שבועה י"ל דלא שייך לומר ע"ז והרשיעו ספק הב' דלשיטת הש"מ שהבאתי לעיל (בסי' א') שכתב דקרא דוהצדיקו לא קאי אלא היכא דלא אפשר לקיומי כלל כאשר זמם בהזמה ממש ולפי"ז לדבריו י"ל כיון דבע"א משכחת שיקויים בו הזמה ממש וכגון שהעיד על מי שהוא חשוד לישבע דמזה דמחייב לו שבועה יצמח דיתחייב לשלם דיהי' מחויי"ש שאי"ל דמשלם ובכה"ג ודאי די"ל דאם הוזם העד חייב לשלם כיון דרצה לחייבו ממון [או כגון שהנתבע אומר איני יודע והוה ג"כ עתה ע"י העד מחויי"ש ואילו"מ וכיון דמשכחת בע"א המעיד דין הזמה ממש ממילא אף היכא דאין משכחת הזמה ממש ג"כ י"ל דאינו לוקה משום הקרח דוהצדיקו כו' ספק הג' דיש להעיר לפי דברינו דכל הטעם דע"מ כשר הוא משום דהעד הראשון יתחייב מלקות א"כ יקשה לפי שיטת התוס' בריש מכות דהיכא דמחייבים מיתה לא מקרי עשאי"ל בזה שיתחייבו מלקות א"כ ל"ל קרא במכות דף ו' ע"ב דע"מ פסולה בד"נ הא בלא"ה ידעינן דפסול משום דהוה עשאאי"ל כיון דלמיתה לא מהני מה שיתחייבו אח"כ מלקות

כל זה עלה על דעתי בראשית העיון אמנם אחרי עיוני היטב בש"ס ופוסקים העליתי בע"ה דאין מכל אלו שום סתירה לדברי ואבררם בע"ה אחת לאחת ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון

והנה לכאור' י"ל דמשו"ה לא שיך בע"א מלקות דהכא לא שייך והרשיעו דהכוונה דוהרשיעו י"ל דהוא או שעשו אותו לרשע או שיחייבוהו מס וכמו דאיתא בכתובות (דף ל"ב ע"ב ודף ל"ז ע"ח) ובב"ק ובמכות משום רשעה אחת אתה מחייבי כו' ובע"א י"ל דליכא הני תרתי. דהלחנא עשו אותו לרשע אחרי דמהימן נגדו בשבועה וגם לא חייבוהו ממון כיון דנאמן נגדו בשביעה. אולם באמת ז"ז דמצד רשע י"ל דה"ל מקרי כן דהא לפי דבריו הוא רשע ואין לומר דסתם רשע הוא דיפסול לעדות וכמו דכתיב אל תשת רשע עד די"ל הא לפי דברי' הוא רשע גמור ובלא"ה הכא לא בעינן כלל גדר דיפסול לעדות כמו דמוכח ממתני' דריש מכות גופא וגם הא הכופר במצוה כשר לעדות והכופר בפקדון אינו פסול אלא באופן