עדות ביעקב כא

מוציאין ממון ואחרי דידעינן דבשלשה אם הי' אחד מהן קא"פ אין מוציאין ממון ע"י השנים ע"כ דהוא משום הצירוף דקא"פ ממילא מוכח דהצירוף מגרע כח הכשר וא"כ י"ל דמדמינן אח"כ שנים לשלשה דכמו דבשלשה גלתה התורה דאין מוציאין ממון וע"כ דמוכח דהצירוף של, הקא"פ מגרע גם כח הכשרים א"כ צ"ל כ"כ בשנים שנמצא אחד מהן קא"פ דאינו מביא לידי שבועה הכשר דע"י הצירוף נגרע כח הכשר. וכ"ז הוא אחרי דידעינן ההיקש אבל האיך שייך לומר דנדע מעיקרא קודם דמקשינן שלשה לשנים דבשנים אם נמצא אחד מהן קא"פ הכשר אינו מביאו לידי שבועה וע"כ כנ"ל דזה דהצירוף מגרע כח הכשר ידעינן אח"כ כשמקשינן שלשה לשנים וכמשנת"ל: ולפי"ז נימא דבזה פליגי רבי ור"י דר"י סובר כיון דכ"ז דלא ידעינן דהצירוף מגרע כח הכשר יש לן לומר דאינו מגרע א"כ ל"ל כלל תחילת ההיקש בממון מה שנים כו' דהא באמת אין עדותן בטילה דבזה דחייב שבועה ע"י העד מקרי אין ע"ב וממילא מוציאין ממון בשלשה שנמצא כו' אבל רבי סובר דזה גופה מקרי עדותן בטילה בהא דאין מוציא ממון ע"י וא"כ תחילת ההיקש בא אף אי נימא דחייב שבועה ע"י האחד וכיון דמקשינן שוב ידעינן אח"כ דבשנים אינו מחייב שבועה דהא ידעינן דהצירוף של הקא"פ מגרע כח הכשר [ועד"פ הי' אפשר לומר דתליא בזה אי נימא ע"א כי אתא לשבועה הוא דאתא או לממונא וכפי שבארתי (לקמן בסי' ז') דהוא המחלוקת. אם עיקר העדאתו של העד הוא לחייבו ממון אלא דבידו לפטור מהממון עפ"י שבועה או דעיקר העדאתו אך לחייבו שבועה אלא דאם אינו רוצה לישבע חייב ממון וא"כ י"ל אי נימא לממונא מקרי אין עדותן בטילה כיון דנשאר ע"א ומחייבו ממון אבל אי נימא לשבועה אתא א"ב י"ל דמקרי ע"ב כיון דלענין ממון לא נשאר מעדותן כלום ורבי אזיל לשיטתו דסובר לשבועה קא אתי כמו דמוכח בשבועות (ל"א ע"ב) דמשביע ע"א פטור וע"כ משום דע"א כי אתא לשבועה קא אתי [וס"מ הוא רבי דהא הוא סתם כנודע] ועיי"ה בגמ' (דף ל"ב ע"א) דמוכרח הדבר כן ור' יוסי נימא דסובר דלממונא אתא ע"א וכמשכ"ל ויש לדחות ואכמ"ל] ויש לכוון דברינו עם שיטת הריטב"א דכתב ג"כ דפליגי בזה אבל לא מטעמי' דהוא כתב באו"א אך דלפי"ז קשה באמת שיטת התו' דכפי שהוכחתי לעיל מוכח הדבר דסוברים דלהלכתא דשנים שנמצא כו' חייב שבועה ע"י הכשר ואמאי הא אליבא דדינא פסקינן כרבי א"כ כיון דילפינן לסוף דשלשה שנמצא כו' ע"ב וע"כ דהצירוף של הקא"פ מגרע כח הכשרים א"כ נימא ג"כ לענין שבועה כן וע' זבחים (דף מ"ט ע"ב) דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש אבל זה לא הוי מגדר זה כנודע בכ"מ ואולי נימא דשיטת התוס' הוא ג"כ כדברינו דזה תליא במחלוקת רבי ור"י והא דהתו' כתבו דמביא שבועה כתבו אך לר' יוסי אבל לא לרבי וכמו שצידד הפ"י וכמשכ"ל והא דבכתובות (דף פ"ה) קאמר איכא אינש אחרינא בהדי דמר היינו דלא כוון להעיד אא למיחזי וע' במכות (דף ו' בתו' ד"ה לאסהודי וצ"ע. וגם בלא"ה צ"ע שיטת התוס' שם בהא דקאמר לי' איכא אינש אחרינא בהדי דמר ל"ל לומר בהדי דמר דהא ע"א כשר סגי וכבר העיר בש"מ שם וגם הא דקאמר לי' ע"א לאו כלום הוא הא עיקר הטעם הוא משום דהי' קרוב ויש בכ"ז להאריך וע' בת' הרי"ף הובא שם בר"ן במכות במתני' ועיי"ש ברא"ש וע' בירושלמי שם וע' חו"מ (סי' נ"א) ובב"ח ובפרישה מה שהעלו בדברי הירושלמי ועיין חידושי הרשב"א שבועות (מ"ו ע"ב) עכ"פ איך שיהי' מוכח גם מכאן דשיטת התוס' דקא"פ אינו מביא לידי שבועה וגם מכל הני שהבאתי מוכח דסוברים כן נחזור למה שהתחלנו דיש להרמב"ם ראיה גדולה מסוגית הגמרא דקא"פ אינו מועיל לידי שבועה

עוד עלה בדעתי להביא ראיה לדעת הרמב"ם [וכל הראשונים ז"ל כמו שבארתי לעיל] דקא"פ אינו מועיל לידי שבועה ממתני' מפורשת בשבועות דשבועת העדות אינה נוהגת בנשים ובקרובין ובפסולין ומשום דאינם מועילין בהעדאתן ומעתה אם נימא דקא"פ מועיל לשבועה א"כ קשה דיהא שבועת העדות נוהג בהן משום דהיו מועילין בהעדאתן לשבועה וע"כ דמוכח מכאן דקא"פ אינם מועילים לידי שבועה ומשו"ה לא משכחת בהו שבועת העדות כיון דלא היו מועילין בשום פרט ולא הפסידו אותו כלל אמנם לכאורה יש לדחות ראיה זו משום די"ל דמתני' קאי לרבנן דפליגי על ראב"ש וסוברים דמשביע ע"א פטור דש"ה אינו אלא היכא דהיו מועילין בהעדאתן לממון אבל היכא דהיו מועילין בהעדאתן אך לשבועה אין חייבין ש"ה ומשו"ה ליכא מכאן שום ראי' אולם אכתי יקשה דא"כ למה להגמ' להמתין ולומר על הך מתני' דבזה אח"ז (בדף ל"ב) דמתני' דלא כראב"ש הי' להגמ' לומר גם על הך מתני' דש"ה בריש פרקין דמוכח דלא כראב"ש וע"כ דמשם אין שום ראי' משום דאפי' למאן דסובר משביע ע"א חייב מ"מ בנשים וקא"פ פטורין דאינם מועילין אפי' לשבועה [ודוחק לומר דמשום דבמתני' דמשביע זאח"ז הדבר מפורש יותר דהא שם הוי ממש המחלוקת דראב"ש ורבנן דהא לפי"ז הוי הכא במתני' דש"ה ג"כ מפורש כיון דנימא דקא"פ בש"ה דמי לע"א א"כ ממילא מוכרח דע"א אינו בש"ה ודמי כמו דתני להדיא ועוד דבאמת יקשה אפי' לרבנן האיך קאמר כללא דשבוע"ה אינו נוהגת בקא"פ הא משכחת בשכנגדו חשוד על השבועה דאמרינן (בדף ל"ב ע"ב) וא"כ משכחת שבוע"ה גם אליבא דרבנן בנשים וקא"פ [ואולי בכה"ג היכא דשכנגדו חשוד ודאי דקא"פ אינו מועיל דהא הוי עדותם לממון ולממון ודאי דאינו מועיל וכמשכ"ל]. אמנם יש לדחות דהנה גם עתה קשה האיך קתני שם במתני' דבזאח"ז השני פטור ומשום דמשביע ע"א פטור הא משכחת בכה"ג היכא דשכנגדו כו' א"כ גם האחרון חייב וע"כ דהמתני' לא נחית לזה אמנם באמת לא דמי דהתם קתני באופן דממון וכמו דרוב תביעות הוא בממון ואינו חשוד אבל הכא דתני כללא דשבוע"ה אינו נוהג וא"כ אי נימא דכה"ג משכחת שבוע"ה איך סתם התנא כללא דאינו נוהג

שוב ראיתי דיש לדחות דברינו אלה דהנה באמת יקשה כפי מה דמסיק הגמ' שם דהכל מודי' בעד מיתה ע"ש והא בעד מיתה מהימן קא"פ ואשה וא"כ אכתי קשה האיך תני דשבועת העדות אינו נוהג בפסולין הא בכה"ג נוהג גם בהן וע"כ דלא תני בגוונא רחיקא א"כ כ"כ אינה ראי' לענין זה משום דמשכחת בשכנגדו חשוד וכנ"ל או דנימא דבאמת אף אם משכחת בכה"ג ג"כ אינו חייב שבוע"ה משום די"ל דשבועת העדות אינו נוהג אלא בעדים שהם כשרים בעצם אבל הני כיון דהם בעצם נקראים עדים פסולים משו"ה אינו נוהג בהם שבועת העדות אף דלענין זה התורה הכשירתם מ"מ שם עדות ליכא עליהם וכיון שכן י"ל דבאמת כה"ג היכא דקא"פ מעיד ושכנגדו חשוד חייב ממון ומכ"מ שבוע"ה ליכא גבייהו כנ"ל [ודוחק לומר דכיון דנימא דמועילין לשביעה א"כ ממילא איכא שם, עדות עלייהו] ויש לי בזה אריכות דברים ועי' לקמן (בסי' מ"א ומ"ב) שהארכתי בזה עכ"פ איך שיהי' דמות ראי' איכא מכאן שוב מצאתי בתשו' רע"א (סי' קע"ט) שהעיר מעט מזה וגם מהא שכתבתי לעיל איכא ראי' גדולה לדעת הרמב"ם ועי' לקמן (בסי' ל"ב) שבררתי דיש מעיד כ"מ ראי' לדעת הרמב"ם [והא דבכתובות דף פ"ה) דרב חמא ברי' דרב"א נימא דהוא ר' אבהו אחר של אביו של אבימי ולא הי' קרובו וא"ש דברי התוס' דב"ב דהא כפי שבארתי רבותינו בעלי התו' ודאי דסוברים כהרמב"ם דקא"פ אינו מביא לידי שבועה

ומעתה אחרי אשר הקרה ה' לפנינו את כל הנ"ל ממילא אין שום ראי' דהכלל דכל מקום ששנים מחייבין כי' והקרא דלא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת כו' כולל גם שלילה היכא דשני' אין מחייבין ממון אחד אין מחייב שבועה דנימא דמכאן יסד הרמב"ם שיטתו דקא"פ אין מועיל לשבועה כיון דכתבנו דאיכא ראי' גדולה מסוגיות מפורשו' [וגם בלא"ה הך כלל אינו מוכרח כ"כ וכדברי התו' דשבועות (ד' מ') בתוד"ה וכל מקו' וכדברי הירו' וכפי שבארתי כ"ז במק"א ולפי"ז י"ל דע"א אינו בדו"ח ואם אמר א"י חייב ג"כ שבועה וא"כ א"ש בעדות מיוחדת דמועיל לממון דמוכח דכוונתו הי' לחייבו ממון דאל"כ הי' לומ' א"י וכנ"ל ואין ראי' מזה לספיקנו הנ"ל: