עדות ביעקב כ

(סי' י') וע"כ נימא דמקורו של הרמב"ם הוא מצד דהכא בד"מ פסקינן דע"ב מוכח דגם היכא דאצ"א מכ"מ פוסלין אלו את אלו אמנם זה ודאי דאינו דמה יענה להסוגיא דסנהדרין דמפורש להיפך ודוח"ל דשם קאי אליבא הני דסוברים דנמצא קא"פ אין ע"ב בממון דזה דחוק וע"כ לתרץ ד' הרמב"ם באופן אחר וכמו שהאריכו המפרשים ואנכי בחידושי הארכתי בזה בעז"ה מאד נחזור לעניננו דיקשה הלכתא על הלכתא ובדוחק י"ל דרבי ור"י פליגי בזה גופא אם אמרינן הכא (לענין עדות שנמצא קא"פ] ג"כ האי לחודי' קאי כו' ור' יוסי סובר דאמרינן הכא ג"כ האי לחודי' כו' היכי דלא בעינן צירוף והתחברות ורבנן סוברים דהכא לא אמרינן כן ואין לחלק בין ד"מ לד"נ ואולי מצד משפט אחד או מטעם אחר. ועד"פ י"ל שזה טעם נכון. והיינו דבעיקר הדבר יש לספק אימת פסלינן צירוף קא"פ אם דווקא באופן דאין גריעותא בעדותו באופן דאלו הי' כשר הי' מהני עדותו אבל היכא דיש גריעותא בעדותו דגם אם הי' כשר לא הי' מהני עדותו גם עתה אינו פוסל [וכמו דאמרינן בשבועות לענין שבועת העדות] או דהא דאמרינן דנמצא קא"פ ע"ב הוא גם אם יש גריעותא בגוף עדותן באופן דגם אם לא הי' קא"פ ג"כ לא הי' מהני עדותן בכ"ז עתה דנצטרפו בעדותן פוסלים [וזה אינו נגבל עם הך חקירה היכא דהם אינם ראוין להעיד מצד עצמם כמו עובדי כוכבים ונשים והארכתי במק"א גם בזה וזה לא שייך לזה] והנה אם נימא דההיקש הוא בכל אופן א"כ ממילא מוכח דגם בד"נ דע"מ ודאי פסול בכ"ז אם השלישי הקא"פ] לא הי' מצורף עמם [דיש גריעותא בעדותו] בכ"ז פוסל וממילא ודאי דבד"מ ג"כ מקשינן ואין לחלק מצד דאינם מוכרחים לאיצטרופי אחרי דגם שם [בד"נ] לא הוי הטעם מצד צירוף [וע"כ דהוי גזה"כ אחרי דל"ל טעם הנ"ל] אבל אם נימא דצירוף של הקא"פ אינו פוסל אלא באופן דליכא גריעותא בגוף העדות א"כ ממילא בד"נ ודאי דאינו פוסל אלא באופן דנצטרפו וע"כ י"ל דהטעם הוא מצד צירוף וכסברתם [דאם אך יש בידינו להסביר עפ"י טעם באופן דלא יהי' גזה"כ ודאי דיותר טיב] וממילא בד"מ דל"ש זה הטעם אינו פוסל מעתה י"ל דר"י דמחלק משום דסובר דאינו פוסל אלא באופן דליכא גריעותא בגוף העדות וממילא י"ל דהטעם הוא מצד צירוף וע"כ מחלק בין ד"מ לד"נ ורבנן סוברים דבכל אופן פוסלים וע"כ אין לחלק ויש להטעים טעמייהו אחרי דעיקר הדבר הוא מצד דמקשינן שלשה לשנים ובשנים ודאי דהא דנמצא קא"פ ע"ב הוא גם אם הי' גריעותא בגוף העדות דסוף סוף הלא נחסר ע"א ונשאר רק ע"א ור"י סובר דכה"ג לא מקשינן [ויש לתלות בכמה אופנים זה המחלוקת שלהם ולא רציתי להאריך עוד] וע"כ שפיר י"ל דבזה פסקינן כרבנן ומ"מ הרווחנו בדברינו הנ"ל להבין טעמו של ר' יוסי והבן היטב כי הם דברים עמוקים בעז"ה

ומה מאד חדאי נפשאי דלדברינו הנ"ל יתיישב לן מאד המשך לשון המשנה דמסיים ואימתי בזמן שהתרו בהן וכבר העירותי לעיל דאין לו שום שייכות לדבריו הקדומים. אמנם להנ"ל נימא כן דהנה התו"י בכריתות (דף י"ב ע"ב) בד"ה ולא נתכוונו כתבו דעדים בעינן שיכוונו מתחילה לשם עדות ואל"כ לא הוי עדות עיי"ש [והאחרונים האריכו בזה ומעתה י"ל כן דלר' יוסי ודאי דחם הקא"פ לא כוונו מתחילה לשם עדות אינם פוסלים דהא הכא איכא גריעותא בגוף העדות דגם עד כשר אם לא כוון לשם עדות לא מהני עדותו אמנם לרבי דסובר דגם בד"מ אמרינן דע"ב וע"כ דגם היכא דאיכא גריעותא בגוף העדות מכ"מ פוסלין א"כ הייתי אומר דגם אם לא כוינו לשם עדות פוסלין וע"כ מסיים דבכ"ז ואימתי בזמן שהתרו בהן [היינו שיכוונו אלא דבד"נ ההתראה הוא אות על הכוונה ובד"מ תליא בכוונה כמו שמפרש רבא] אבל כו' (וזהו דלא כשיטת הר"ח כהן בתוס' ד"ה לאסהודי וע' משכל"ב] והא דא"ל רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל נפרש דכוונתו דיוכיח גם מצד זה וכמשכ"ל ועיי"ה סנהדרין (דף ט' ע"א) בד"ה בזמן וע"כ די"ל כן דאל"כ יקשה לפי דברי התו"י הנ"ל א"כ ודאי דלר"י הקא"פ אינו פוסל בוסי הכוונה כיון דגם עד כשר ל"מ עדותו בלתי כוונה ואולי סובר דלר"י פוסל גם אם איכא גריעותא בגוף העדות אך יותר טוב לפרש כנ"ל והגמ' דסנהדרין (דף ט' ע"א) וקמפלגי בפלוגתא דר' יוסי ורבי אליבא דר"ע יש לפרשה ואכמ"ל: נחזור לראש דברינו דיש לדון דאם נמצא קא"פ אינו יכול לשבע נגד העדים הכשרים מצד הודאתו דלדבריו לא הי' צירוף קא"פ: שוב התבוננתי בזה וראיתי דיש לדון בזה דבר חדש ויתבאר די"ל דיכול לשבע ולא מגרע לן הודאתו כלל לענין זה והוא דבעיקר הסברא דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ דמי דאמרינן דאפי' אם אומרים לוה ופרע ל"מ מצד הודאת בע"ד י"ל דהסברא הוא כן דהנה כל עדים דמעידים לחובת הנידון והוא מכחישם לדבריו הם פסולי עדות [דהא לדבריו הם עדים שקרנים] אלא דאנו מאמינים לדברי העדים נגד דבריו ומעתה ממילא אי אפשר לצרף עדותייהו לטובתו אחרי דלדבריו הם פסולין ועיי"ה כתובות (דף מ"ד ע"א) בתוס' ד"ה לאורועי סהדי וזהו הכוונה דאמרינן בכ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו כיון דלדבריו הם פסולין נאמן על עצמו לפוסלן בדבר שיגיע לו חוב וזהו גם הכוונה דכל האומר לא לויתי כו' דהא על ההלוואה נאמנים העדים נגדו ועל הפרעון הלא הוא מודה דלא פרע ונשאר אך מה דירצה לפטור א"ע מצד דהעדים מעידין דפרע וזה ל"מ אחרי דלדבריו הם עדים פסולין ואי אפשר להצטרף עדותייהו לטובתו ועיי"ה בקצוה"ח (סי' ל"ב וסי' ל"ד סק"ד וסי' ל"ז סק"א) וע' נתיבות (סי' כ' סק"א וסי' ע"ט סק"א) ואחרי זה מבואר דהכא ל"ש לומר דמצד זה לא ישבע מצד דאיהו מודה דלא היה קא"פ דהלא הוא מכחיש אותם לגמרי ואומר דלא לוה ולדבריו הם פסולין ואין להם להאמין וא"כ יש לנו לחייבו מצד דנסמוך על עדותם והלא לדבריהם גופא היה צירוף קא"פ ואנן אומרים דהא דהתורה האמינה ב' עדים נגד הבע"ד הוא אך בלי צירוף קא"פ אבל בצירוף קא"פ לדבריהם אינם נאמנים דכמו דקא"פ גופא פסול כן גם בצירוף קא"פ הוי פסולים דכן אנו למדים מההיקש דשנים לשלשה וא"כ האיך שייך לומר הכא הודאת בע"ד וע"כ י"ל דגם לשבועה לא אמרינן זאת וכמבואר ואחרי כל הנ"ל נשובה לראש דברינו דאי נימא דההיקש הוא דהנשאר משלשה יהיה כמו הנשאר משנים יש לחקור אם חייב שבועה נגד ב' עדים וכמו שנתבאר לן באריכות ואולי נימא דעצם השבועה לא שייך אלא היכא דאיכא ע"א [וקא"פ הוה כמאן דליכא כלל] אבל לא היכא דאיכא שני עדים כשרים ובכ"ז לא שייך להקשות דא"כ האיך מקשינן שלשה לשנים כנ"ל די"ל דלא שייך כלל לומר דהתורה הקשה שלשה לשנים לענין זה כיון דלא שייך כלל גדר שבועה להכחיש כה"ג ועדיין צ"ע אבל איך שיהי' לא קשה על שיטת התוס' רק שהקשיתי

ברם כשעיינתי בדבר ראיתי דשיטת הריטב"א קשה להולמו דהאיך שייך לומר דבזה פליגי רבי ור"י אם ע"א הכשר מהשנים מביאו לידי שבועה הא זה ודאי דבלא קרא הייתי אומר דצירוף אינו מגרע כח של העד הכשר בשנים שנמצא כו'] או כח של העדות [בשלשה שנמצא כו'] ואם כן איך שייך לומר דלשביעה אינו מועיל הכשר קודם דידעינן מקרא דמגרע ואם נימא דסברא החיצונה הוא כיון דנצטרף הכשר עם הקא"פ נפסל גם הכשר א"כ ממילא ודאי דגם בשלשה שנמצא אחד כו' אין מוציאין ממון ע"י השנים דחד טעמא אית לתרווייהו והכל תלי בזה אם הפסול מגרע כח הכשר ע"י הצירוף ועי' משכ"ל בזה וזהו אך עד"פ וע"כ דעיקר הכוונה הוא כן הא דמקשינן שלשה לשנים כו' היינו כיון דבפחות מב' ודאי דאין מוציאין ממון אמרינן דהתורה גלתה דגם מג' אם נפחת אחד [היינו שנמצא קא"פ ג"כ אין