עדות ביעקב יט

לא פירשו כן קצ"ע פירושם דבאמת מנ"ל דלא בעי צירוף בהגדה בתוס' ובסנהדרין (דף ט' ע"א) ד"ה בזמן ויובן דברינו ויש להאריך עוד הרבה]

כ"ז הוא אך עד"פ אבל לקושטא דמלתא אא"ל כן. דהא יקשה הלכתא על הלכתא דהא שם פסקינן כרבא דאפילו אמרו דלוה ופרע חייב עי' רמב"ם (פ"ו מהל' טוען ה"ג) ובחו"מ (סימן ע"ט ס"א) והכא פסקו כרבי דגם בד"מ מקשינן וע"כ דלא כמו שכתבתי ועוד דהא באמת ל"ש הכא לומר דהעדים מעידים להיפך דהא לא בעינן כלל שיראו זא"ז בד"מ ואולי נימא דסובר דבעינן שיראו זא"ז אמנם כבר כתבתי דכ"ז הוא אך עד"פ והוא דחוק וכנ"ל וע"כ נראה דהתירוץ היותר נכון הוא דמשו"ה סוברים דגם בד"מ אמרינן נמצא קא"פ ע"ב ולא מחייבינן ליה מצד הודאתו דלא היה צירוף קא"פ משום דהא הכא המלוה מעיד ג"כ להיפך ולדברי המלוה גופא יש קא"פ וע"כ אין מוציאין ממון וכיון שכן ודאי די"ל דכ"ז הוא אך לענין ממון דנוגע לחבירו אבל לענין שבועה דנוגע להקב"ה ודאי די"ל דאין לנו להשביעו כיון דלדבריו גופא איכא ב' עדים כשרים נגד טענתו וכראש דברינו בזה

והנה אחרי דכפי דברינו עתה אזל מש"כ הטעם על החילוק שלר' יוסי בין ד"מ לד"נ [מצד דהוי כמו כל האומר לא לויתי] עיינתי בזה ועלה בדעתי בעז"ה להסביר טעמו של ר' יוסי בחילוקו בדרך נכון מאד והסכת ושמע כי הוא דבר חדש והוא דהנה באמת יש להתבונן טובא בעיקר הדבר מדוע פסלה התורה אם נמצא אחד מהן קא"פ כיון דאיכא שני עדים כשרים זולתם והגם די"ל דהוא גזה"כ בכ"ז יותר טוב לן אם נוכל לברר דאיכא בזה טעם פשוט ונקדים לזה הנה בסוכה (דף ל"ו ע"ב) איתא אין אוגדין את הלולב אלא במינו דר"י רמ"א כו' ושם בגמ' ואמר רבא מ"ט דר"י קסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוי חמשה ובסנהדרין (דף פ"ח ע"ב) והאיכא לולב דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא והאיכא ציצית דעיקרו מד"ת ופירושו כו' בציצית מאי ס"ל אי סבירא ליה דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד ועיי"ש בתו' ד"ה אי ס"ל ובסוכה (דף ל"א ע"ב) בסו באור סברת הגמ' הנ"ל הוא כן דהיכא דווקא שיהו כולם בתוך האגודו וכל מה שיש בתוך האגד אגודים הם זה בזה ואי אפשר למפלגינהו לתרתי ואם יש בתוך האגד מן הפוסל יש כח בהאגד לפסול לכולם דהא אא כולם באגד אחד. וע"כ אמרינן דגרוע ועומד א שייך למיפלג' חד ענין לתרתי וכמו שבארתי בל עשן זה דלא פלגינן דבר אחד לתרתי והארכתי במק"א מאד בזה וקצת מזה יבואר לקמן בסימן נ"ג] אבל אם נימא דא"צ אגד הגם דהם אגודים כולם בקשר אחד בכ"ז אין בכח האגד לפוסלו וחשבינן כ"א בפ"ע (ובחידושי הארכתי עפי"ז בסוגיא דשבת (ד' ע"ב ע"א) למ"ד אשם ודאי ל"ב ידיעה כו'] וממילא לא שייכי זה לזה ודמי כאלו הפסול הוא בפ"ע והכשר בפ"ע ואינו מזיק כלל חבורם ביחד [המותרים עם ההכרחיים], ומעתה אמינא דזהו גם טעם הדבר דנמצא קא"פ ע"ב דהא גם בעדים הקפידה התורה על צירוף [ורא' או בהגדה או שניהם ביחד] דלבד דהתורה הקפידה שיהיו שני עדים הקפידה התורה עוד שיצטרפו ביחד ויהיו מקושרים ביחד ע"י ראי' והגדה וא"כ ממילא אם בתוך הצירוף יש גם עד פסול נפסל כל הצירוף והוא ממש כמו שם בלולב וציצית דאם יש בתוך הקשר דבר הפוסל אמרינן דהוי גרוע ועומד דנתבטל הקשר ולא שייך לומר דהקשר מהני להכשרים ולא להפסולים וכ"כ ה"נ ודו"ה כי הוא טעם נפלא

מעתה נזכה להבין טעמו של ר' יוסי והיינו דלפי טעם הנ"ל יובן ממילא דבמקום דעדות מיוחדת כשר יהי' כשר גם אם נצטרפו עם קא"פ דכיון דמ"מ כשר א"כ לא הקפידה התורה על צירוף וא"כ הוי ממש כמו בלולב אם אמרינן דאא וכמו בציצית אי נימא דקשר העליון לאו דאו' דאמרינן האי לחודי' קאי כו' א"כ ה"נ כן והנה נודע דבד"מ יש שמכשירים מ"מ ובמק"א בארתי דאי נימא ע"א לממונא קא אתי אז ודאי דע"מ כשר עיי"ה סנהדרין (דף ל' ע"א) ולקמן (סי' ז') וכן צדדתי במק"א דהמחלוקת ע"א לממונא קא אתי או לשבועה תליא בזה אם אמרינן דהתורה לע"א ויש לו נאמנות מה"ת והוי גזה"כ דסגי בשבועה וכדברי הרמבי"ן או דאין לו נאמנות ואך שבועה הטילה התורה והזכרתי לעיל מזה ולקמן סימן הנ"ל דברתי מזה וכבר צדדתי לעיל דמד' הספרי משמע דר' יוסי סובר דיש לו נאמנות וממילא ע"א לממונא וכשר ע"מ וע"כ אינו פוסל הצירוף וא"ש טעמו של ר' יוסי [והגם דהוא גזה"כ אמנם כיון דהקרא כתיב בד"נ י"ל דזהו טעם הכתוב וממילא ל"ש בד"מ] וחילוקו ודו"ה כי הוא נחמד ומעים בעז"ה: ועפ"ז יובן טעם של הסוברין דלענין שבועה אינו פוסל הוא מצד הצירוף וא"כ במקום דמהני גם ע"א ל"ש צירוף כלל ואולי י"ל דיתיישב לפי"ז גם דברי הרמ"א באה"ע (סי' מ"ב ס"ב) דאחרי דהביא הך דעה דהמקדש בע"א חוששין לקדושיו כתב וכן אם קדש לפני שנים והאחד מהם הוי קרוב הוי כמקדש לפני ע"א וצע"ג דהא הכא יש לפסול מצד דנצטרף קא"פ. ול"ד לע"א דלא הי' מתחילה אלא ע"א אבל הכא יש לפסול גם להכשר יעוי"ש בח"מ ובב"ש. אמנם להנ"ל נימא כפשוטו דהכא ל"ש לומר דיזיק צירוף של קא"פ כיון דגם אחד כשר א"כ ממילא ל"ש דיפסול צירוף של קא"פ אלא דיקשה קצת הא בחו"מ (סי' ל"ו) פסקינן דאפילו לשבועה אינו מביא העד הכשר היכא שהי' מצורף עם קא"פ ואולי נימא דהרמ"א פליג באמת ע"ז וסובר דאינו פוסל לשבועה וכאשר משמע כן מדבריו באה"ע הנ"ל אבל זה דחוק דהא משמע דהרמ"א לא פליג שם וע"כ נראה יותר דשם לענין קדושין מיירי דלא נצטרפו באופן שיפסול או די"ל אחרי דשם מיירי בששניהם מודים והנה העיקר דיש לחוש לפסול הוא אח"כ כשבאו לב"ד ומעתה כ"ז שלא באו לב"ד והעיד רק עד הכשר והם מודים ודאי דחוששין וע"כ לא מהני אח"כ צירוף של הפסול לפסול כיון דמעת הראי' חל הקדושין ובמק"א צדדתי לומר דתליין זה בזה דאי נימא דעד כשר זוקק לשבועה גם אם הי' צירוף קא"פ] ממילא כ"כ חוששין לקדושין. דגוף המחלוקת אי חוששין לקדושין כתבתי דיתלה אי ע"א לממונא קא אתי דהא עיקר הטעם דילפינן דבר דבר עיי"ה קדושין (דף ס"ה ע"ב) ושם ע"א ברש"י ד"ה שניהם מודים מהו ובד"ה ואי ליכא עדים וע"כ אי נימא ע"א לממונא יש לחוש לקדושין אבל אי לשבועה אין לחוש ולקמן (בסי' ז' ובסי' ל"ב) יבוארו הדברים היטב על מכונם ומעתה למאן דסובר דחוששין לקדושין אם נימא דלשבועה ע"י צירוף קא"פ אינו נפסל ממילא ה"נ דיש לחוש אך כבר כתבתי דיש לדון טעם אחר בדברי הרמ"א ואכמ"ל אמנם לפי מה שבארנו יש לנו להתבונן באמת על טעמם של הסוברים דגם לשבועה פוסל צירוף קא"פ [וכאשר כן פסק המחבר וכבר כתבתי דכן הוא דעת הרמ"א] והא הכא לא שייך ענין צירוף אולם גם לבר מן דין יקשה כפי שכתבתי על עיקר פסק ההלכה דהא אנן פסקינן דע"מ בד"מ כשר ובכ"ז בנמצא קא"פ פסקינן דע"ב. וגם יש כמה ענינים שחקרו לענין ע"מ ובכ"ז בנמצא קא"פ פסקו דע"ב כנודע ואולי נימא דיתיישב באמת בזה דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב ה"ז) יעוי"ש בהשגת הראב"ד ועיו"ש במפרשים אבל להנ"ל נימא דא"ש כפשוטו והיינו דמזה דפסקינן דגם בד"מ נמצא קא"פ ע"ב מוכח דגם כה"ג פסול וע' רמב"ם (פ"א מהל' ציצית הט"ו) ובהשגת הראב"ד שם ובשו"ע או"ח