עדות ביעקב יח

שני אחים כו' יעויי"ש. וצע"ג לאיזה צורך ציינו גם זה א"ר יוסי דלא שייך כלל להך שאלה דהיכי א"ל דזה קאי על מלתא דרבי ויש שמחקו ג"ז עיי"ש במהר"ם אולם ע"פ דברי הנ"ל נימא דבר חדש והוא דגם ב' יוסי מודה דבד"נ יש אופן דאינם פוסלין והיינו היכי דלא כוונו להעיד אלא דסובר דגם אם לא התרו מכ"מ אם כוונו להעיד פוסל ולא הקפיד דווקא על ההתראה ורבי מקפיד דווקא על ההתראה ואולי נימא דר"י סובר כריבר"י דחבר א"צ התראה ועיין מכות דף ו' ע"ב) א"ל ההיא ר"י בר"י היא ובשניהם נשנה סתם ר' יוסי ועיין סנהדרין (דף ח' פ"ב) וקמפלגי בפלוגתא דריבר"י ורבנן. וי"ל דרבנן היא ר' יוסי ועיין משכ"ל בנידון שיטתיה דר"מ בנמצא קא"פ בד"מ וי"ל ואכמ"ל] וע"כ מהתראה ליכא ראיה והם סוברים דהעונש א"א להיות בלתי התראה בשוא וזהו אך עד"פ] ויתיישב מאד דנימא דרבא בעצמו מפרש כן. דגם ר"י מודה דאם לא כוונו להעיד אינם פוסלים [מצד דהא באמת היא קו' חזקה מה יעשו בשני אחין כו'] וע"כ י"ל דרבא גופא שואל זאת היכי א"ל [וכאשר מצינו בכ"מ דמאן דמתרץ איהו גופא קמותיב. ע' ב"מ (דף כ"א ע"א) בתו' ד"ה וכמה ובכ"מ] וקאי על מלתא דר"י ובד"נ וממילא נדע דכ"כ בד"מ אליבא דרבי [דשם ליכא הראיה מהתראה] וא"ש הגירסות בגמ' כמו שהם לפניו ודו"ה כי הוא באור נכון בד' הגמ' אלא דר"פ ואביי ודאי דאינם מפרשים כן במלתא דר' יוסי. דאל"כ מאי מקשו אלא מעתה הרוג יציל והא דרבא משני להו על קושייתם דהורג ורובע יציל משום דזה יקשה אף לפירושו בדברי ר' יוסי דהא יאמרו דנתכוונו להעיד ובאמת תירוצו דיקום דבר נאמר על הקו' דהורג ורובע כו' ורבא הוכרח לתרץ כן בלא"ה דדל דברי ר' יוסי מהכא יקשה כ"כ לריבר"י דסובר חבר א"צ התראה ולדידיה ודאי דלא תליא בהתראה דבחבר ליכא ראיה מזה שלא התרהו וגם אם שארי העדים התרוהו מכ"מ יאמר כיון דא"צ התראה ע"כ לא התריתיו. וע"כ דלדידיה תליא בכוונה ויקשה הורג ורובע כו' אברא דלפי"ז קשה מאד דהאיך הונח זאת לאביי ור"פ דהא באמת יקשה על ריבר"י וכנ"ל והגם דהם מקשים על ר' יוסי דלא בעי גם כוונה [כמו דמוכח מהקו' דהרוג ונרבע] אולם באמת יש להתבונן מדוע לא יקשה הך קושי' גם אם נימא דבעינן כוונה דהא הם יאמרו דכוונו. ויקשה כ"כ לריבר"י וזה ודאי דבד"נ מודו כו"ע דמקשינן שלשה לשנים והתבונן היטב כי היא קו' נפלאה. ואולי נימא כן דלשיטת התוס' בד"ה לאסהודי אתי ודאי דיתיישב ולשיטת שאר רבוותא עי' רמב"ם (פ"ה מה"ע ה"ג) וחו"מ (סי' ל"ו ס"א) ובש"ך שם] דהכוונה דשואלין להן מתחילה נימא דלהבע"ד גופיה לח שייך שאלה ואם יאמר אח"כ לא מהני ומתחילה אין שואלין אותו ודו"ה [ועמשכ"ל בענין הקושיא דא"ל ר"פ וי"ל הכא ג"כ כך]

נחזור לעניננו דהוכחנו. עד"פ דאביי קאים בשיטתא דרבנן ורבא בשיטתא דר"י בהא דאימתי שהתרה כו'. וע"כ נימא דכ"כ בגוף החילוק בין ד"מ לד"נ ג"כ אביי סובר כרבנן ורבא כר' יוסי וא"ש דאזלי לשיטתייהו ע"פ מחלקותייהו בשבועות (דף מ"א ע"ב) ודו"ה כי הוא חריף מאד אלא דבאמת לפי מש"כ עתה מוכח דלא תליא הך מחלוקת דאימתי בזמן כו' בהא דאם גם בד"מ אמרינן כן וא"כ ממילא גם אם נחליט דאביי ורבא פליגי בזה אי הלכתא כר' יוסי או כרבנן בהא דאימתי בזמן שהתרו בהן אין ראי' דיפלגו גם בזה ההבדל בין ד"מ לד"נ אחרי דלא תליא כלל זה בזה. אולם באמת יש דרך אחד לומר דתליא זה בזה אחרי דבאמת אינו מובן בדברי רבי הך סיום דאימתי בזמן שהתרו בהן לזה דסובר אחד ד"מ ואחד ד"נ דמאי שייך זה לזה: עוד יש להעיר שם דקדוק עצים בהא דאמר מה יעשו בשני אחין כו' [דהכוונה דהעדים קרובים זל"ז] ומדוע לא אמר מה יעשו קא"פ שראו היינו שיש בתוך העדות קרוב להנידון וע"כ נ"ל לומר כן דבעיקר הדבר מה שמחלק ר' יוסי בין ד"מ לד"נ י"ל דבעמיה הוא דסובר דעיקר הצירוף הוא בהגדה ואז שייך לומר דאם הגיד גם קא"פ מבטל העדות שבלקפצה הראיה סובר דאין שום סברא לומר כן דהא ראיה לא הוי שום מעשה והאיך שייך לומר מצה דבראי' נצטרף קא"פ אשה הכשרים דע"ז ליש שום צירוף [וע"ל בסי' מש"כ דבר חדש על עיקר הטעם דצירוף פוסל וגם לטעם ההוא יש ג"כ לדון בסברא דזה שייך אך אם נצטרפו ע"י הגדה אבל בראיה לא חל ע"ז שם צירוף]. נהנה לקמן (בסי' כ"ה) כתבתי דבכל הני דאינם מתחייבים כ"א ע"י העדאת עדים ולא ע"י הודאתן [כמו בקנס והריגת אדם] י"ל דעיקר החיוב נעשה אף מעת העדאת העדים והראיה דהא אם נודע לן זאת ע"פ פעור ועיי"ש בסי' הנ"ל שהעמקתי והרחבתי בזה הדיבור בדברים נפלאים אמנם באלו דמתחייבים גם ע"י הודאת פיו ודאי דהחיוב הוא עיקר המעשה ולא העדאת העדים גורס החיוב. ומעתה י"ל דזהו טעמו של ר"י דמחלק בין ד"מ לד"נ אחרי דכבר כתבנו דעיקר הפסול הוא אך בעת ההגדה וע"כ בד"נ שייך שפיר למפסל דהא אז הוא עיקר החיוב אבל בד"מ דהחיוב התחיל מתחילה ע"כ מה אכפת לן אם נצטרף עתה בעת ההגדה קא"פ דההגדה הוא אך גילוי מלתא דנתחייב מתחילה והחיוב הוא גם בלא עדים וע"כ ליכא שום סברא לפסול צירוף קא"פ בד"מ דבהגדה לא שייך למפסלינהו ובראי' סובר דליכא שום סברא גם בד"נ לומר דע"י ראית קא"פ פוסל העדים הכשרים וע"כ מחלק בין ד"מ לד"נ [והגם דעיקר הדבר הוא גזה"כ מכ"מ כיון דהקרא הוא בד"נ ושם י"ל דקאי על ההגדה ובד"מ ל"ש זה שפיר י"ל דהתורה קאי אך בד"נ ול"ש גם למילף ממשפט אחד וכקו' התוס'] והוא באור נכון בדברי ר' יוסי

ועתה יתפרש לנו דברי רבי כחומר והוא דבאמת יש להתבונן על החולקין על ר' יוסי וסוברים דגם בד"מ אמרינן כן אחרי דהקרא הוא בד"נ ושפיר יש לחלק בין ד"מ לד"נ וכנ"ל וע"כ דחולקים בעיקר היסוד וסוברים דגם הצטרפות הראיה פוסל ובזה שוים הם ד"מ עם ד"נ וממילא א"ש דמסיים דווקא בזמן שהתרו בהן אבל כו' מה יעשו כו' והיינו דבא לתרץ קו' אחת שיתעורר ע"פ שיטתו דהנה זה ודאי לקא"פ דירצה בכוון לפסול ליכא שום עצה גם לר' יוסי דכיון דירצה להצילו ודאי דילך ויגיד עדות אלא באופן דהעדים קרובין זל"ז ואינם רוצים להציל את הנידון א"כ ודאי דלר"י ליכא למיחש לזה דלא ילכו ויגידו אחרי דיודעים דע"י זה ינצל שלא כדין. ובסי' כ"ה חקרתי דאם נימא דעיקר החיוב הוא מעת העדאת העדים אם מותר לקא"פ להעיד בכדי שיצילו דאחרי דזהו מפרטי החיוב] אמנם לרבי דסובר דתליא בראי' א"כ לא תליא כלל ברצונם. דאם אך ראו ממילא יפסלו הכשרים על ידם. וע"כ אמר אימתי בזמן שהתרו בהן כו' פי' דזה הנני מודה דבעי כוונה דאל"כ מה יעשו שני אחין היינו באופן דהעדים קרובים זל"ז ולא יתלה מרצונם אולם אחרי דבעינן התראה א"כ לא יתרוהו ובד"מ יאמרו דלא כוונו כיון דבלא כוונה אינם פוסלין [וגוף הדבר דבעי כוונה י"ל ע"פ מה שהעירותי בד' ר' יוסי דטעמי' דאין סברא דע"י ראי' יפסול דע"ז לא שייך צירוף וע"כ י"ל דגם הסוברים דבעינן צירוף סוברים דבעינן כוונה, וראיה וכוונה נחשב כמו מעשה ושייך ע"ז צירוף. וכבר מצינו סברא כזו לענין מצות אצ"כ דכתבו דבמצוה דל"ב מעשה בעינן כוונה ויש להאריך בסברא זו ואכמ"ל] ומדוקדק מאד לשון המתני' [והגם דכ"כ יקשה מקרוב של ההרוג והתובע לא רצה להאריך בזה] עכ"פ מוכח דתליא זב"ז מעתה נימא כנ"ל מזה דאביי אשתיק ורבא הירץ יקום דבר כו' מוכח דאביי כרבנן ורבא כר' יוסי [והא דרבא קאמר שם היכי א"ל הוא אך לפרש מלתא דרבי ולי' לא ס"ל וממילא מוכח דפליגי גם בעיקר ההבדל ויתיישב דאזלי לשיטתייהו. ולפי"ז נימא דהא דר"פ קאמר אלא מעתה הרוג יציל קאי על רבי ואם נימא דלא בעינן כוונה וקושייתו דהיה לו להכריח מצד זה ולא מצד מה יעשו שני אחין כו' אלא דכל הראשונים