עדות ביעקב טז

לו מצד מעם הנ"ל דלדעתי נראה דאחרי שנשבע יכולין אלו השני עדים להעיד עליו שנשבע לשקר דאח"כ ל"ש עוד קרוב: ועוד דאז יהי' עדות אחריתי ועוד דאם הקרוב הוא להתובע א"כ יש לדון דגם הקרוב גופא יכול להעיד אחר השבועה דהא נודע דיש שסוברין דגם הבע"ד גופא מצרפין אח"כ עם העד לפסול את הנשבע לעדות ולשבועה ע' חו"מ (סי' ל"ד סכ"ז) והוא דעת רבינו יקיר הובא בטוחו"מ סי' הנ"ל יעוי"ש בש"ך (סק"ל). וא"כ כ"ש דהעד הקרוב שלו דיכיל אח"כ להעיד עליו ומה גם אלו הב' עדים הכשרים ודאי דיכולין לפוסלו אח"כ וא"כ ודאי די"ל דמשו"ה אינו נשבע מצד דיעידו עליו ולפוסלו וי"ל עוד דלא יצטרכו להעיד דזה העדות גופא יספיק לפוסלו אח"כ ונהי נמי דבכ"מ היכא דאיכא ע"א נגד טענתו מניחין לו לשבע הגם דהבע"ד והעד יצטרפו אח"כ לפוסלו ולא חיישינן משו"ז י"ל דשם שאני דאחרי דמאמינים לו בשבועה נגד העד א"כ ע"כ דאמרינן דאם ישבע האמת כדבריו דהא נגד ע"א מהימן בשבועה וע"כ י"ל להיפך דאחרי דישבע יהי' מוכח דהאמת כדבריו ויחזרו גם אח"כ התובע והעד ויודו דהאמת כדבריו וע"כ אין למונעו מצד זה מלשבע אלא דאם אירע דאחר השבועה העידו עליו העד והבע"ד ודאי דיכולין לפוסלו ודו"ה אבל הכא דבאמת הם כשרים אלא מצד גזה"כ אמרינן דנפסלו ולא דחיישינן דמשקר ם א"כ ודאי דיאמרו גם אח"כ כן ולא עוד דיש לדון הכא דגם החולקים על רבינו יקיר שם וסוברים דאינם מצטרפין ואפי' אם היו ב' בעלי דינים ולכל אחד ע"א אין מצטרפין יעויי"ש (בסי' ל"ד) ברמ"ח: בכ"ז י"ל דהכא שאני ויש לחלק בסברא אמנם לפי"ז יש להעיר דא"כ האיך סוברין דאם היו שנים ואחד קא"פ והשני כשר דנשבע הא הכא ג"כ יהי' מהימן אח"כ הקרוב והכשר. ואצל הקרוב ל"ש לומר דלא יעיד אח"כ דהא לא מחשדינן לי' דמשקר ובשלמא בפסול א"ש די"ל דלא יהי' מהימן אבל בקרוב יקשה ועד"פ הי' אפ"ל דבאמת זה טעמייהו של הסוברין דבשנים ואחד מהן קא"פ אינו נשבע ע"י הכשר וסוברים דזה הכוונה מה שנים נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטילה היינו גם לענין שבועה וקשה מאד הא כ"ז דלא ידעינן זאת מקרא א"כ י"ל דבאמת נשבע ע"י עד הכשר וכמו שהקשיתי לקמן [ע"ל בסימן זה בד"ה ברם כשעיינתי] אמנם להנ"ל נימא דטעמייהו הוא מצד זה גופא דאינו יכול לשבע מצד דאח"כ יעידו דנשבע לשקר אלא דלפי"ז יקשה באמת טעמייהו של הסוברין דנשבע וכנ"ל ואולי נימא דאחרי דמהימן בשבועה נגד כמה קא"פ י"ל דאם ישבע יהי' מוכח דהאמת כדבריו וכמשכ"ל בע"א וי"ל כן דלהנך החולקים על שיטת רבינו יקיר וסוברים דאינם מצטרפין אח"כ הבע"ד והעד לפוסלו וגם שני העדים לא מצרפינן לפוסלו והטעם הוא ע"כ כמו שבאר שם בסמ"ע (ס"ק ס"ח) דכיון דהתורה האמינתו בשבועה נגד כל אחד הרי עדותם בענין זה כלא הי' יעוייש"ה וא"כ ממילא י"ל דה"נ כן. ואף לשיטת רבינו יקיר י"ל דמכ"מ אין למונעו לכתחילה משו"ז די"ל דלא יעידו אח"כ וכמשכ"ל לענין ע"א ואם נימא דלשיטת רבינו יקיר יש למונעם לכתחילה נימא דת"ק ור"י דפליגי אם בד"מ אמרינן ג"כ ההיקש דמה שלשה וכפי שיטת הריטב"א דפלוגתייהו הוא אם עד הכשר מביאו לידי שבועה וע"כ נימא דיפלגו במחלוקת של הנך רבוותא היינו רבינו יקיר ודעמו. דת"ק סובר כשיטת רבינו יקיר וע"כ יש לדרוש גם בממון כן ור"י סובר כהחולקים עליו וע"כ ודאי דיכול לשבע ויהי' להך מחלוקת של רבותינו ז"ל מקור וסעד במתני' דילן וגוף המחלוקת של רבינו יקיר ודעמו י"ל דיתלה בזה דאם נימא דע"א אין לו נאמנות מה"ת ואך דע"י עדות של ע"א נתעורר לנו ספק באופן דצריך לשבע א"כ ממילא אחר השבועה הוי עדותו כלא הי' אבל אי נימא דע"א נאמן מה"ת אלא דהוי גזה"כ דלא נוציא ממון בעדותו וכמו קא"פ דהוי גזה"כ דאין מוציאין ממון ע"י עדותם הגם דנאמנים ממילא י"ל דנצטרף אח"כ העדאת העד עם הבע"ד וכבר הביאו דיש מחלוקת בזה בין הראשונים ז"ל ודעת הרמב"ן הוא דע"א נאמן מדאו' ואך דהוי גזה"כ דסגי בשבועה עיי"ה בחו"מ (סי' מ"ד סי"ח) ובאחרונים ועיי"ה בקצוה"ח (ס"ל סק"ט) ואנכי העירותי במק"א ראי' לדבריו מד' הספרי דמוכח דע"א באשה הוא מדאו' וי"ל דהוא לאו מצד דעל"ג וגם צדדתי לומר במק"א דזהו המחלוקת אם ע"א לממונא קא אתי או לשבועה ע' סנהדרין (דף ל') ושבועות (דף ל"ב ע"א) וי"ל גם דזהו המחלוקת בקדושין (דף ס"ה) אם המקדש בע"א חוששין לקדושיו ועי' משכ"ל בסי' זה והדברים ארוכים אלא דלפי"ז יקשה מקרוב דהא הכא ודאי דיש לו נאמנות אלא דהוי גזה"כ ואזל דברינו הנ"ל [וגם הרמב"ן גופא אינו סובר כרבינו יקיר] וגם לפי"ז הי' צריך להיות דנצרף עדות מיוחדת גם לאחר שנשבע נגד העד ויש לחלק בהרבה אופנים

עוד יש לנו לומר דרך נכון עד"פ בהך מחלוקת של ת"ק ור"י אם מקשינן שלשה לשנים גם בד"מ] עפ"י דרך הנ"ל והוא דהנה בעיקרא דמלתא מה דאין מניחין לאדם לשבע שבועה כזו דיבורר אח"כ שנשבע לשקר י"ל בזה שני טעמים או מצד דיהי' חילול ה' או מצד דיפסול לעדות ולשבועה וכבר נחלקו בזה רבותינו ז"ל דשיטת רש"י הוא מצד דיפסול לעדות ולשבועה וע' ב"מ (דף ל"ד ע"ב) ברש"י ד"ה ויוציא הלה ובתוס' שם כתבו דהטעם הוא משום חילול השם וע' חו"מ (סי' ע"ב סט"ו) ושם בש"ך ובסי' (פ"ז ס"ק ע"ט). והנה ענין חילול ה' כזה אם הוא מדאו' צדדתי במק"א דיתלה בזה דאם נימא דחשד הוא ענין דאורייתא אם כן חילול ה' כזה ודאי דהוא דאורייתא דהא בכל ח"ה כזה יש חשד בוודאי ובענין חשדא הארכתי במקום אחר וכתבתי מעט מזה בתשובתי אודות ירושת הרבנות. וע"ד חידוד אמרתי שם דיתלה בזה אם דרשינן טעמא דקרא דלמאן דדריש טעמא דקרא משמע דסובר דחשד הוא דאורייתא כמו דמוכח בב"מ (דף קע"ו ע"א) ובסנהדרין (דף כ"א ע"א) ובירושלמי ב"מ (פ"ט הי"ג) דמשו"ה עני' אין ממשכנין אותה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה מבואר מכאן דהוא ענין דאורייתא למאן דדריש טעמא דקרא וכן בשבת (דף כ"ג ע"א) מפני ד' דברים. כו' ומפני החשד [ושם הוא ר"ש ואזיל לשיטתו] וכאשר באמת הוציא הרנ"ח בתשובותיו מגמ' דב"מ הנ"ל דענין חשד הוא ענין דאו' [הביאוהו האחרונים והנה בעיקר הדבר אם נשבע נגד עד כשר היכא דהיה בצירוף קא"פ י"ל דיתלה בזה דאי נימא דהטעם דאין מניחין לו לשבע במקום דיבורר הוא מצד חילול ה' א"כ הכא אין מניחין לו לשבע דהא חילול ה' ודאי יהי' דהא כו"ע יודעין דהאמת כדברי העדים אחרי דבאמת הם כשרים אלא דהוי גזה"כ וא"כ ודאי דכ"א יאמר דהוא נשבע לשקר דהא אומדנא דמוכח איכא דנשבע לשקר ועיין תומים (סוף סי' צ') שכתב דמשו"ה סובר ר"י לחלק בין ד"מ לד"נ מצד דאומדנא איכא ובד"מ מועיל אומדנא משא"כ בד"נ ומשו"ה נח שייך למילף ממשפט אחד וקצ"ע דהא בכל קרובים דהוו כמשה ואהרן דפסולין ואין מוציאין ממון ע"י והא ג"כ איכא אומדנא וע"כ דהוי גזה"כ, א"כ י"ל גם לענין זה ועיין תומים (סי' ל' ס"ק י"א) וקצ"ע] אבל אם נימא דהטעם הוא שלא יפסול לעדות ולשבועה ח"כ כה"ג מותר לו לשבע דהא לא יפסול וכמשנת"ל ואחרי כ"ז נימא ע"ד חידוד דת"ק דר' יוסי הכא במכות הוא ר"מ ועיין סנהדרין (דף כ"ג ע"ב) דר"מ סובר דצריך לברר ועיין קצוה"ח (סי' ל"ו סק"ב) שמקשה מצד דנמצא קא"פ ושם קאי בד"מ וא"ש קושייתו וע' סנהדרין (דף ח' ע"ב) וקמיפלגי בפלוגתא דר"י ורבי אליבא דר"ע ויש לדחות כמובן] ובנדה (דף ל"א ע"ב) תניא הי' ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה ועיין בס' תורת השלמים על הל' נדה (סי' קפ"ג ס"ד) דדקדק דבפנויה וכלה דל"ש זה הטעם דקץ בה נימא דאינה טמאה שבעת ימים וסוף דבריו הוא די"ל דר"מ סובר דדרשינן טעמא דקרא ואנן לא ס"ל כן ועיין במס' פרה (פ"ג מ"ז) לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה כו' ר' יוסי אומר לא משום זה כו'. ומבואר ביומא (דף מ"ב ע"ב) דמחלקותייהו תליא אם דרשינן