עדות ביעקב טו

בכ"מ שכתב דאין זה שום השגה דהא ביאר זאת בסוף פיה. אמנם עדיין קשה למה לא באר הרמב"ם כאן וגם דברי הרמב"ם (דסוף פ"ה מהל' הנ"ל) אינם מבוררין וע"כ נ"ל כן דהרמב"ם מפרש הא דקאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם אין כוונתו על זה גופא על עמוד של אבן כו' וניכר מכבר העמוד אלא כוונתו דבעינן דישבע על דבר שכשיראו זה הדבר ג' אנשים מסתם בני אדם ידעו דנשבע לשקר ודומיא דנשבע על עמוד כו'] אבל אם נשבע על דבר אף דבאמת אינו כן אמנם כיון דחינו ניכר לסתם ג' אנשים היינו דכשיראו ג' אנשים מסתם בני אדם לא יבינו דנשבע לשקר לא מקרי שבועת שוא אף דלחכמים גדולים ידוע דהדבר אינו כמו שנשבע בכ"ז לא מקרי שוא כיון דאינו ניכר לסתם אנשים ואם הוא עיבר ע"ז תלוי בזה דאם הוא בעצמו ידע האמת דאינו כן ובכ"ז נשבע ודאי דעובר משים שבועת שקר אך מלקות לא שייך דדלמא הוא מאותן אנשים דאינם יודעים ודמה דהדבר כן כמו שנשבע כיון דזה אינו ידוע אלא לחכמים ונבונים. אבל היכא דנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב א"כ מקרי שוא דהא כו"ע ידעי דהדבר אינו כן וחייב מלקות דל"ל דהוא טעה כיון דכו"ע ידעי דאינו כן ואף דבעת מעשה לא הכירו ג' אנשים העמוד מכ"מ הוי שבועת שוא וזאת כוונת הגמרא לשיטת הרמב"ם ניכר עובר משום שש"ו פי' ואיכא מלקות] לא ניכר היינו דכו"ע אינם יודעים ההיפך חלא החכמים לא הוי שוא אלא שקר ועובר ע"ז וזה ודאי דהרמב"ם יודה לזה דעובר משום שקר אם הוא נשבע על דבר שיודע היפוכו אלא דמלקות ליכא דדלמא הוא בעצמו לא ידע דהוא אינו כן. אבל שיטת רש"י הוא כן דכוונת עולא הוא דבעינן דמזה העמוד שנשבע עליו ידעו בעת שנשבע ג' אנשים והיכא דלא הכירוהו ג' אנשים אף דכל מי שיראה אותו אח"כ ידע דנשבע לשקר מכ"מ לא הוי שבועת שוא אבל ודאי דהוה שקר ולוקה ג"כ דהא הכא לא שייך לומר דהוא לא ידע וא"כ יש נ"מ גדולה לדינא בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם דלשיטת רש"י אם נשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב בעינן דווקא דיראו העמוד ג' אנשים קודם שנשבע אז הוי שבועת שוא ואל"כ הוי שבועת שקר ולשיטת הרמב"ם אפילו אם לא ראה אותו שום איש הוי ג"כ שבועת שוא [אלא דשנים ודאי דראו דאל"כ ליכא התראה אך באופן דלח בעי התראה או למאן דסובר דלא בעי התראה סגי אפילו אם לא ראה אותו מקודם שום איש ובתשובתי במק"א הארכתי בזה] ושיטת הראב"ד י"ל דהוה ג"כ כמו שיטת רש"י ושפיר השיג על הרמב"ם (ומדברי האלפס דהשמיט מימרא דעולא אין שום ראיה דאפי' לשיטת רש"י א"ש דהשמיט דלענין איסור ליכא נ"מ אלא לענין מלקות וע"כ העתיק המתני' כצורתה דהא מתני' כולל תרווייהו היכא דהכירו ולא הכירו ומה דהוי נ"מ דאם לא הכירו לא הוי אלא שקר זה לא אכפת להרב אלפס לאשמעינן ועיין מגדל עוז בפ"א מהל' שבועות] ועיין ירושלמי שבועות (פ"ג הל"ח) ונדרים (פ"ב ה"א) ועיי"ש בכ"מ ובלח"מ ולדעתי כל מש"כ הוא האמת בכוונת הרמב"ם בעהי"ת

אמנם אליבא דכל השיטות אין שום דמיון מסוגיא זו לספיקי הנ"ל דהא שם אין יודע שום איש זולת העדים והוא מכחישם ואחרי הישוב נ"ל דלענין ספיקא דידן הדבר כן דשבועת שוא ודאי דלא מקרי אפי' אי איכא ג' סהדי כשרים דיודעים היפך דבריו בכ"ז לא הוי שוא דהא לא הוי לשנות את הידוע ול"מ לשיטת הרמב"ם דעיקר הגדר דשוא הוא דכל מי שיראה הדבר ידע דנשבע לשקר א"כ ודאי דזה לא מקרי שוא אלא אפי' דלשיטת רש"י דבשוא בעינן ג' אנשים מכ"מ אין בכוונה כיון דג' אנשים ידעו ההיפך בזה לחוד הוי שוא אלא אפי', בנשבע לשנות את הידוע לא סגי עד דידעו מתחילה ג"כ ג' אנשים אבל ודאי דבעינן דווקא לשנות הידוע והכא לא הוי לשנות את הידוע [ואזל ג"כ מה שחקרתי במק"א אם נשבע על דבר דנתחזק ע"פ ע"א או ע"פ חזקה ורובא כיון דעיקר הקפידא הוא לשנות את הידוע וא"כ כיון דנתחזק ג"כ יהי' מאיזה טעם שנתחזק מכ"מ מקרי לשנות את הידוע] אולם שבועת שקר ודאי דמקרי כיון דאיכא סהדי דיודעים דהוא שקר וממילא סגי גם בתרתי וזה הוי כמו כל השבועות דלעבר דבמזיד איכא מלקות ומשמע אפי' אם הוא אינו מודה אלא ע"י העדים ידעינן ג"כ העבר. אך דיש לדחות דשם הכוונה דהוא בעצמו מודה דאכל ונשבע דלא אכל או להיפך וחצי דבר לא מקרי כמו שבארתי לקמן (בסי' ל"ג) דכה"ג מה דמצרפינן הודאתו לא מקרי ח"ד ויש לדחות וא"ל. דבלא"ה הסברא מורה כן דמקרי שבועת שקר כה"ג

ולענין אם מניחין לו לשבע נגד שני עדים כשרים ודאי דאין מניחים לו דהא כל חשוד הוא מי שנשבע לשקר והיינו דיש עדים שנשבע פ"א לשקר נקרא חשוד דאין מניחין לו עוד לשבע כמו דאיתא בשבועות (מ"ה ע"ב) וע' ב"ק (דף ק"ח ע"ב) ובתוס' שם ועי' בראשונים דגם אם הוא רוצה לקבל שבועתו אין מניחין אותו לשבע וע' חו"מ (סי' צ"ב ס"א) וע' שבועות (דף מ"ג ע"ב) והשתא דאמר רב אשי דקיי"ל זה נשבע כו' שמא ישבע זה ויוציא הלה כו' וע' ברמב"ם ובטושו"ע חו"מ (סי' ע"ב סט"ו) דמבואר דין הנ"ל. ומכאן איכא ראי' לדין הנ"ל דגם אם אמר הנתבע אקבל שבועהו דאין שומעין לו דהא הכא משמע מפורש דהוא משום חילול ה' או מצד שיפסלנו לעדות ולשבועה ודו"ה וע' קצוה"ח (בסי' צ"ב סק"ב) שחתר למצא מקור לדין הנ"ל וע' חו"מ (סי' פ"ז סנ"ג) אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר. ועיי"ש בסמ"ע (ס"ק צ"ה) ובש"ך (ס"ק ע"ט)

אמנם הכא לעניננו [אם נמצא אחד קא"פ ויש עוד שני עדים כשרים לבד הקא"פ] יש הרבה לעיין. והנה כבר כתבתי די"ל כיון דעדותם בטילה לענין ממון א"כ בטל עדותם גם לענין זה ויש להמתיק הדבר עוד יותר דהא עדות שבטלה מקצתה הוו גם הכשרים כמו קא"פ וכיון דנגד ע"א מותר לו לשבע ממילא גם נגד כמה פסולין דהא נגד עד כשר ועד קא"פ ביחד סוברים דנשבע [דעתה קיימינן לשיטת התו' וכפי שהוכחנו והגם דביחד איכא ב' עדים וע"כ דהפסול לא חשבינן לענין זה וטעמם ונימוקם עמם בזה. דאחרי דנגד עד כשר מותר לו לשבע ע"כ סוברים דכ"כ גם נגד כמה קא"פ דכמה קא"פ נחשבים אך כע"א ואדרבה לענין חיוב שבועה עוד גרע קא"פ מע"א וכנ"ל עכ"פ מוכח דע"י כמה קא"פ לא נפסל לשבועה וא"כ ממילא גם אם נמצא קא"פ הלא הוו כל העדים כמו פסולין וקרובים והגם דעצם הדבר כוי גזה"כ אולם מכ"מ שם פסולין הוי עלייהו וע"כ י"ל דיכולין לשבע ואדרבה יש עוד שסוברין דעדים שנמצא קא"פ ביניהן גרע הנך כשירים טפי מקא"פ בעצם דהא רבו הסוברין דבעדות אשה קא"פ כשר לעדות ואך גזלן פסול כמו דאיתא באה"ע (סי' י"ז ס"ג) ואם יש עדים כשרים וביניהם יש גם גזלן יש שסוברים דגם הכשרים פסולין להעיד מצד נמצא קא"פ וע"כ דלדידהו גרע עוד זאת ואינך המכשירים הוא באמת מצד דסוברים דאינך הוו כמו קא"פ דלא חשידי לשקר] ובמקום דקא"פ כשר כשר גם זה ע' נו"ב מ"ק חאה"ע (סי' מ"ה) וע' תשו' רע"א (ס' פ"ז) ד"ה וכיון שכן (ובסי' קכ"ד וקכ"ה) וע' ישועו"י (סי' י"ז) ובס' בית מאיר וע' בס' עדות ביהוסף ס"א למ"ח הגאון נ"י שהעיר בזה ראיות נפלאות. עכ"פ מוכח בבירור דלא עדיפי מקא"פ וא"כ י"ל דמניחין לו לשבע גם נגד שני עדים כשרים אשר היו בצירוף קא"פ להני דסוברים דבשנים שנמצא אחד מהן קא"פ נשבע ע"י עד הכשר וא"כ י"ל דכ"כ גם אם היו עשרה עדים ונמצא אחד מהן קא"פ. וא"כ ממילא נ"ק דהאיך אפשר לאקושי הנשאר משלשה להנשאר משנים דבאמת י"ל דשוים הם

שוב ראיתי דיש עוד לדון בזה הפרט הרבה דיש לבאר דל"ש הכא שבועה [היכא דאיכא שני עדים כשרים לבד הקא"פ] מצד כמה טעמים. וזה יצא ראשונה הנה כבר בארנו דנגד שני עדים כשרים אין מניחין לו לשבע וע"כ י"ל דגם אם הי' ביניהן קא"פ לבד השני עדים הכשרים ג"כ אין מניחין