עדות ביעקב יד

בשנים אין עדותן בטילה. והי' אפסר לומר דדעת התו' ג"כ כן והא דכתבו דהכשר מביאו לידי שבועה כתבו זאת אך אליבא דר"י אבל אליבא דרבי מודו וכשיטת הריטב"א אולם כבר כתבתי לעיל דשיטת התוס' אי אפשר לפרש כן יעויי"ש בפ"י שצידד באמת לומר דשיטת התוס' כן דפליגי בזה ובאמת משמע מדברי הריטב"א דסובר ג"כ דכן הוא שיטת התוס'

נחזור לעניננו דקשה מאד לשיטת התוס' והרמב"ם מהך דמכות דמ"ט דרבי דסובר דגם בד"מ אמרינן ההיקש דשלשה לשנים דהא בד"מ בשנים אם נמצא קא"פ אין עדותן בטילה. ואולי נימא דלשיטתם נפרש דרבי לא דריש ההיקש דשלשה לשנים לענין דהצרוף יפסול גם הכשר אלא כוונתו כן דמקשינן שלשה לשנים לענין זה דשלשה שנחסר אחד מהן יהיו הנשארים כהנשאר משנים שנמצא אחד מהן. ולא דההיקש מורה דהצירוף של הקא"פ יזיק בשלשה כמו בשנים אלא בגופא דמלתא דשלשה שנחסרו מהן אחד היינו שנמצא קא"פ] דינם מהנותרים [הכשרים] כמו מהנותר של שנים שנמצא אחד מהן כו'. וממילא מוכח דאין מוציאין ממון משלשה שנמצא אחד מהן קא"פ

ועל דרך החידוד הי' אפשר לומר גם בדרך זה דאזלי לשיטתייהו והוא דעיקר הדבר מה שכתבנו דההיקש הוא לענין הנשאר משלשה יהי' כמו הנשאר משנים יש לומר דתליא בזה אי דנין אפשר משאי אפשר דהא בשנים הוי אי אפשר דע"י אחד אי אפשר להוציא ממון אבל בשלשה דאפשר (דהא אכתי נשארו שנים] יכול להיות דמוציאין ממון ומשו"ה י"ל דרבי סובר דדנין אפשר משא"א. והא דסובר (בסוכה ד' נ' ע"ב) דכ"ש של עץ פסול נימא כפי תירוץ האחרון שם בגמרא דהוא משום דדריש כללי ופרטי ולא משום דאין דנין אמשא"א וכמו דמצינו בכ"מ דרבי דריש כללי ופרטי ע' קדושין (כ"א) ובכורות (נ"ח) וא"כ ממילא י"ל דסובר כמו ר"י בר"י דדנין אפשר משח"א ומשו"ה יליף שנים משלשה גם בד"מ אבל ר' יוסי אזיל לשיטתו דסובר ביבמות (דף מ"ו ע"ב) דבגר בעינן מילה וטבילה. וע"כ דסובר אין דנין אפשר משא"א דאל"כ סגי בטבילה לחוד כמו דמוכח שם בגמ' ומשו"ה לא מקיש שלשה לשנים בד"מ. אמנם באמת יש לדחות כיון דהכא הוי הקישא וי"ל דבהקישא מודה ר"י דדנין אפשר משא"א וכמו דמוכרח הדבר כן דהא ר' יוחנן סובר שם ביבמות ג"כ דבגר בעינן מילה וטבילה. ובכ"ז סובר בחגיגה (דף ז') ההיקש דיראה יראה דמקשינן ראיית האדם לראיית הקב"ה בכמה פרטים אף דהוי אפשר משא"א וע"כ משום דזה מקרי הקישא ובהיקש מודה דדנין אמשא"א אף דבגז"ש סובר דאין דנין אפשר משא"א וע' נדרים (ל"ו ע"א) מה ששקלו וטרו שם בגמ' על מימרא דר"י דאמר הכל צריכין דעת בעלים כו' יעויי"ש ברא"ש ובר"ן דמוכח דמפרשים דהטעם של ר"י הוא משום דיליף אפשר משא"א וע"כ דמחלקינן בין היקש לגז"ש וע' יבמות (דף מ"ו) בתוס' ד"ה אמר ועי' מנחות (פ"כ ע"ב) בתוס' ד"ה והשתא ובאחרונים ובמק"א הארכתי בזה אבל איך שיהי' איכא סברא גדולה לחלק ובלא"ה הכא לא שייך לומר כלל הסברא דאין דנין אמשא"א דהא ע"ז גופא אנו דנין ההיקש דשלשה דמי לשנים ופחות משנים דפסולין ידעינן מכאן ובזה הקרא גופה גלי גם שלשה וז"ב ובלא"ה מוכרחין לומר כן דהא בד"נ ודאי דהוי אפשר משא"א דהא שם בשנים אם נמצא קא"פ הוי לא אפשר ובד"נ כו"ע מודו דמקשינן וע"כ דא"א כנ"ל אולם עצם הדברים הם דברים ברורים דשיטת התו' הוא דההיקש הוא לאו לענין הצירוף אבל שיטת הריטב"א הוא דבזה פליגי רבי ור"י וע"כ דמפרש דעיקר ההיקש הוא לענין הצירוף

ולפום רהיטט דנתי דשיטת הריטב"א הוי מכרעת יותר משיטת התוס' דהנה בעיקר הפשט דמה שנים כו' יש לומר בזה שני כוונית או דעיקר הלימוד הוא דהצירוף של הפסול יזיק בשלשה כמו דמזיק בשנים [אם נימא דבשנים שנמצא כו' האחד אינו מביאו לידי שבועה] או דנימא דהלימוד הוא דהתורה השוה העדאת את העדים דשלשה כמו העדאת העדים דשנים ודינם שוה בכל פרט ומה שנשאר משלשה שנמצא כו' דינם כמו מה מבשאר משנים שנמצא כו' ולשיטת התוס' מוכרחין אנו לומר כפי' השני וכמשכ"ל אבל לדעתי לא יתכן כן כיון דשיטתם דשנים אם נמצא כו' מביאו השני לידי שבועה לפי"ז איך אפשר לומר דהתורה אמרה דגם משלשה אם נמצא כו' יהי' דינם כמו בשנים דהא בשלשה ודאי דאי אפשר לומר דנשבע כיון דמכ"מ איכא שני עדים כשרים דמעידים דחייב ממון והאיך נניח לו לישבע היפך דברי העדים והא התורה האמינה בכ"מ לשני עדים והוי כמו דידעינן ודאי דנשבע לשקר. וא"כ אם נימא דבשנים אם נמצא כו' חייב שבועה ע"י השני אי אפשר לומר כלל דהתורה שוותה שלשה לשנים לענין זה ולומר דבאמת גם בשלשה אם נמצא כו' נשבע ע"י השנים זה לא יתכן כנ"ל

הן אמת דלפי"ז יקשה בלא"ה שיטת התו' מאוד דאם אך נניח דבשנים אם נמצא כו' חייב שבועה ע"י השני ונניח ג"כ דבשלשה שנמצא כו' אינם מניחים לו לישבע כיון דאיכא שני עדים דמעידים היפך דבריו א"כ ממילא מוכח דבשלשה שנמצא כו' חייב בכ"מ ממון דהא הוי מחויי"ש ואינו יכול לישבע ומשלם ולפי"ז אין שום נ"מ במה דילפינן דבשלשה אם נמצא כו' עדותן בטילה דסוף סוף יתחייב לו ממון מצד מתוך כו'. ואולי נימא כיון דבכ"מ מוציאין ממון ע"י שנים והכא בשנצרף עמהם קא"פ אין מוציאין ממון ע"י א"כ י"ל דכ"כ מגרע הכח שלהם לענין שבועה ומניחים אותו לישבע נגד דבריהם אבל דחוק הדבר וצ"ע ועי' משכ"ל (סוף סי' כ"א)

ויש לי בזה ענין מסתפק גם בכה"ג היכא דאדם רוצה לישבע נגד העדאת שני עדים כשרים [בלא צירוף קא"פ] באופן דשום איש אינו יודע דהוא שקר זולת העדים [כמו דהעידו עליו דהוא עשה איזה דבר והוא מכחישם ורוצה לשבע] אם מניחים לו לשבע ואם נשבע מה דינו של השבועה וחם יש נ"מ אם ידעו שלשה או שנים (דהוא שקר]

והנה בשבועות (דף כ"ה ע"ב) על הא דאמרינן דשבועת שוא הוא דנשבע לשנות את הידוע קאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ומסיק שם הגמרא ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר וא"כ היה אפשר לומר דה"נ כן דאי איכא ג' אנשים דידעו היפך דבריו הוי שבועת שוא ואי ליכא אלא ב' אנשים דידעו דהוא שקר הוי שבועת שקר אמנם באמת אינו כן דאם אך נדמה לשם י"ל דהכא הוי ג"כ שבועת שוא דהא איכא ג' אנשים דהא שם ודאי אפי' אם ידוע לג' קרובים הוי ג"כ שבועת שוא אולם עיקרא דמלתא הוא כן דשם אמרינן באופן דנשבע על דבר דכל מי שיראה הדבר ידע דנשבע לשקר אלא דגדר דשבועת שוא הוא דידעו רבים בעת שנשבע לשקר. ועיין שבועות (דף ג' ע"ב) ברש"י ד"ה וכדרבא וע"ז אמר עולא דבעינן שידעו שלשה אנשים בעת שנשבע דכל שידוע לג' הוי כמו דבר מפורסם [וכמו דר"ה מקרי היכא דאיכא ג' אנשים כנודע ועיין כתובות (דף ע"ה ע"א) וכמה רבים כו' ועיין סנהדרין (דף ע"ד) אין פרהסיא כו' ועיין מ"ר פרשה חוקת ויש לחלק בזה והארכתי במק"א מזה] וע"ז אמרינן דאם לא ידעו ג' היינו דלא הכירו עוד ג' אנשים את העמוד כלל הוי שקר ולא שוא דשוא לא הוי כיון דבעת שנשבע לא ידעו דנשבע לשקר אבל ודאי דשקר הוי דהא כל מי שיראה העמוד ידע דנשבע לשקר ואפי' אי לא הי' שום איש דהכיר העמוד בעת שנשבע הוי שקר ועיין רמב"ם (סוף פ"ה מהל' שבועות) דהא דכתב דאם אינו ניכר אינו לוקה כלל דמשמע דאפי' משום שקר אינו לוקה היינו בדבר דגם אח"כ לא ידעו כולם וי"ל דנשבע באמת והם שני דברים. ויותר נראה דבאמת יש בזה הפירוש דניכר שני שיטות ויהי' נ"מ גם לדינא ונבין בזה ג"כ השגת הראב"ד (בפ"א מהל' שבועות ה"ד) דהרמב"ם באר חלוקה דשבועת שוא וכתב סתם נשבע לשנות את הידוע כגון על העץ שהוא של אבן והראב"ד הגיה על דבריו כגון שניכר לג' ב"א וע"ש