עדות ביעקב יב

שוב ראיתי דהדבר מבואר להדיא דגם בממון מחלקינן כן והיכא דלא ידעו פטורין דהנה בב"ק (דף כ"ד ע"א) בהבעי' דמבעי' שם אי ליעודי תורא או ליעודי גברא איתא ת"ש אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו כו' נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין וע"ז נאמר ועשיתם לו כ"ז אי אמרת כו' אא"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוי ידעין דבתר ג' יומי אתו הני ומייעדי ליה מבואר להדיא דגם בממון פטורים ויש לדחוק ולחלק דהכא נתחדש מעשה מחודש ושפיר יכולים לומר מנא הוי ידעינן דיתחדש עוד מעשה וכי משום דנגח פעם אחד יגח פעם ב' וע"י מעשה זו לא נצמח לו הפסד יותר אבל היכא דממעשה זו נצמח לו אח"כ הפסד שהם לא ידעו [כמו שם גבי נערה המאורסה דלא הי' שום התחדשות עוד, אלא דמהעדאה זו יתחייב דהיא תידון במיתה אלא דהם לא ידעו מזה] י"ל דבממון חייבין והכא בנגיחה מהעדאה זו לא נצמח לו שום הפסד יותר אלא מחמת דהעידו לו עוד נגיחה אבל אם לא היו מעידין על מעשה חדשה לא הי' נתחייב ומשו"ה י"ל דהכא ודאי פטורין אמנם החילוק הוא דחוק וגם הי' אפשר לדון עפי"ז בהא דתרומה ופה"ב. וע"ל בסימנים שאח"ז מה שדברתי מעדות מיוחדת ושם הוי ג"כ ממעשה זו אמנם באמת יותר מוכח מזה דבכל גוונא פטורין וע"ל (בסי' ט') שסיימתי דהעיקר הוא כן דפטורין וכל הפלפול אשר בסימנים שאח"ז יקום גם בלא זה דעיקרם סובבים אך אי בע"א שייך הזמה ואנכי כתבתים לצירוף הך ספק ובאמת אף שהך ספק יופשט בכ"ז הפלפול נשאר על מקומו בשלום

סימן ד יחקור להביא ראיה דגם אם העדים לא ידעו שיתחייב ע"י מכ"מ כיון דנתחייב ע"י חייבין לכשיוזמו

התבוננתי עוד מעט וראיתי כי יש עוד לדבר בזה הענין והוא דלכאורה עלה בדעתי להביא עוד ראיה מפורשת לראש דברינו דבממון אף היכא דלא ידעו העדים שיתחייב ע"י עדותם אך כיון דהוא נתחייב על ידם חייבין גם הם. מהא דיש להקשות למאן דשובר בסנהדרין דף ל') דעדות מיוחדת כשר [וכן נפסק הדין ברמב"ם (פ"ד מה' עדות ה"ד) ובשו"ע חו"מ (סי' ל' ס"ט)] והא בעת שהעיד הראשון לא הי' מחייבו ממון אלא שבועה ולפי"ז איך יכולים להצטרפו לגבות ע"י עדותו ממון כיון דהוי הך העד עדות שאאי"ל דהא כשיוזם לא יתחייב ממון דיאמר לחייבו שבועה באתי וע"כ דמוכח מכאן דבממון לא בעינן כלל שידעו העדים שיתחייב הנידון ע"י אלא כיון דבעדותם גרמו לו שנתחייב חייבין גם הם [וע' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' ע"ב]

והנה קידם שאבוא לפלפל בעצם הקושיא הנ"ל אשר יש הרבה לדבר בזה וכמשא"ל ראיתי להעלות מה דעלה בדעתי במשקל הראשון לתרץ זאת והוא דאם נחליט דע"א אינו בהזמה [היכא דליכא אלא ע"א ולא נצרף לו עוד ע"א אח"כ] וא"כ כמדומה לי דלא בעי דו"ח דהא כל עצם הדרישה וחקירה הוא אך כדי שיהיו בעונש הזמה אבל ע"א כיון דאם יוזם לא יהיה בעונש הזמה א"כ י"ל דלא בעי דו"ח ואף אם נימא דמכ"מ בעי דו"ח לכתחילה וכמו בבדיקות דכל העדים דאינו מצד הזמה אמנם זה ודאי ברור לדעתי אם אמר בחקירות איני יודע עדותו כשירה דהטעם דנאמר בסנהדרין (דף מ"א ע"ב) על הא דאמר בחקירות איני יודע עדותן בטילה לא שייך הכא בע"א כיון דאינו בהזמה וא"כ היה אפשר לומר דבאמת גם בממון אינם נתחייבים היכא דלא ידעו שיתחייב ממון ע"י וכמו בד"נ אך הכא מוכרח הדבר דבא לחייב ממון דאל"כ הי' לו לומר בחקירות א"ו דהא שבועה הוא מחוייב גם כה"ג ומדאמר בחקירות דיודע מוכח דבא לחייב ממון [וע"כ דידע דאיכא עוד ע"א ושניהם גמרו מתחילה כן דיעידו לשקר] ומאשר כי גוף החקירה בע"א אם הוא בכלל דו"ח כמו שני עדים היא חקירה גדולה והוא יסוד גדול בדין הזמה ואנו עסוקים כעת בדיני הזמה ע"כ ראיתי בעהי"ת להאריך בזה והנה אף כי הסברא החיצונה מורה כן דע"א לא יהיה בדיני דו"ח אולם דבר זה נסתר לדעתי מהך כללא דאמרי' בכ"מ כ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייב אותו שבועה עיין שבועות מ' ע"א ובכ"מ] א"כ משמע דע"א מחייב שבועה רק במקום דשנים מחייבין אותו ממון וכיון דשנים בלא דו"ח [או אם אמרו בחקירות א"י] אינם מחייבין ממון ממילא גם ע"א אינו מחייב שבועה וכן פשוט הדבר דזה נלמד מהקרא דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כו' אבל קם הוא לשבועה משמע דבגוונא דשנים מחייבים כל החיובים אז ע"א מחייב בכה"ג שבועה אבל היכא דשנים לא היו מחייבים בכה"ג ממון י"ל דגם ע"א אינו מחייב שבועה אמנם בגוף הכלל דכ"מ דשנים מחייבין כו' חקרתי במק"א אם הוא בדווקא או לא ואפילו אם נימא דהוא בדווקא י"ל דהכוונה אך החיוב היינו דאתי לרבות דעד אחד מחייב שבועה היכא דשנים מחייבין ממון אבל לא השלילה דהיכא שאין שנים מחייבין ממון אין אחד מחייב שבועה או דהכלל דכ"מ כו' כולל גם השלילה דהיכא שאין שנים מחייבין ממון אין אחד מחייב שבועה

והביאני לידי חקירה זו דברי התוס' דב"ב (דף ל"ד סוף ד"ה הוי) שכתבו דלפי מה שחידשו דהיכא דהי' מתחייב שבועה עפ"י טענתו שהי' טוען אינו נאמן במיגו א"כ ע"כ הא דכתובות (דף פ"ה) גבי אבימי ברי' דר' אבהו דהוו מסקי בי' זוזי בי חוזאי כו' אמרינן שם בגמ' מתוך דיכלי למימר להד"מ יכלי למימר סטראי נינהו איירי בתר דתיקון רבנן שבועת היסת כו' דאי קודם דתיקנו הוי השליח עד גמור כו' וא"כ הו"ל מחוייב שבועה כו' וליכא מיגו יעוי"ש. והנה שם הי' המעשה ע"י קרוב דאבימי ברי' דר"א שלח ע"י חמא ברי' דרבה בר אבהו והי' אבימי דודו של חמא וקשה האיך שייך שבועה שם דהא הוי קרובו ולכאורה היא קושיא נכונה וכן נשאלתי מח"א

וטרם שהתחלתי לעיין אם נכון הדבר דהוא הי' קרובו דאולי הי' אחר ותרי ר' אבהו הוי התחלתי לעיין בגוף הדבר דאולי גם קרוב מביא לידי שבועה וכמו הכלל המסור בידינו דהיכא דעד אחד מועיל מועיל גם כל הפסולין ועי' ביבמות (דף קי"ז ע"ב) ובסוטה (ל"א ע"ב ומ"ז ע"ב) וירו' (פט"ו דיבמות ה"ו) ובסוטה ועוד בכ"מ דמוכח כן והוקשה לי גוף הכלל דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייב שבועה והא לפי"ז איכא קא"פ דממון אינם מחייבין ושבועה מחייבין ואמרתי דלא בא לרבות אלא החיוב ולא השלילה וא"כ לפי"ז הי' אפשר לומר דגם בזה הפרט אשתני דין עד אחד משנים לענין דו"ח ולענין הזמה

אמנם באמת ראיתי דזה הדבר אינו דקא"פ אינו מביא לידי שבועה דהרמב"ם כתב כן להדיא (בפ"ה מה' עדות ה"ג) וז"ל וכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול כ"כ מעידים חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו וכבר תמה בכ"מ ע"ז וכתב דאינו יודע מהיכן הוציא דין זה וכתב דהוציא זה מהא דאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן וא"כ י"ל דגם בדו"ח כן כיון דהך כללא בדווקא וכולל גם שלילה

הן אמת דאחרי הישוב יש לתמוה על רבינו הכ"מ שלא מצא מקור מפורש לזה ולדעתי יש להביא מקור גדול לדברי הרמב"ם בשנקדים המחלוקת דאיכא בין רבותינו הראשונים ז"ל בהפירוש דאתרע שטרא דהוזכר כ"פ בגמרא. דשיטת ר"ת ודעמו דהפי' הוא דבעהש"ט צריך שבועה עי' שבועות (מ"ב ע"א בד"ה אתרע) ויש מרבותינו דפליגי וסוברים דהפי' דאתרע הוא דלא קרעינן ולא מגבינן ביה וכן הוא דעת רש"י עי' כתובות (דף פ"ה) ברש"י ד"ה מרענא ויבמות (דף ק"א ע"ב)