דבר המלוכה ק

לא ישכחך היינו לעולם לא ישכחך לא פסק רגע מדביקות ובן אדם היינו המוני עם יתאמץ "בך" צריך התאמצות שיהי' דבוק בו ית' בעת עסקו בכ"ב אותיות תפילה ותורה:

רצ"ד] וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ואמרו בתו"כ למה נאמר באברהם ויצחק אף וביעקב לא לא נאמר אף אלא מלמד שמיטתו של יעקב אבינו שלימה הנה המובן הפשוט שפירשו תיבת אף מלשון רוגז וחימה שביעקב שהיתה מטתו שלימה לא הי' מקום לרום אולם י"ל כפשוטו שהוא במקום זה מלשון גם עפמש"כ בספר אהל יעקב הטעם שמנה הכתוב אבותינו אחורנית על דרך הקונה אגוזים או תפוחים והמוכר נותן לו במדה כוס אגוזים בעד סכום ואח"כ מבקש נער להוסיף לו שתים ושלש והמוכר נתן לו ונער אחד עמד שם וראה איך זה מוותר ונותן בחנם וביקש גם הוא שיתן לו איזה אגוזים והשיב לו שוטה הלא הנער הזה קנה אצלי מדה אחת והוספתי לו מעט יותר על המדה כנהוג אבל אתה לא קנית מאומה איך אתה תבקש הוספה אם אין לך עיקר והנה אם הי' הכתוב אומר וזכרתי את בריתי אברהם ואת בריתו יצחק הי' גם ישמעאל ועשו מבקשים לזכור להם זכותם שהם אבותיהם לכן התחכם הכתוב ועשה עיקר מיעקב ואח"כ אמר אף בריתי יצחק כלומר שמוסיף עליהם גם זאת ועתה אין מקום לישמעאל ועשו לבקש הוספה אם אין להם העיקר עכ"ד ולפי"ז יומתק שהתו"כ איני מוציא לשון אף מפשוטו שהוא לשון גם אלא שבא ליתן טעם למה נאמר באברהם ויצחק לשון הוספה שגם זכותם יזכור ולא נאמר כן ביעקב אלא לפי שמטתו שלימה וכל זרעו ראוי' לזכור להם זכות אברהם ויצחק לכך הוצרך לומר בלשון הוספה רק באברהם ויצחק שלא יבקשו גם ישמעאל ועשו זכות אבותם לכך הוצרך לומר שזכות אברהם ויצחק איני עומד רק למי שיש לו זכות מיעקב:

רצ"ה] או יאמר דכבר עמדו חכז"ל לתת טעם למה זכרן הכתוב אחורנית ועוד יל"ד למה ביעקב תפס לשון עבר והוא"ו מהפכו לעתיד ואח"כ אמר אזכור בלשון עתיד וי"ל עפ"י מאמרם ז"ל (רבה איכה) עה"פ ויבער ביעקב אמר רשב"ל כשפרענות בא אין מרגיש בה אלא יעקב וא"ש שאצל יעקב הי' הזכירה גם בעבר במשך ימי הגלות משא"כ באינך הזכירה רק בעת הגאולה:

רצ"ו] או יאמר דרש"י פירש למה נמנו אחורנית כלו' כדאי הוא יעקב הקטן ואם איני כדאי הרי יצחק וגו' (ממדרש רבה) ובספר דברי שאול מהדורא תלתאי הקשה דהא יעקב מובחר שבאבות ואיך שייך לומר איני כדאי ול"ק דהא פירש רש"י אם אין מעשה יעקב כדאי הרי יצחק עמו ובצירוף יצחק הוא כדאי אולם בתו"כ הגרסא מהופך שאם און מעשה אברהם כדאי וגו':

רצ"ז] (סוף פייט שופרות ליום שני) שגג לב הותל עוד בל יטנו בלו להכבד אוזן משמוע קול:

שובב לי כקדם דת מורשה אשר בה עלפתני בלפידים וקול י"ל דהנה פרשתי שהוכחה גדולה שבעת הגאולה שנזכה לשמוע קול אלקים חיים ישובו כל ישראל בתשובה וראוי בעת צאתנו ממצרים והיינו משוקעים אז במ"ט שערי טומאה מ"מ במתן תורה ענו כולם נעשה ונשמע ורק עתה שמסך החומר הכביד אזנינו שאין שומעים קולו ית' לכך נלכדו בעונות וזו עוד בל יטנו שלא יעלה ביד המסית להטות אותו לעבור