דבר שמואל פד

מג) שאלה מעיר פאס בדין בעל שנשתטה אחר הנישואין, ואשתו ברחה לבית אביה) ויש תחת ידה סבלונות של הבעל וכשתבעוה קרובי הבעל בזה טענה שמכרתם למזו', אם הדין עמה ואם יש לה מזונות אפי' היא בבית אביה וכבר כתב חד מינן מה שכתב וזמ"ש אנ"ה. לדידי חזי לי שלא היה צריך החכם הפוסק הנ"ב לכל האריכות הלז דדין משתטה לענין מזונו' אשתו מבואר בסי' ע' ובסי' ע"א בטור וב"י ובקצר דמן הדין חייב לזונה ולענין אם מעלה לה מזונות אפי' כשברחה והלכה לבית אבוה מבוא' ג"ך בדברי הריטב"א שהביא הרב"י שם סי' ע' ופסקו מר"ן בקצר סוס"י הנז' דאשה שהלכה לבית אחר ויש לה טענה חייב הבעל לזונה ובנד"ד אין לך טענ' גדולה מזו, שחוששת לעצמה שמא מתוך כעסו יהרגנה וכ"ן ג"ך מדברי מור"ם דאף בקטט ולא איתדר לה, והמניעה ממנו חייב לשלם, וכן היא דעת הרבה מהפוסקי' האחרונים: דאם המניעה ממנו חייב במזונו', עי' להר' מהר"מ אלשיך ומהרא"ש ופמ"ה, ומ"ש מר"ן שם תבעה מזונות וכו' אבל אם לא תבעה מחלה בדלשעבר דלכאורה נראה דגם בנדו"ד אין לה מזונות רק מזמן התביעה, נר' פשוט דלא היא ודכיון דבנדו"ד היתה מוכרת ואוכלת וכמ"ש בשאלה פשוט הוא דמכרה קיים, וכמ"ש מר"ן סימן הנז' ס"ה במי שהלך למה"י דאם לא עמדה וכו' אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים, דלא שאני לן בין הלך למהי"ו למשתטה כמ"ש להלן. ולענין מעשה ידיה אם היא בת מלאכה מנכים אותם לה ממזונותיה הגם שהחכם הפוסק לא נטפל לזה מ"מ אין ראוי להעלים עין מזה, דנ"מ טובא לענין דינא: והנה הגם שמדברי מור"ם סי' יו"ד נר' דאם לא פסקו לה ב"ד טענת הבעל טענה ואם פסקו ינכו לה מ"מ דעת מר"ן שם ס"ה להיפך דאין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה וכו', ועיין להרח"מ שהקשה על מור"ם למה לא הגיה בס"ה הגה זו והניחה בצ"ע. והרב"ש שם כתב דעיקר כדברי מר"ן הללו, כי הם מהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפילו אם ידוע לב"ד דמעשה ידיה מספיקין לה מ"מ פוסקין לה מזונות ודלא כדברי הרא"ש שהביא מור"ם, וע"ש שחילק בדברי מור"ם אפי' לפי שיטת הפוס' הללו, ואין צורך להביאם כיון שאינם נוגעים לעניינינו, ומה גם דדעת מר"ן להיפך וכמ"ש וכוותיה נקיטינן, כ"ש שאפילו מור"ם איירי בטען הוא אך לא טענינן ליה וכמ"ש הרב"ש שם ס"ק ל"ב, ופשוט דאין לחלק בין הלך למדנ' הים למשתטה. דמדמקשה הש"ס מאי שנא משתטה מהלך למה"י והביאו מר"ן בב"י שם ובסי' ע"א לענין בנים ותכשיט ע"ש משמע דאין חילוק ביניהם רק לענין תכשיט ובנים והיינו טעמא דבהלך למה"י כיון שאינו בעיר להתקשט אין נותנים לה תכשיט משא"ך חר"ש דפוסקין אפילו תכשיט כיון שהוא בעיר דבר שמואל (יז) ובנים ג"ך משום שהיה לו לצוות וכו' ע"ש משא"ך חר"ש ע"ש ובדברי הרח"מ סקי"ט וב"ש סקט"ו באופן שהדבר פשוט דמכרה קיים ואין מדקדקין עמה במעשה ידיה כנ"ל: ולענין נכפה שהביא החכם הנ"ב בדבריו. הגם שהמעשה שעליו אנו דנים אין הבעל הנז' נכפה כלל וכמו שהודו לפני בעלי הריב עצמם שמעולם לא ראו בו סימני הכפייה. מ"מ מצד שהחכם הנז' חשב שהוא נכפה ואגב אורחיה העלה להלכה דכופין וחיישינן מזה לדורות הבאים הוצרכתי להעיר על דבריו דהגם שמור"ם בסימן קנ"ד הביא דין זה במחלוקת להמרדכי והרא"ש ותפס לסברת הרא"ש דכופין באחרונה וכן סתם ג"ך בהגה סוס"י קי"ז מ"מ ראינו להרב הכנה"ג הגהב"י אות ו' שכתב וזה לשונו והרא"ש בתשובה כלל מ"ב כתב בשם רבינו יואל שהיה מסופק בדבר ושם כתב משם מוהר"ר חיים בר יוסף אחרי שרבי' יואל היה מסופק אין לי להכריע ולהכניס ראשי בין הגדולים אבל הרא"ש כתב דהוי מום וכופין להוציא והואיל ולא הזכיר הרב המחבר דברי הרא"ש הנז'. נראה ודאי דס"ל דראוי לתפוס להלכה כדברי המרדכי וכ''ך הרדב"ז ח"א סי' ר"ס וכ"ך מוהריב"ל עכל"ה: ומאחר שהרב הכנה"ג זלה"ה נטתה דעתו דעת עליון דמר"ן בב"י סבר לה מ"ר דאין כופין ואנן בדידן קבלנו הוראתו אפילו בב"י ודאי דהכי נקיטינן דאין כופין. ועל דברי הרב פרי צדיק שהביא החכם הפוסק הנ"ל יש לי להשיב ממ"ש מר"ן סי' קנ"ד ס"ד דסומא אחר שנשא או נקטעה ידו וכו' ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וכו': אלא אם רצתה תשב, וא"ל דינה כדין מורדת ומר"ן ודאי לא שאני ליה בין סומה באחת לסומה בשתים כמ"ש בבד"ה להדייא וכן משמע ג"ך מדברי מור"ם שהביא חילוק דשתי עיניו וכו' בשם י"א, וא"ך גם בסומה מב' עיניו אם לא רצתה לישב דינה כדין מורדת שאין לה מזונות. ואמת שהיא סבר' ישרה דבשלמא משתטה או נכפה שיש לה טענה שמתפחדת אין לה דין מורדת, ולכן מר"ן שם גבי משתטה לא סיים בדבריו כמו שסיים בסומה דיש לה דין מורדת וגם מור"ם שם גבי נכפה אדרבא כתב בפי' דאין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאה מחמת טענה. אבל בסומא מה טענה יש לה וכי יש לה איזה פחד או צער ממנו ולכן דין הוא שאם לא רצתה לישב עמו יש לה דין מורדת. כמ"ש מר"ן ותימא על הרב פרי צדיק זלה"ה שכתב שחייב לזונה. ואמת שעדיין לא ראיתי דברי הרב פרי צדיק במקורן. ומכל מקום סמכתי על מה שהביא החכם הפוסק הנ"ל ולכשאפנה אשנה פרק זה בע"ה זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ מבנאסה יע"א בט"ו לחדש מנח"ם ציון ובונ"ה ירושלי"ם לפ"ק הוא שנת התרמ"ט ליצירה וקיים: שמואל עמאר עיגון