דבר שמואל עה

דבלא תפסה הפסידה ובתפסה לא הפסידה, וטעמו של דבר משום שאינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה מעי' התקנ' ז' דינרים בשבת ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד דין הוא שההפסד מוטל על נכסיה ודין הוא שנאמ' דבלאותיה הקיימין אם לא תפסה אותם הפסידתן. אבל האומרת מ"ע שמיד מבטלת תנאי אישות שבינו לבינה הפסידה כל מה שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דהו"ל כההיא דאמרינן בסוף פרק אלמנ' אם היא זנתה כליה לא זנו, ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ"ל ז"ל נמצינו למדין שהחילוק שבין מ"ע לבע"ל הוא בענין ההכרזה וההתראה והתפיסה, דבע"ל מצריכין בה כל הג' דברים הללו, ובמאיס עלי אין בהם צורך, ומיהו יש חומרא במ"ע מכרעת את כולם. שמיד באומרה מ"ע הפסידה כתו' וכל מה שיש לה על הבעל זולת הבלאות ונכסי מלוג כנ"ל ולא תועיל לה חזרה, משא"ך בבע"ל שלא הפסיד' כתוב' וכל מה שיש לה על הבעל רק אחר ד' שבתות, ותוך ד' שבתות יכול' לחזור ולא הפסיד'. והנה שמעתי מחכם א' זקן מהקבועים לדין שקדמונינו שהיו בעירנו זאת לא היו דנים במורדת כ"א דינא דמאיס עלי אלא שהיו מתרין בה שנים ושלש' פעמים על ידי שלוחי ב"ד שאם עמדה במרדה שתפסיד כתוב'. ובאמת נפלאה דעת ממני אם האמת כמ"ש החכם הנז' א' הרואה וא' השומע תמ"ה תמ"ה יקרא כי הוא נגד הדין והסברא דבמקום שראוי להחמיר עליה ובפרט בזמנינו זה שרבו הפרוצות אדרבא הקילו עליה ולא הצריכו לא תפיסה ולא הכרזה. והנה היה נר' לכאור' לענ"ד לומר דאם אמת כדבריו מנהג נכון הוא כי מלבד שכל המורדות שבזמן הזה כולם רוצים בגט כמו שאומרת מ"ע ומיד מוחלת כתוב' עי' ותוספ' ופחת נדו', ולכן היו דנים בה דינא דמ"ע שאומרת לא איהו בעינא ולא כתוב' בעינא, וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן, משא"ך באומרת בע"ל שאינ' רוצה להתגרש מיד וכמ"ש הטור סימן ע"ז עוד זאת אדרבא לכשתידוק אם אמת כדבריו אדרבא חומרא היא ולא קולא. דמה שנשתכרה בהכרזה ותפיס' הפסידתו דתו בכתו' ובכל מה שיש לה על הבעל מיד ולאלתר, ואינה יכולה לחזור: משא"ך בבע"ל שלא הפסיד' רק אחר ד' שבתות ואם חזרה תוך ד"ש לא הפסיד' כלום ונמצא נזדלזל ונצטער הבעל בלי שום תועלת כלל ואהני רמאה ברמאותיה, אשע"ך החמירו בזה למיגדר מילתא ומ"מ ההתראה הניחוה כאשר היתה ואף שמן הדין במ"ע א"ץ התראה החמירו עליה אולי תחזור או אפשר לומ' דס"ל הכרזה בזמן הזה מילתא זוטרתי היא וכמ"ש הב"י בשם הר"ן בענין מ"ע שכתב דהטם דאין מעכריזין עליה הוא משום דמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור וגם הבלאות ראו והנה הנשים אינם מורדות עד שתופסין לכן דנו בכל דינא דמ"ע (ז) כ"ז היה נר' לכאור' להליץ בעדם אם אמת הוא כאשר דבר החכם הנז', ועכ"ז לא שוה לנו כ"ז ושוב חפשנו בדבריהם ומצינו שהדבר להיפך שבכל א' היו דנין כפי עניינא מ"ע כדינה ובע"ל כדינה, ואין לנו לבדות ח"ו מלבנו עליהם דברים שלא באו בכתביהם ומדי עוברי בדין זה ראיתי לחקור בלשון הרמב"ם ומר"ן ז"ל שכתבו בבע"ל וז"ל וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום דלכאורה נראה דלישנא יתירא נקטי בלישנייהו בזה שהרי כבר כתבו דאפי' הקיימים אם לא תפסה אין נותנים לה וא"כ כ"ש מה שאבד מנכסיה אך נר' דאתא לאשמועי' דאפי' תפסה כנגדם משל הבעל מוציאין מידם ושוב אחרי כותבי ראיתי בחידושי הגהות שכ"כ ע"ש וסיים שם וז"ל וצריכים אנו לו' לפ"ז דכשהם קיימים אפילו תפסם הבעל אם תפסה כנגדם האשה מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"ך אדמשמיענו הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו ג"ך כשהם קיימים דאם תפס הבעל והיא תפסה כנגדם מנכסי הבעל דאין מוציאין מידו ומוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ועיין שם שהאריך עכ"ל. עוד ראיתי לחקור בדין מורדת שחזרה כי לא נתבאר להדייא בדברי הרמב"ם ומר"ן אם יש לה כתוב' או לא אם רוצה לקיימה או לגרשה דמ"ש מר"ן במ"ע אם רצה הבעל לגרש אין לה כתו' כלל י"ל דהיינו אם עמדה במרדה ואחר הכפייה להרמב"ם או עפ"י רצונו למר"ן וזה מדוקדק ממה שלא כתב איבוד כתובה כלל גבי מ"ע כמו גבי בע"ל ולא עוד אלא שהקדים בלשונו דין הגירושין ואח"ך דין הכתו' שכתב אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתו' ואם איתא הול"ל אבדה כתובתה מיד וכופין את הבעל לגרש ומר"ן ז"ל דס"ל אין כופין יכתוב במקום וכופין וכ"ז שירצה הבעל לגרש יגרש בלא כתובה אבל מלשונו שכת' אם רצה וכו' אין לה כתובה מש' דכשירצה לגרש הוא דאין לה אבל כל עוד שלא גירש אם חזרה יש לה גם גבי בע"ל שכתב ותאבד כתו' ואין לה כתו' וכו' י"ל דהיינו כל עוד שלא חזרה אחר ד"ש אך אם חזרה אחר ד' שבתות אפשר שיש לה כתו' דמ"ש מור"ם שם בהגה ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה וכו' היינו לדעת הרא"ש דס"ל תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום ואפי' לא חזרה אם רצה לגרש יפרע כתוב' אבל לדעת הרמב"ם ומר"ן דס"ל דאחר ד' שבתות מיד הפסיד וכמ"ש הרה"מ לא נתבאר אם היא יכולה לחזור אחר ד' שבתות ולא הפסידה או לא אך נראה דמהרא"ש נלמוד לדעת הרמב"ם דלהרא"ש אחר י"ב חדש לא תועיל חזרה וא"ך ה"ה אחר ד' שבתות להרמב"ם לא תועיל חזרה דאחר י"ב חדש להרא"ש היא באחר ד' שבתות להרמב"ם. וכן מפור' בהגס"מ והביא דבריהם הרב"י בסימן הנז' וז"ל אם חזרה בה ממרדה קודם כלות כתובתה לא הפסידה אבל אם מרדה כ"ך עד שהפסידה כתו' כתב הר"מ דהוי פשוט דאפילו הדרא בה אין לה לא כתו' ולא תנאי כתו' הרי דההגבות כתבו כן