דבר שמואל סט

שאלמלי ראה דבריו לא הוה פסיק ותני נגד סברתו בסתם כאלו הרב לא דיבר בזה כלל, וכמו שידוע לכל מנהגו הטוב שאם היה רואה דבריו היו לו לעולם כמשנה ערוכה: ומה גם שהרב המבי"ן בנו זלה"ה שם בקה"ת כתב שכן פסק הר' מו"א זלה"ה בפס"ד א' וחתם שמו על זה ומי לנו בקי בחדריו ובפרט בענייני התקנות יותר ממנו. אף שיש צד לומר שגם הרה"ג זלה"ה. אלמלי ראה דברי הרב מוהריב"ץ: לא היה דוחה סברתו בב' ידים בלי טעם מ"מ דברי הרב מהרםב"ד ומהר"י עוזיאל זלה"ה דבשיטתייהו קאי הרב מוהריב"ץ זלה"ה ודאי שראה אותם הרב. כי הם שהמציאו סברא זו בעולם ונמשך אחריהם הרב מוהריב"ץ זלה"ה, דאל"ך מה הם הי"א שהביא וממה שראינו לו ז"ל שדחה דבריהם בודאי שהיו לו טעמים מספיקים מן הדין ומן התקנה לדחות דבריהם וכוותיה ודאי נקיטי' בזה כיון שדבריו בקה"ת הם לנו ולכל בני המערב כעת כשלחן הערוך. כי באמת דקדק בדבריהם ובדברי הרבנים שאחריהם והעלה סולת נקייה, ומה שרצו החכמים הנ"ל להבין מדבריו שבצדי התקנו' שהוא כמסופק בדבר הכל יודעי' שבצדי התקנו' הורה מקום למה שכתב בקיצור התקנות ובקה"ת העתיק מה שצריך מתקנת טוליטולא בשינוי לשון, ואח"ך חזר לבאר מהו הדין לתק' הקאשטילא. והביא דעת הי"א וי"א והסכים לי"א קמא. אלא שייפה כח המעניק בתקנת הקאשטילי', שיטול כדי סך מחצית הנדו' אפי' אם כלה ונאבד ולפי דאכתי מצי הדוחה לדחות מכח המנהג הנהוג מקדם דשוה מעניק ליורש לפיכך רשם בצידי התקנה שאעפ"י ששמע שהמנהג כי"א בתרא, עכ"ז לא נראו דברי בעלי אותה סברא בעיניו ורצה לקבוע המנהג כי"א קמא וראיה לזה שגם בפס"ד הלל"מ הורה כדעת הי"א קמא כמו שהעיד הרב המבי"ן בנו הבקי בחדריו, ומ"מ בנדו"ד שנתגרשה איכא למימר דנפקע תנאי המעניק וכמ"ש הח' הנ"ב. שהרי בתשובת שאלה שהשיבו רבני פאס לרבני מרראקיש הרא' זלה"ה מפו' להדייא שכל מחי' שתודה שום אשה לבעלה משטר כתובה שיש בה זכות ליורשיה ורצתה להפקיע זכות יורשיה. אם האשה ההיא נשאת לבעל ההוא אחר שנתאלמנה או נתגרשה מאחר מחילתה מחילה יען נכסים שהכניסה לבעל הב' הם שלה ותעשה מהם חו"ר. אכן אם נשאת לו בתולה והעניקו לה קרוביה או אביה נדונייא המחי' ההיא בטילה אם לא שתהיה בהסכמת קרוביה שהם יורשיה או בהסכמות ב"ד או בהסכמת מעניק הנדו' עכ"ל. ומדבריהם הללו מוכח להדייא שהגירושין מפקיעין תנאי המעניק וחוזרין המעו' שלה דאל"ך איך חילקו בין אלמנה וגרושה לזולתה, הא ודאי שכיון שהתנאי היה על הבעל להחזיר המחצית למעניק, בהתגרשו ממנה נפקע אותו תנאי: איברא דאכתי י"ל לכאורה דע"ך לא אמרי' הכי אלא בנתגרשה וכלו ונאבדו אותם הנכסים. אבל בנשארו קיימים וכנד"ד וחזרה והתנית עליהם ושתקה הבת שנרא' כמסכמת לדבריה איכא למימר דלא פקע תנאה ושנייא דא מגרושה ואלמנה שנשאת ומחי"ת ובטולם כיון דהנהו עשתה מעשה אח"ך דהיי' שחזרה ונשאת ע"פ תנאים אחרים ומשו"ה מחילתה קיימת, כיון שלא מיחו קרוביה בשעת נישואין שניים, משא"ך בזו שבשעת גירושין לא עשתה שום מעשה אחר שיובן ממנו שמחלה המענקת ע"י שתיקתה. ובשעת מעשה שהוא נישואין שניים הרי חזרה והתנית וגילתה דעתה שאין רצונה למחול בתנאה. אלא דמ"מ אין זה מוכרח דא"ך הוא היה להם לחלק בין נשארו קיימים לאינם קיימים ובין ערער המעניק ללא ערער ומדסתמו דבריהם משמע דבכל גוונא איירי באופן שהדד"א בנד"ד כמ"ש החכמים הנ"ב ולרח"ף בזמן הנ"ב וקיים הצעיר שמואל עמאר לב) בתו של כה"ר אלעזר טובי היתה נשואה עם כה"ר דוד אבן צור בנו של כמהר"ף נר"ו וגירשה בהיותה מעוברת ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותם לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל, ונפשם לשאול הגיעה אם מותרת לינשא תוך כ"ד חדש אם לאו: והנה לפי המנהג הנשמע בעירנו דקים להו דאם לא הניקה כלל יכולה להנשא וכמו שעשו אלו מצד שמועה זו. נראה דהגם שיש חולקים בזה בתר מנהגא אזלינן, ואי הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ושוב חפשנו בדברי הראשו' זלה"ה ומצינו שכן פסקו הלכה למעשה והסכימו כל הבתי דינין שבמערב עיין להרה"ג בחי' סימן י"ג סי"ד שכתב וז"ל דה"ה לגרושה, בב"י כת' היתר בזה וכן משמע מדבריו סי' פ' סי"ד ע"ש וכן פסקנו הלל"מ והסכימו כל הב"ד להתיר, ועיין ב"ש וח"מ עכ"ל. גם הרב כמוהרפ"ת זלה"ה בתשו' סי' שפ"ו פסק כן להדייא ע"ש שהביא דברי הרה"מ דפי"א מהלכות גירושין דין כ"ד בשם הרשב"א, והביאם הר' ב"י בארוך ובקצר סי' י"ג וכתב דלא שבקינן פשיטותיה דהרשב"א מקמי משמעות דברי הריב"ש ואפילו המחמירים לא החמירו אלא בהתחי' להניק הגם שלא הכירה אבל אם לא הניקה כלל ליכא למ"ד זולת משמעות דברי הריב"ש ובמקום עיגון וחשש קלקול ובמידי דרבנן כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו ואין להלך אחר המחמיר וסיים שהסכימו לזה חו"ר פאס הלל"מ ע"ש ועל פיהם נעשה מעשה גם בנדון זה. והגם שיש מי שפקפק מהוראת הרב כמוהרי"ץ ן' ואליד זלה"ה ח"א סימן קכ"א לא נראו דבריו ולראיה ח"פ אלול מ"ב וקים שמואל עמאר כהר"ר