דבר שמואל סה

נתנה כלל אם תתגרש או תתאלמון, כ"ש שבדיני מתנות אזלינן בתר אומדנא ואמדי' דעתה אלו ידעה שצריך להדירה בשעת גירושין לא היתה נותנת זהו הנלע"ד לאפס פנאי אם יסכימו מורי הוראה וצויי"מ וימ"ן כי"ר וח''פ באב תרמ"ה לפ"ק. אח"ך שמעתי שיש מי שהקשה על זה דאם מר"ן בהקדש בד"ה איירי למה הוצרך להעלותו על שלחנו בזמנינו זה דלא שייך הקדש בד"ה. וע"ז ראיתי להרחיב הדיבור בזה קצת הגם כי באמת די והותר במה שכתבנו ובפרט מתשו' הפוסקים הנ"ל אשר מדברי רובם יתברר דמר"ן בהקדש בד"ה מיירי ואף כי דברי מר"ן סתומים מ"מ ממקור הדין נר' להדייא דבהקדש בד"ה איירי והא לך תשו' הרשב"א שהביא הרב"י ביור"ד סימן רנ"ט שהוא א' מהציונים הנ"ל אשר ציינתי. שמתוכה יתבאר לך באר היטב דההיא דסימן ק"ב בבד"ה נאמרה. שכתב וז"ל עוד לו ח"א סימן תרי"ח וכו'. תשובה המלוה גובה מההקדש דסתם הקדש לעניים ואפי' בהקדש בד"ה גובה כדאיתא בפ' שום היתו' המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח, הקדיש צ' מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו ע"מ ליתן לאשה כתו' ולבע"ח בחובו ואמרינן בגמרא מט' גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ואלו היו הנכסים וכו' ע"ש בב"י התשובה הרי להדייא דההיא דפ' שום שממנה מקור דברי מר"ן דסי' ק"ב נובעי' כמ"ש בב"י ובבאה"ג מיירי בהקדש בד"ה וכמש"ל גם בתשו' תשמ"ב שהבאנו למעלה כתב וז"ל המקדיש בזה"ז אינו מפקיע מידי שעבוד, דאינו הקדש הגוף דסתם הקדש היום הוא לעניים שאין מזכירין הקדש זה לבד"ה כדאיתא בנדרים גבי חכמים עכ"ל. ומדבריו הללו מוכח להדייא דכל שלא הזכיר בפירוש לבד"ה סתמו כפירושו שהוא לעניים וע"ע שם בב"י יורד"ע שאחר שהעתיק שם סי' רנ"ט תשובת הרשב"א דשייכי לדינים אלו הביא דברי הכלבו בשם סה"ת וז"ל, אסור לומר חפץ זה יהיה הקדש וכו' אבל בסה"ת שער מ"ו ח"ג כת' שאם הקדיש בזה"ז מסתמא לעניי' או לבכ"ן כ"פ הר"י ן' מיגאש בפ' בית כור עכ"ל וגם בתשו' להרמב"ן סי' רס"ט כתוב המקדיש סתם בזה"ז אין הקדשו לבד"ה לפי שאין עכשיו מכירים בהקדש הבית וה"ה כאותה ששנינו סתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה וכתב עוד ודבר ברור הוא שאין הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד שאין מפקיע מידי שעבוד אלא מה שחלה עליו קדושת הגוף עכ"ל. וכבר ידוע הכלל שבידינו בדברי הפוסקים דכל היכא שמזכיר ל' אבל רוצה לפסוק כוותייהו. וממוצא דבר אתה למד ג"כ שע"כ לא נחלקו אלא באומר לשון הקדש בפי' דבזה איכא מ"ד הכי ואיכא מ"ד הכי אבל כשמזכיר לעניים בפי' כנד"ד ליכא מאן דפליג. וכן היכא שמזכיר ג"כ להדייא הקדש זה לבד"ה דינו כהקדש בד"ה ולא פליג אלא בהקדש סתם ממילא פשיטא שאף שהביא מר"ן דין זה בבד"ה בזמן הזה שאין הקדש לבד"ה היינו לענין אם הזכיר בפי' לבד"ה אפי' בזה"ז אבל אם הקדיש סתם אפי' בל' הקדש וכ"ש אם הזכיר בפי' שהוא הקדש לעניים וכו' כנד"ז וזולתו כיוצא בו כ"ע ל"פ דלא בעי הדרה ולא פדייה. כיוצא בזה מצינו למור"ם ז"ל בחומ"ש סי' רנ"ד ס"א בשם הרשב"א סימן תקס"ג והביאו ג"כ מר"ן בבד"ה ביו"ד סימן רנ"ט שכתב וז"ל המקדיש קרקע מהיום ולאח"מ או לאחר ל' יום לא קדיש כלל דהא א"א לו' גוף מהיום ופי' לאח"מ דהא קאכיל פירות משל הקדש עכ"ל. ודבריו הללו צריכים ביאור דאם גם בסתם הקדש דינא הכי לא ידענו מנין לו והוא עצמו כתב בכמה מקומות שדין הקדש בזה"ז כדין הדיוט וכדמש' ג"כ מהך תשו' שכתבנו לעי' בשמו דאינו מפקיע מידי שעבוד בזה"ז ולמה ישתנה דינו בענין זה דמהיום ולאח"מ מדין הדיוט. גם אי אמרי' הכי הקדש זה דנד"ד שעליו אנו דנים אין לו חלות כלל שגם הוא גוף מהיום ופי' לאח"מ בפי'. וכ"ת דבהקדש בד''ה מיירי הכא אכתי ראוי לחקור למאי הלכתא העלוהו על שולחנם האידנא דלא שכיח הא ודאי שלא הביאוהו להלכה האידנא רק לענין אם הקדיש האידנא לבד"ה בפי' כי היכי דאמרי' בההיא דאה"ע סי' ק"ב ממקור הדין: שטעם א' להם. ושו"ר שכן מבואר להדייא בתשוב' זו שהעתיק הרב"י בבד"ה יוד"ע סימן הנז': אלא שמר"ן ומור"ם קיצרו בדבר שיש בו צורך ששם כתב להדייא וז"ל אבל הקדש בד"ה אינו כן שאני סובר שכל מקדיש שדהו לבד"ה מעכשיו ולאח"מ. או מעכשיו ולאחר ל' יום לא אמר כלום דכל כה"ג גופא קני מהיום ופי' לאח"מ, אבל לגבוה והקדש א"א לומר כן לפי שא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש, אא"ך שייר מקום היניקה והביא ראיה מההיא דפ' המוכר את הבית דע"א וז"ל המקדיש השדה וכו', ואמרינן עלה בגמרא ואי אמרת שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי: אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפי' אי אפשר כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת מה ראה לבטל כל ההקדש מפני השיור אדרבא ניבטיל השיור מפני ההקדש לא היא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון שאתה צריך לבטל א' מהם אוקי ממונא בחזקת מריה וכו' עכל"ה ומתוך תשו' זו לא זכיתי להבין דברי מהריק"ש בהגהותיו סי' הנז' ע"ע כי אין לנו בהם צורך לנד"ד]. מעתה כל דין שתמצא בו למר"ן ומור"ם איזה עדיפו' בהקדש. אינו אלא בהקדש שהקדישוהו האידנא הבעלים לבד"ה בפי' אבל בסתם הקדש וכ"ש אם ביאר לעניים בפיר' כנד"ד אין לו אלא דין הדיוט כמבואר