דבר שמואל נט

למעשה ובדרך נסתר, ואם יזדקקו לדין על הב"ד אשר יהיו נידונים לפניו לבדוק בדברים היטב ולפסוק להם עפ"י טענותיהם. והנה לענין איסור הדבר פשוט דאם אין עדי' שזינתה אלא שהיא אומרת שזנתה אין חוששין לדבריה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר וכמ"ש מרן באה"ע סימן קט"ו ס"ו ע"ש. ואם יש רגלים לדבר נאמנת וכמ"ש בכתבי מהרא"י והגמר' דיבמות רמזם מר"ן בב"י: והביא דבריהם מור"ם בד"מ ובמפ"ה ע"ש. וכן אפילו אם אין רגלים לדבר. אלא שהוא מאמינה וסומך על דבריה חייב להוציאה לצאת ידי שמים אלא שאין כופין אותו על כך וכמ"ש מר"ן סי' הנז' ע"ש ואין חילוק בזה בין אם הודית לפני א' או ב' שזינתה, דבכולהו אם חזרה ואמרה שקר הוא ומכחישתם מותרת לבעלה דאמרינן מתחיל' כשהודית נתנה עיניה באחר ועכשיו חזרה בה וכמ"ש הרח"מ שם סקז"ך והרב"ש סק"ל ע"ש. אלא דלענין הפסד כתובה הגם שבהודאתה הפסידה עי' כתוב' ותוס' ומה שאינו בעין מהנדו' ואינה נוטלת כ"א מה שנשאר קיים מנדו' דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמ"ש מר"ן שם ס"ו, מ"מ היינו דוקא אם עמדה בדבריה אך אם הכחישה יש חילוק בין הכחשת א' להכחשת ב', דבהודית לפני א' והכחישתו, מלבד שהיא מותרת לבעלה. עוד זאת אינה מפסדת מכתובתה כלום ובהודית לפני ב' ומכחישתם. אף שהיא מותרת מטעם שמא עיניה וכו', מ"מ לענין כתו' ותוספ' ומה שאינו בעין אין הכחשתה לשנים כלום, וכמ"ש הב"ש והח"מ שם וגם בזה היינו במכחישתם אך אם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן תחי' נאמנת ולא אבדה כלום וכמ"ש מור"ם שם בד"מ ובמפ"ה בשם הגמרא דקידושין ע"ש, ועיין בדברי הרח"מ סקכ"ב והרב"ש בשמו סקכ"ד שחקרו אם אמתלא מועלת אפי' לאח"ז או לא משום דיש לחוש שמא למדוה ודימו זה לטוען וחוזר וטוען דאינו נאמן אחר שיצא מב"ד וה"ן אינו מועיל אמתלא לאח"ז. ומדבריהם משמע דאפילו אם כבר הודית לפני ב"ד אם חזרה מיד ונתנה אמתלא נאמנת ואינה מפסדת כלום ולא נסתפקו רק בחזרה לאחר זמן אי הוי כטוען אחר שיצא מב"ד. אבל באמתלא מיד אחר הודאה בב"ד מיפשט פשיטא להו דמהנייא ולא הפסידה כלום וה"ה נמי אם נאנסה וכמ"ש מר"ן שם ס"ו אלא שבזה יש חילוק כמ"ש הרה"מ פרק כ"ד מאישות דאשת איש שאמרה טמאה אני לך והבעל אומר שמאמינה. שוב אינה נאמנת לו' אח"ך שנאנסה דכבר שוייה הבעל אנפשיה חתיכא דאיסורא, והביאו מור"ם בד"מ ע"ש ויש חילוקי דינים בזה בדברי הפוסקים לענין חזרת הבעל אחר האמינה, ולענין הרגל קטטה, עיין הרשב"א סי' אלף רל"ז ואלף קפ"ז ולא רצינו להאריך בהם לע"ע ולענין החוזרת ונותנת אמתלא אם יכול להשביעה, פשוט הוא דדוקא אם ראה אותה הוא עצמו. אבל על פי הודאתה אינו משביע' כמ"ש מר"ן ס"ז ע"ש בסי' הנז' כל זה מדינא אך מן התקנה הנה יש בידינו הסכמה מרבותינו הא' שבעירנו זאת שכל המגרש לסיבה ידועה וניכרת לבית דין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באשה אחרת. רק לסיבה מהסיבות שנזכור וכיוצא בהן לפי ראות עיני הב"ד. ראשונה כגון ששהא עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זש"ק, שמן הדין יוכל לישא א"א על אשתו מצד התקנה ולא איתדר לה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני הב"ד וירצה לגרש לא' מהסיבות שזכרנו שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונ' מה שהכניסה לו מושלם ואפילו אם בלם או נאבד יתחייב באחריותו, ואת היותר החרמנו. והרה"ג זלה"ה נתן טעם לדבר וז"ל יען וביען כפי תקנת רז"ל בתולה כתובתה ק"ק שהם ל"ז דרהמס כמ"ש מר"ן באה"ע סי' ס"ו ס"ו ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים ודי והותר שיקיימו מצות ה' יתעלה ומצו' עבדיו הנביאים והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ק"ק שהוא השיעור שזכר מר"ן ואם רצה להוסיף הרשות בידו, כדתנן אעפ"י שאמרו בתולה כתובתה ק"ק אם רצה להוסיף אפילו ק' מנה מוסיף ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתו' מסך עצום ויהיה מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג. כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור הם שסגרו הדלת בעדו ולפי האמת הוא פטור גמור מן הדין כי במתנה אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא ירצו לתת לו אשה אם לא יעשה כמנהג, וע"ך כל חכמי הדור שיהיו לא יוכלו לתקן שיעשו כתו' מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמי' ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד שיחייב עצמו בסך גדול: וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור לגרש כדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אלא א"ך מצא בה דבר ערוה לזה החמירו עליו כתו' מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"ם בראות חכמי הדורו' דלא אכשור דרי הטילו עליו עול כבד לברוח מן הגירושין ומ"מ לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלא סיבה כ"א למלאת רצון יצרו: אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין כח בנו לחייבו בתוספת שלא חיוב עצמו הוא בו כ"א מפני המנהג עכ"ד ז"ל והסכים עמו הרב מר אחיו זלה"ה, וכתב שהכל תלוי בראות עיני ב"ד בשעת מעשה שכל שרואים שהוא כעין אנוס בגירושין: רשאים להפקיע מעליו חוב התוספ' שאינו מתחייב בו כ"א מצד המנהג דאדעתא