דבר שמואל נח

על דבריהם וז"ל ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על דברי ס' אגודה ורבינו שמחה וא"ז, ואין לכוף להוציא ע"פ דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים עכ"ל. ומעתה כיון שמצינו למר"ן להדייא שאין לסמוך עליהם בזה ודאי דכוותיה נקיטינן אפילו נגד אלף פוסקים ואף שמור"ם שם בד"מ האריך לסתור דברי מר"ן בזה ע"ש. מ"מ אנן בדידן בתר דברי מר"ן גרירי וקי"ל כב"י אפילו כהכרעתו בב"י כ"ש שרבים וגדולים קיימי בשיטתיה בזה עיין בתשובת הגאונים שכ"ך להדייא ומהר"א די בוטון סימן ל"א ועיין להרדב"ז בראשונות סימן קנ"ז שתמה הרבה על הוראת רבינו שמחה וכתב שם בשם הרא"ש והרשב"א שאין לכוף אלא באותם שמנו חכמים דוקא. וסיים שם וז"ל אלא כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה. אם חזר מוטב וא''צ קונסים אותו בכתוב' אם חזר מוטב וא"ל עונשין אותו ע"י גוים בגופו ואין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל ואם עמד הוא מעצמו מחמת עונשו וגירש אין זה אונס שהרי הוא מביא ע"ע האונס מדעתו לא יכה ולא יגרש אבל לכוף ע"י נידוי וכו' או עונש הגוף וכ"ש על ידי נכרים איני רואה ואיני מסכים כלל וקרוב בעיני להיות הולד ממזר וע"ע להרב מש"ב ח"א סימן נ"ט שכתב להדייא דאפי' רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפי' לו' שחייב להוציא אין אומרים וממקום שבאו החכמים הנ"ב עצמו שהם מהרש"ך ופמ"א מצינו להדייא להיפך שהר' פמ"א סיים שם וז"ל ואולם הרב מהרדב"ז בסימן קנ"ז תמה על הוראה זו שכתב שכופין ע"י גוים: וכתב שהרשב"א והרא"ש חולקים יע"ש וכ"ך הרב ב"ז ס"ס פ"ח ומהרש"ך ח"ב סי' ק"ל תוך התשוב' דף צ"ד שאין לכוף להוציא. ולפי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך בזה עכ"ל והוא להדייא כמ"ש ואפילו לענין כתו' נ"ל דאין מחייבין אותו לפרוע לה כתו' דאף שכתב מור"ם שם סכ"א דבכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש כופין אותו ליתן כתובה ונדוניי' וכו' ע"ש מ"מ מדברי המרדכי מאריה דהאי דינא משמע להדייא דהיינו דוקא באותם שאמרו להוציא אלא דפליגי אם כופין אבל אם לא נזכר בכלל אותם שאמרו להוציא אין להוציא ממון מספק וכ"ך להדייא הרה"ג בחי' על הש"ע שאחר שהעתיק דברי המרדכי שכתב וז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אלא בראיה ברורה מ"מ מפקינן ממונא דכיון שחייבין להוציא וליתן כתובה, אם לא הורשינו לכוף להוציא דאי היינו כופין הוי מעושה מ"מ כתובה מיהת נפיק מיניה כיון שחייבוהו חכמים בממון זה לתתו לה הלכך ממונא מפקינן מיניה אבל בתוס' איכא פלוגתא ומספיקא לא מפקינן עכ"ל וסיים ע"ז הרה"ג זלה"ה ומזה יתבארו לך דברי מור"ם דמ"ש ובכל מקום דאיכא פלוגתא וכו' היינו שיש מחלוקת אם כופין אבל מ"מ אמרו חכמים מיהת יוציא. אבל אם לא נתפרש כלל שיוציא אלא שרבוותא פליגי אם כופין או לא היאך תחייבנו ממון מספק וזה ברור עכ"ל. וממוצא דבר אתה למד לנדו"ד שלא נזכר כלל בכלל אותם שאמרו להוציא אלא דרבוותא חולקים אם כופין לגרש או לא דודאי אין מחייבין אותו לתת כתוב' ונדו' ע"ז זהו הנ"ל בזה: לאפס הפנאי ולנחיצת המוביל ויש לי להאריך בזה אלא שבעל דבר לא רצה להתעכב אפי' יום א' וע"ש לענין שוטה שאומרת אשתו שחוששת שמא יהרגנה מתוך כעסו שהוא ממש נדו"ד דפסק מר"ן בסימן קנ"ד ס"ה דאין כופין אלא באותן שמנו חכמים, וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בשבט דהאי שתא תרו"ם לפ"ק וקיים. שמואל עמאר ס"ט. כד) בעיר ואדזאן קרה מקרה שאיש א' ירא שמים ואשתו גם היא יראת ה' ויש לו בנים ממנה ונתאכסן אצלם פריץ א' ובהיותם שוכבים בלילה והבית אפל קם הפריץ הזה על אשת בעה"ב ובא עליה כדרך כל הארץ והאשה להיותה ביישנות וחשבה שהוא בעלה לא דיברה מאומה, ופשטה לו הרגל תמ"ה לעשות כמעשהו, והפריץ לא דיו מעשה הא' אלא שעמד לבעול פעם ב' כי חשב שגם היא חפיצה בכך וכשבא לבעול חשבה עוד שהוא בעלה ודברה עמו בחשאי לאמר שאינו מחק ד"א לבעול ב' פעמים בהיות האכסנאי עמהם בבית והוא לא שת לבו לדבריה ורצה לטרוף ולאכול ובראותה שלא שת לבו לדבריה נפל לה ספק והתחילה למשמש בו ובאיבריו אם הוא בעלה או לא ונזדמן לה ידו ומצאה בו חותם על אצבעו מה שלא היה לבעלה ותכף הרגישה שאינו בעלה ונעלה בפניו ועמדה ממטתה והדליקה הנר וישבה עד אור הבקר ולא דברה עם בעלה עד לאחר זמן שיצא האורח משם ורצה הבעל ליזקק לה היתה מונעת ממנו ובכל עת תמציא סיבה לכך ולסוף התחיל לחקור בה יום יום עד שאמרה לו כל מה שאירע לה ומנהו והלאה נמנעו שניהם מלהזדקק זה לזה כי חששו על עצמם ועל בניהם אך לא רצו להוציא הדברים לחוץ בעבור הבנים וזה כמו שלש שנים והם נפרדים זה מזה ולע"ע בא הבעל למחז"ק ובקש ממני להודיעו דבר המשפט בזה כפה"ד וכפהת"ק כדי לדעת מה לעשות, ויען שהוא אדם חשוב נזקקתי לו להשיבו, וזה מ"ש. תשובה הגם שאין ראוי להשיב על שאלה זו מצד שלא נסדרה מפי שני הכתות גם לא מהב"ד, או אפילו מחבר עיר ופוק חזי מ"ש הריב"ש ומוהרלבי"ח הביא דבריהם הרב ד''ן בתשו' ומר"ן גם הוא בתשובה קנ"ח והרבה מאחרונים. מ"ם מפני שהוא דבר איסור ואין זה אלא כשואל אם זה אסור או מותר, וג"ך מפני כבודו שלא להשיבו ריקם ראיתי להשיבו בקצרה להלכה ולא למעשה