דבר שמואל נב

לו כל מה שבידה ותכלול דלא אתפסה צררי ואולם אם כבר מת הבעל ולא ערערה בחייו מסתמא מחלה כמ"ש הריב"ש בתשו' הנ"ל וכן הלכנו גם אנחנו בעקבותיהם מעב"י עכ"ל, הרי דהגם שמן הדין כך הוא הדין מצד התנאי עכ"ז עשוהו תקנה לדורות כדי שלא ישאר ערעור ואין אנו יכולים לומר שנעלמו מעיני הרב דברים הללו, כי הוא היה בקי בכל דברי בעהת"ק לא נעלם דבר מעיניו' אלא שאפשר שראה דבריהם ולא חש להם מצד דברי מור"ם: ולא אוכל להתעלם עוד מדברי הירושלמי שהביא מר"ן בב"י סימן צ"ג שלדעת הרא"ש והעיטור כל שלא נתן לה כתו' בלי אי' ועי' חייב במזונותיה והסכימו לזה ג"ך כמה פוסקים עיין בב"י שהביא דברי הנ"י שדעת האחרונים לסמוך ע"ז, ועיין ג"ך להר' הכנה"ג הגהב"י שם בסימן הנז' אות י"ב שכתב שהרב מהר"ש ן' וילסיד ראה בתשובת הרשב"א כדעת הרא"ש והביא ראיה מדאמרינן בפ' הע"י נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתו' מרובה וממעשה דרבי יוסי הגללי עם אשתו והרב הכנה"ג הוסיף ראיה משלו מפ' הניזקין גבי מ"ש על פסוק ועשקו גבר וביתו שאמרו שם מעשה באדם אחד ע"ש ודו"ק ועיין עוד בתשובת הגאונים סי' קע"ו ורי"ב שכתוב כדברי הרא"ש, ועיין בס' נ"מ דרס"ג ורס"ד עכ"ל: והנה אמת שלדעת מר"ן ז"ל אין נפקותא מזה כי הוא ז"ל פסק כדע' הרי"ף והראב"ד והרמב"ם והריב"ש והרשב"א והרמב"ן דלא קי"ל כדברי הירושלמי הנז'. אך מ"מ לדעת הרא"ש מיהת דס"ל כאן דיכול לגרש בלי כתו' עד שתשיג ידו והלא לדידיה חיי' במזונות ואפשר דמיירי בנתרצית להתגרש ומ"מ מדברי מור"ם לא משמע הכי וצ"ע כי אין הפנאי כעת מסכים ומ"מ לענין דינא הדין דין אמת כמ"ש מור"ם שכפי הכלל שבידינו כל מקום שלא גיל' בו דעתו מר"ן נקיטינן כמור"ם כ"ש עתה שמצינו למר"ן שגיל' דעתו קצת בבדה"ב. ולענין אם נקוש"ה לגרש ומתה האשה הנה מדברי הר' מהרםב"ד הנ"ל משמע להדייא שתקנו דאם מתה אינו יורשה אפי' עדיין לא נתן לה גט. וראיתי פס"ד בזה להרבני' מוהרמ"ט והר' המרבי"ץ ומוהר"מ ן' זכרי ומוהרי"ט ומוהר"מ אדהאן ומוהר"י בהתית זלה"ה ופסקו שדב"ז לא נתפרש בתק' והעמידהו על ד"ת דהבעל יורש את אשתו דהוייא כמוחלת דסי' ק"ה ס"ה וגם איבדה כתו' בנין דכרין כדאיתא בסי' קי"א. האמנם ראיתי להרב המבי''ן בסימן רפ"ז שנשאל באשה שנטתה למות ורצה בעלה לפרוע לה כתובתה כדי שלא יחלוקו יורשיה עמו כתקנ' קדמונינו ופסק מדברי מהריב"ץ באלמנה שמתה ולא נשבעה דיורשיה יורשים כתוב' ולא חשיינן להתפסת צררי מצד שצריכה לחלוק עם יורשיה דה"ה נמי בנדון זה אינו מועיל כלום. דאם איתא דיכול לפרוע לה כתובתה דבר שמואל (ט) ולסלקה א"ך גם בזו ניחוש להתפסת צררי אלא ודאי לא חיישינן: דאין אדם יכול לפרוע את אשתו אלא עד שעת מיתה או עד שעת גירושין ע"ך. והרב מר אביו זלה"ה סתר דבריו בזה. וכתב שאינו כן: אלא רשאי לפרוע לה כתובתה ופטורים יורשיו מלחלוק. וכן אנו דנין מעב"י ודברי הרב מוהריב"ץ הם בסתם נשים שרובם מעותדים לחלוקה עכ"ל ודבריו ז"ל משמע כדברי הרב מהרשב"ד. ואמת שדברי הרבנים הנ"ל יש להם סמך מדברי מרן סי' צ' ס"ה דאין הירוש' נפקעת אלא בגירושין גמורי' אך כיון שראינו להרה"ג זלה"ה שכת' שהמנהג להיפך ודאי שלא כ"ך אלא מצד המנהג. ושו"ר להרב מוהריב"ע וב"ד זלה"ה שכתבו שאם מתה היא תחילה אינו יורשה אך הענין היה במי שנשא א"א עליה ועבר על השבועה ומ"מ כיון שמצינו להרב שהעיד על המנהג כוותיה נקיטינן זהו הנ"ל בזה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר. הצב"י שמואל עמאר יצ"ו. הרבנים המובהקים כוללי תהלו' יש' ראשי סנהדראות אשר בעי"ת מקנאס יע"א. יח) אחר הדרישה בשלומה של מלכות באנו להשיב מפני הכבוד, נדון שלפנינו מורכב אתלת רכשי. א' דין מורדת דמ"ע אם נותנים לו רשות לישא א"א במחלוקת שנויה כמתבאר מדברי הכנה"ג אה"ע סי' א' ואנן בתר מור"ם גרירי היכא דמר"ן לא גילה דעתו, ומור"ם פסק סימן ע"ז ס"ב דמחמת חרם ר"ג אין להתיר לו לישא ושבועה וחרם הנז' שקולין הם כמתבאר מדברי כנה"ג שם וכ"פ להדייא הרב ברית אבות דף ס"ט יעו"ש והבין מדברי מהרמ"ם שכופין לגרש.. לעומת זה פסקו הרא' הרב כמוהר"ר פתחיה בירדוגו זלה"ה סי' פ"ט הביא משם מוהריב"ע דנותנין לו רשות לישא אלא שבשאלה שם כתב מורדת דבע''ל ומצע"ל, וסיים דהכל לפי ראות עיני הדיין והוא ז"ל כתב דמצד הדין אינו רשאי לישא אלא מצד התקנה כמ"ש שם סימן פ"ג יעו"ש והיה מקום לומר דל"ד מאיס עלי לחולי המונע הלידה דבחולי המונע הלידה אינו מחוייב לגרש ובמ"ע מחוייב מן הדין לגרש, דע"ך לא פליגי רבוותא אלא אם כופין וכיון דהוא עשה שלא כדין אפשר דבזה לא תקנו ודעדיפא מינה חקר ה' משכנות הרועים ערך מ' אות רכ"ט אי עבדינן ליה הרחקות דר"ת לגרש וספר אשר ציין אינו מצוי תחת ידינו ודקדוק זה גם כן על פסק חו"ר צפרו שגם הם כתבו שמן הדין אין נותנין לו רשו' בחרם ר"ג כפסק מור"ם וחילקו בין שבו' לחרם. והביאו ראיה מחולי המונע הלידה. וכבר רמזנו דאין חילוק והערנו על הראיה איך שיהיה פסקו הראשונים שנותנין לו רשו' וראינו לב"ד שמחמצין ומענין הדין עד שמתפשרין וכ"ך מור"ם בד"מ סי' ע"ז. ב'